במקור: Kill Bill, Vol. 2
תסריט ובימוי: קוונטין טרנטינו
שחקנים: אומה תורמן, דייויד קארדיין, דריל האנה, מייקל מאדסן, צ'יה יואי לו
בפעם הקודמת ב'להרוג את ביל': אומה ת'ורמן, היא "הכלה", החלה במסע הנקמה שלה. עתה, היא חוזרת כדי לסיים את העבודה, ובהתחשב במשקעי העבר של הנפשות הפועלות, מדובר בחתיכת עבודה. פעם, לפני שנים מספר, אומה ת'ורמן רצתה להתחתן. אבל אנשים רעים, או יותר נכון, חברותיה למקצוע והבוס שלה לשעבר, התערבו לה בתוכניות ורצחו את כל מי שהיה בכנסייה. האקס גם תקע לה כדור בראש, אבל זה לא עזר לו: היא לא מתה. אם כך, מה פלא שלאחר ארבע שנות תרדמת היא רוצה לנקום?
'להרוג את ביל – פרק 2' הוא סרט כיפי, ללא ספק. לראות את אומה ת'ורמן על המסך עושה טוב בלב, והקרבות המגניבים והאלימות הגרפית משובבי עיניים, בדיוק כמו בסרט הראשון. אומה עדיין מפעימה כשהיא מנופפת בלהט החרב המתהפכת שלה, אבל ההתמודדות שלה הפעם היא לא מול עשרות שומרי ראש חמי מזג, אלא מול שלושה חברי חוליה בלבד, ומהתמודדות עם שלושה אנשים בלבד קשה לעשות 110 דקות של אקשן בלתי פוסק.. כלומר, בניגוד לסרט הראשון, בסרט הזה לא תמצאו גפיים קטועות וסילוני דם המשפריצים לכל עבר. תמצאו פה בעיקר עלילה.
אחרי תזכורת קצרה מאין אומה באה ולאן היא הולכת, משלח אותה החלק השני של מסע הנקמה בשלושת חברי הכנופיה הנותרים: באד (מייקל מאדסן), גבר יחיד בחבורה של מרצחות; אל דרייבר (דריל האנה), בלונדינית שאפתנית שתפסה את מקומה של "הכלה" לצד ביל, ולא מתכוונת לוותר עליו בקלות; וביל עצמו (דייויד קארדיין), ראש החוליה, שלפעמים מתפלקת לו תגובה מזוכיסטית מוגזמת , אבל לפעמים הוא יכול להיות הדבר הכי תמים בעולם, עם החליל הזה שלו (בעיקר בגלל שהוא זנח את המוסיקה של זאמפיר, תודה לאל).
אבל זה לא אומר שהסרט זונח את האקשן לגמרי. נקמה היא עסק מסובך, את זה כבר הבנו. והפעם, לאומה לא מספיק נפנוף חושני של שיערה כדי לקטול את אלה שהיא שונאת. הקרבות אמנם מעטים, אבל כל קרב – קרב. כיוון שהיא מתקרבת למטרה העיקרית שלה, המשחק הופך מלוכלך, והקרבות – מאובקים ומיוזעים בהתאם. לעומת מה שהכלה עוברת בחלק השני של הסרט, כל הסבל שהיא עברה בחלקו הראשון של 'להרוג את ביל' לא מזיז לה אפילו את קצה הבוהן. זה מתחיל בדברים שגרתיים כמו יריות רובה או חצים עם סמים, ונגמר בקבורתה בעודה בחיים. מצד שני, זה לא שת'ורמן נראית כאילו היא סובלת במיוחד. כואב לה קצת, זה ברור, אבל בכל פעם כזו, היא חוזרת לעצמה בתוך פחות מסצינת פלאשבק אחת. 'להרוג את ביל' הוא אמנם המנון סגידה לאומה ת'ורמן, אבל במסגרת הקרבות המאובקים מקבלת דריל האנה כמה סצינות משלה, שנותנות לאומה פייט יפה בקרב על התואר "מדהימה" (כי את התואר "אלוהית" אי אפשר לקחת ממנה).
טרנטינו, האיש שמאחורי כל הפרויקט, ממשיך בשרשרת המחוות הקולנועיות, בין השאר לז'אנר המערבונים. אבל הסרט מכיל פחות קריצות וציטוטים לעומת מה שהיה בחלק הראשון, ובין הקיימות, קשה יותר לזהות את ההבדלים הדקים בין מחווה למחווה. , גם העלילה מוגשת הפעם פחות או יותר בסדר הנכון, ורק גולשת מדי פעם לסצינות פלאשבק. טרנטינו יודע מה הוא רוצה, הוא מדויק, הוא יודע בדיוק באילו חוטים למשוך, וכתוצאה מכך – הכל ממוקד מאוד: לא תמצאו כאן טוויסטים מפתיעים או בגידות מרטיטות לב. לאומה ת'ורמן יש משימה, וכל מה שהיא עושה מרגע זה ואילך, קשור ישירות לביצועה, שלב אחר שלב. הסרט, בהתאם, לא מספר לנו שום דבר שאנחנו לא חייבים לדעת. כשזה רלוונטי – אנחנו חווים עם אומה חלק מתקופת החניכות שלה אצל אומן הלחימה האגדי פאי מיי, או מקבלים זיכרון-עבר קצרצר שמקדם את העלילה בסצינה הבאה. אבל הרקע לסיפור, נשאר עמום משהו: איך באמת הכירה הכלה את ביל? ומה קרה ליתר חברי החוליה אחרי חיסול ההכנות לחתונה? עזבו, לא צריך לדעת. אם זה לא קשור ישירות לסיפור הנקמה, זה כנראה לא מספיק חשוב.
ככל שהסיפור שמאחורי הנקמה מעניין, יש פה בעיה קטנה. נראה שטרנטינו הגיע למסקנה שהוא גאון, והבין שלא משנה מה יעשה – אנשים ישתחוו לרגליו. מכאן הוא הסיק שאסור לו לוותר, חלילה, על אף שורה מתוך הדיאלוגים שלו. אוהו, איך שאנחנו מדברים פה על דיאלוגים: כל שאלה – הגדה לפסח, כל שיחה – נאומים שייקספיריים. עד כדי כך שיש בסרט כמה חלקים איטיים להחריד, במובן הרע של המילה. במצב כזה, עדיף כבר היה לקצץ בכמה נאומים, מה שהיה מאפשר לאחד את שני החלקים לסרט אחד ארוך ומספק.
'להרוג את ביל – פרק 2' הוא מלחמה בין הרגש לשכל. נכון, הוא סרט יפהפה, כיפי ומגניב עד מאד, אבל בסופו של יום, ברגע שבו יצאתי מהקולנוע, הבנתי שבעצם, לא ממש ברור לי מה קרה שם ולמה. כאילו שלסרט אין ממש "בשר" – אין ערך מוסף מעבר למה שכבר ראינו בו לפני כן. כך או כך, 'קיל ביל' הוא חגיגה לעיניים, ולמרות נפילת המתח שהיתה לי אחריו, את החגיגה הזו לא כדאי להפסיד.
- אתר רשמי אמריקני
- אתר רשמי יפני
- אתר ישראלי
- פרק 1 – הביקורת של לונג ג'ון
- הערות, השפעות וציטוטים
- השוואה בין הסרט לתסריט
- התסריט המקורי המלא
- הכלה נגד 88 המטורפים – המשחק
- הפסקול
- טרנטינו
- אומה תורמן
- מייקל מאדסן
- דייויד קאראדיין
- להרוג את ביל גייטס
אהרו''כ (וואי פעם ראשונה שלי!)
קודם כל אחלה ביקורת, הסכמתי עם הרבה ממה שאמרת, אבל לגבי נפילת המתח אחרי הסרט..
היה לי דיון על זה עם חברים בדיוק אחרי הסרט, שטיפה התאכזבו…
לדעתי זה יותר נובע ברף הציפיות שלפני כל אחד מהסרטים…
אני אישית באתי לסרט הראשון בלי שום ציפיות, אני מאוד אוהב את טרנטינו, אבל בהתחלה הסיפור של קבוצת רוצחות שכירות שרוצחות מישהי שעזבה אותן ביום החתונה שלה וכל הסיפור ששמעתי בערך לפני שהלכתי לסרט הראשון, תאכלס נראו לי טיפשיים לגמרי וממש פחדתי שאני הולך להתאכזב, ומן הסתם יצאתי מהסרט פשוט בהרגשה של "וואו!" ("שגעון"..)
קיצר, בגלל הציפיות הגבוהות הפעם, לא יצאתי מהסרט השני בסערת רגשות כמו בראשון, אבל עכשיו במחשבה לאחור, ממש ממש ממש אהבתי אותו, אפילו יותר מהראשון, ואולי בעצם אין פה עניין של יותר, פחות או השוואה בכלל בגלל שהם סרטים שונים לגמרי.
ואם באמת מה שהיה חסר בראשון זה אותם דיאלוגים טרנטינואים, אז פה קיבלנו אותם חזרה ובגדול. (לדוגמא נאום גיבורי העל של ביל בסוף, שכבר קראתי קודם באיזה ביקורת אחרת באינטרנט שהוא היה קווין סמיתי משהו)
טוב אז זה היה קצת ארוך, אבל אני רק אסכם שמאוד אהבתי את קיל ביל 2, ואחרי צפייה במרתון של שניהם (כשההפסקה היא בין שני הסרטים), אני באמת חושב שזה לא היה כזה נורא אם זה היה סרט אחד ארוך, לא הרגשתי את הזמן שעובר בכלל… וגם בתור סרט אחד ארוך היה באמת סבבה!
קיצר לילה טוב שיהיה לכם!
אני לא זוכר מספיק טוב
אמרו בפרוש שהבת של ורניטה בת 4, כי היא לא נראית כזו(יותר כמו 6-7) וכשהיא נכנסת הביתה אמא שלה שואלת אותה How was school?
לגבי How was School -
נדמה לי שבארה"ב, ילדים בגילאי גן מגיעים לשם באמצעות הסעה ("אוטובוס בי"ס"), ועל כן היחס בהתאם. וגם כי נוח יותר לקרוא לזה "בית ספר" מאשר "גן ילדים" ("בי"ס" היא מילה 'מרשימה' יותר שעושה לילד טוב, במקום המילה הארוכה והילדותית של "גן ילדים"). כמו שאצלנו ילדים בכיתה ז'-ח' לא נחשבים, משום מה, לילדי בי"ס, אלא חלקם משויכים לתיכון במסגרת חטיבת-ביניים.
אולי
בכל מקרה, לי היה נראה שהיא יותר לכיוון גיל 6 מאשר 4.
זו בעיה קולנועית מוכרת.
כי למשל אם תשים לב, בכל פעם שמצלמים תינוק שזה עתה נולד, או אפילו תינוק בן חודש, הוא תמיד נראה כמו תינוק בן שנה-שנתיים לפחות.
חזרתי לשאלה הראשונה
נאמר איפשהו שהיא בת 4 או שזו הערכה?
נאמר בסרט הראשון, אחרת זה לא היה מציק לי כל כך.
אגב, לפי ימד''ב, הילדה-השחקנית שגילמה את הילדה, היא בת 9.
היא בת שמונה *עכשיו*
צילומי הסרט התחילו לפני כמעט שנתיים.
לחלק מהדברים יש דווקא תשובות שליפות
– ביל הפך לטיפוס מפוקפק עם אבא סרסור ועבריין, והשיחה בינו לבין הכלה דווקא מבהירה לא רע איך היה בבית..
– ורניטה גרין יכלה גם להכנס להריון באופן מקרי מסקס מזדמן ולהחליט (כמו שהכלה החליטה) לשמור את המידע לעצמה ולהפוך להורה יחיד..
– לגבי היפנית או הידע באמנויות לחימה של הכלה: גם אם היא הגיע לפאי מיי בגיל 18 (מה שלא בטוח בכלל) אפשר להניח בפשטות שהיא לא סיימה את התיכון בצורה מקובלת…ילדת רחוב שביל "אימץ" והקנה לה על בסיס יומי כישורי לחימה במקום חשבון וספרות. אחרי שנה אינטנסיבית כזו יש לה כישורים מספיקים כדי להיות מאיימת לאדם הפשוט ועדיין לבזות עצמה מול פאי מיי.
נאום הסופרמן של מר
ביל לא היה מוטעה קצת?
סתם נדמה לי שגם ספיידר-מן לא מנותק מכוחותיו הטבעיים ביום-יום?
נאום הסופרמן של מר
אם אני לא טועה, ביל שם את סופרמן וספיידרמן באותה קטגוריה, ולהבדיל מפריד אותם מבאטמן. אבל אולי אני טועה.
נאום הסופרמן של מר
ביל חילק אותם לשתי קטגוריות: סופרמן וכל השאר.
ההבדל המרכזי מבחינתו לא היה האם הכוחות שלהם הם על-טבעיים או נובעים מגימיקים וגאדג'טים – מה שחשוב זה עם נולדת עם זה, או במלים אחרות – מי קדם למי: ברוס ויין נולד ברוס ויין, ובעקבות ארועי ילדותו פיתח את באטמן. פיטר פארקר נולד פיטר פארקר, והמציא את ספיידרמן כדי לפעול בחשאיות. אבל סופרמן נולד סופרמן, וזה מה שהשפיע ועיצב את האישיות שלו, ורק יותר מאוחר הוא המציא את קלארק קנט כדי שיוכל לנהל חיים נורמאליים.
וזה לא ממש נכון
המיתוס של סופרמן מסמל את אמריקה השמרנית.
ארה"ב אוהבת גיבורי על צנועים שלא אוהבים להתבלט וסופרמן בראשם.
סופרמן הגיע למשפחה חשוכת ילדים מהשמיים. הוא גדל בכפר קטן ומגלה את זהותו רק אחרי שהוא בוגר. הוא רואה את עצמו כקלארק קנט קודם כל (ערכי משפחה, צניעות וטוב לב) ורק אח"כ כסופרמן. הוא מקבל את הזהות של סופרמן כנטל שהוא חייב לקחת על עצמו כדי להציל את האנושות.
במילים אחרות, אמריקה אוהבת את ישו
טעות פלספנית למדי :)
אבל נלך עם הזרם.
סופרמן תמיד ידע שהוא סופרמן, אני לא חושב שילד בן 5 שיכול להרים את הטלווזיה עם הזרת שלו יכול לא לשים לב לעניין כזה.
מה שהטקסט הזה ניסה להגיד סך הכל, הוא שביל וכלתו, שונים מכל השאר, שהגזע האנושי לדעתו הוא הססן פחדן ולא בטוח בעצמו, ושהוא וכלתו בעצם ההפך הגמור.
לא אמרתי את זה
הוא ידע שיש לו כוחות מיוחדים אבל הוא תמיד הרגיש שייכות למשפחת קנט וראה את עצמו כקלארק.
את זהותו כקל-אל הוא קיבל בשלב מאוחר יותר וגם אז הוא ראה את הזוג קנט כהוריו.
בעניין זה אפשר להזכיר
שקוונטין טרנטינו חתום גם על התסריט של הסרט "רוצחים מלידה" אותו ביים אוליבר סטון.
בסרט ישנו נאום אותו נושא מיקי נוקס, רוצח סדרתי, ובו הוא טוען שהרג סדרתי של אנשים יוצר התפתחות "אבולוציונית", מאנשים פשוטים לרוצחים.
מישהו אמר ''החטא ועונשו''?
שאלה חשובה
יש לי שאלה חשובה
בטריילר של הסרט הראו קטע מסויים בו ביל מעיף סכין שפוגעת בראש של לוחם העומד מולו בו בזמן שאומה תורמן מביטה מאחור.ראיתי את הסרט היום ולא זכור לי שהסצנה הזאת הופיעה שם.
אפשר לראות את הטריילר בקישורים הבאים
קטן http://www.apple.com/trailers/miramax/kill_bill/volume_II/trailer/trailer_small.html
בינוני http://www.apple.com/trailers/miramax/kill_bill/volume_II/trailer/trailer_medium.html
גדול http://www.apple.com/trailers/miramax/kill_bill/volume_II/trailer/trailer_large.html
זה בזמן 01:08-01:11
אני ישמח אם תעירו את עיניי לעניין
צודק בהחלט
גם אני שמתי לב לקטע הזה. עוד הבזק זעיר מאותה סצינה אפשר לראות בטיזר של הסרט (שיצא עוד לפני שחילקו אותו לשניים) ב-0:40.
http://www.apple.com/trailers/miramax/kill_bill/
ועוד עדויות לסצינה החסרה – על פי הסביבה שאומה וביל נמצאים בה, גם התמונות האלה לקוחות ממנה:
מסקנה: צולמה סצינה כזאת, אבל היא נשארה על ריצפת חדר העריכה, כמו שאומרים. סיכויים טובים שנראה אותה במסגרת "סצינות שנחתכו" ב-DVD של הסרט. אם יש לך סבלנות, אתה יכול לחפש אותה בתסריט המקורי (יש קישור למעלה).
וזה בדיוק מה שקרה.
הסצינה נמצאת באגף "סצנות שנחתכו" בדויד.
וואי... פשוט מסכים עם כל מילה! |סחתיין|
במיוחד עם שתי הפסקאות האחרונות….
הייתי מגיב קצת יותר אבל באמת הכל נמצא בביקורת. היה כיף לקרוא ולהנהן אחרי כל משפט!
אני ברגשות מעורבים בקשר לסרט הזה
בעיקר בגלל מינון הקיטש הגבוה לקראת הסוף שדי חירפן אותי.
לא כל כך הסכמתי עם הביקורת.
דבר ראשון את הסרט השני אהבתי יותר מהסרט הראשון. לא יודע למה. אולי בגלל רף ציפיות זונה אבל את הסרט השני אהבתי, לא למרות אלא בגלל הדיאלוגים. קיל ביל הוא הסרט הראשון של קוונטין טרנטינו שאני רואה והדיאלוגים בסרט הזה פשוט עניינו אותי! מהסרט הראשון גם מאוד התלהבתי אבל אני מהסוג שאוהב סרטים שמוסברים פחות או יותר והבעיה היא שבסרט הראשון ראינו קרבות בלי לדעת כ-ל-ו-ם על הנלחמים. אותי זה השאיר במין הרגשה מטומטמת אבל כשהדיוידי של השניים ייצאו אני אראה את הסרט כסרט אחד ונראה מה נחשוב על הסרט הזה..
מי היה בהקרנת בכורה ברב חן בחיפה בשבע?
תגיד, למה זה חשוב?
פשוט זו כבר פעם שניה שאתה שואל מי היה בהקרנה הזאת (ולא קיבלת תשובה, לכן אני מניח שהתשובה היא "אף אחד") ולא ברור לי למה זה משנה לך. את הסיכוי למסור ד"ש כבר פספסת.
פשוט, ניסיתי להישאר עד סוף הכתוביות
טאחרי כרבע שעה התייאשתי. לעומתי ראיתי שם חבורת אנשים עליזה שדיברו על הסרט ואמרו שיש עוד קטע לא ממש משעמעותי בסוף והוא רק לפנאטים. מפני ששמעתי בדיוק אותו הדבר באתר חשבתי שהם גולשי האתר.לא משנה. אני ראיתי את הסרט עם אולם כמעט ריק.
דרך אגב, הסאונד טראק מד-ה-י-ם! אהבתי אותו יותר ממה שאהבתי את הסאונד בסרט הראשון.
לא ממש הבנתי אם הסרט עמד ברף הצפיות ה<שיעול> יחודי שלך...
מצד שני, עוד לא ראיתי את חלק 2, אז אל תגלה לי אם זה ספוילר
אין שום ספוילר.
על הסרט הראשון שמעתי תשבוחות וביקורות משבחות במיוחד.הלכתי לראות את הסרט לאחר מכן. לא התאכזבתי אך גם לא הבנתי את הסרט כל כך טוב. אז ביום חמישי החלטתי לראות את קיל ביל 2 וציפיתי שהוא יהיה דומה לסרט הראשון. לפי דעתי הסרט השני הוא יצירת מופת. אחד הסרטים שהכי נהניתי לצפות בהם בזמן האחרון. חזרתי הבייתה ואתמול החלטתי לצפות בסרט הראשון שטיפה התאכזבתי ממנו. גיליתי שגם הוא מצויין. ככה הסרט השלם הזה קיבל אצלי ציון גבוה מאוד. אחד הסרטים הכי כיפיים, מגניבים וטובים של הזמן האחרון. הסרט השני עבר את רמת הציפיות שלי בהרבה…
לא הבנת את הבדיחה, חוששני.
קרא שוב את הודעתך המקורית אליה הגבתי – במיוחד החלק המתייחס לרף הציפיות שלך…
הרומן שלי עם אומה, פרק II.
אז הלכתי לראות את "להרוג את ביל, פרק II". פעמיים. פעם אחת במסגרת המרתון, ופעם שנייה יומיים אחר כך, בערב, עם חבר שהיה לו את המזל להפסיד את המרתון עקב אשפוז בבית חולים. אבל אנחנו גולשים מהנושא.
קודם כל, בצפייה רביעית בקולנוע, "קיל ביל, פרק I" עדיין לא מתיישן. הצפייה בו היא תענוג טהור. הוא זורם במהירות מסחררת. הרגשתי כאילו כל העסק נגמר תוך חצי שעה. רק קטע האנימה, כרגיל, תקוע שם – הוא פשוט ארוך מדי.
ואז התחיל החלק השני. ואם לומר את האמת, מהצפייה הראשונה לא יצאתי מבסוט יותר מדי. ביחס לקצב המהיר של הסרט הראשון, הסרט השני נראה כמו דרמה כבדה. המוסיקה מגניבה פחות, הדיאלוגים נמרחים ונמרחים על פני יותר מדי זמן, ואני עומד בצד, כמו ילד בן 4, וצועק מבפנים "נו, בחיית, תלכו מכות כבר!".
אחרי צפייה שנייה התבררה האמת. הבעיה היא לא בסרט. הבעיה היא בי. ברגע שהגעתי לסרט עם הציפיות המתאימות, ברגע שהכנתי את עצמי מראש לסיפור עמוס-דיאלוגים, ברגע שהורדתי קצת את מפלס המתח ("נו, מתי הם כבר יתחילו ללכת מכות?") והתחלתי באמת להקשיב למה שהדמויות אומרות ולשים לב לפרטים הקטנים – הסרט משתפר בצורה רצינית.
לא, "קיל ביל: פרק 2" עדיין לא קצבי, מהיר ו"קול" כמו החלק הראשון. אבל זה לא הופך אותו לפחות טוב. יש בו עדיין סצינות שפשוט תענוג לצפות בהן. הוא עדיין עמוס במודעות-עצמית ("So… the point emerges…"), ולמרות שהבחור נרגע קצת, טרנטינו עדיין מדלג בין סגנונות וזמנים.
אפילו המוסיקה, גם אם זו לא מפגינה רגעי-גאונות סטייל השריקה (או המוסיקה מהקרב נגד או-רן) בסרט הראשון, עדיין ראויה להשמעה חוזרת-ונשנית.
כל זה הופך את "קיל ביל 2" לסרט מאוד שונה מהסרט הראשון. מדובר, בסך הכל, בסרט נהדר. אבל אם אתם מצפים לראות עוד פעם את "קיל ביל 1", כדאי לתאם ציפיות לפני הסרט.
לא נותר לי אלא להסכים
החלק השני הוא נהדר, אבל הוא לא עמוס בסצינות קרב מרשימות, או סאונדטרק מלהיב. ויש לו עלילה.
יום לפני שהלכתי לסרט, טענתי באוזני כמה אנשים שלחלק 1 היתה עלילה, בנאלית, אבל עלילה. חלק 2 שכנע אותי שלא היתה. היו דיאלוגים,סצינות קרב, עוד דיאלוגים והרבה מוזיקה בספרדית. אבל לא היה קשר ביניהם.
עכשיו אני רוצה מרתון, כדי לראות איך חלקים 1 ו-2 מסתדרים אחד אחרי השני.
והשאלה החשובה:
מי נשאר עד הסוף?
תן לי לנחש. אתה.
יש משהו מיוחד אחרי הסרט
שצריך לראות?
מה בדיוק ציפית שיהיה אחרי הקרדיטים?
עוד סרט?
תראה, תשמע...
לא.
הקטע הראשון של שמות השחקנים על רקע תמונותיהם הוא ממש חלק מהסרט, ואני כועס על המקרין שהדליק את האורות כשזה התחיל (אבל זו סוגייה שנדונה כאן הרבה).
חוץ מזה, שני קטעי הקרדיטים הבאים המובאים בשני סגנונות שונים הם בעצמם מעניינים לצפייה (למשל פירוט של קטעי הסרטים המובאים או השירים), ויש לי תחושה שאם הייתי יותר מתרכז, הייתי מוצא מסרים סמויים שטרנטינו החדיר להם…
חוץ מזה, הקטע בקצר בסוף הוא חמוד, וגם, ובעיקר, לא צריך להתקע עם כל המעשנים ביציאה מהאולם!
ראיתי היום ולא הדליקו את האור בקטע הזה
אף אחד גם לא עשה תנועות בכיוון של לקום.
(הייתי בקניון איילון).
אל תתלונן, ברב-חן בפתח תקווה לא נתנו לנו לראות את הכתוביות עד הסוף. המקרין סגר את הבאסטה בנאגלה השניה של הצגת השחקנים שהשתתפו בסרט.
חוצפה!
אתה בטוח? דווקא היה נדמה לי שזו דריל האנה.
בהיפר תמציתיות
(רק מה שממש חשוב לי להגיד):
אל תלכו למרתוני קיל-ביל למיניהם. אדם שמתחיל את הסרט כשבראשו רצה אומה עם חרב ומקפצת על קירות ראשים ובחורות סיניות מדהימות לא ימצא את המנוחתו ב"קיל ביל חלק 2". אני צפיתי בחלק השני כשבראשי זכור היטב הסרט הראשון, אך הוא לא בוער במוחי כחרב של האטורי האנזו בעת חישולה. התוצאה – לא ראיתי, בדומה לאלה שישבו לצידי, את החצי הראשון של הפרק השני (חלק נטול פעולה למדי) בירידת אדרנלין ממושכת שיצרה אשליה של אכזבה.
בתמציתיות – אומה אלוהית, דריל מדהימה, והזקן של הסיני החביב מתנפנף באלגנטיות מדהימה.
ואילו אני
כן ראיתי את הסרט במרתון, ולא, לא התאכזבתי. שמעתי עוד קודם לכן שהסרט יהיה פחות אקשן ויותר דיבורים, אבל לא היתה לי בעיה עם זה. קיבלנו מידע חשוב על הדמויות, הסברים, וקטעים רולזים.
ולא שלא היה אקשן, רק שהוא לא בא בצורת "אומה מול 88 מטורפים".
וכרגיל, מי שמחפש, יכול למצוא – ללא כל קושי – את המחוות לבאפי
בקיצור –
חביב???הדבר האחרון שאפשר להגיד על פאי מיי זה שהוא חביב!!!
סרט אדיר
טרנטינו שיחק אותה שוב.
סרט פחות אלים אבל יותר מרגש ונוגע מהראשון.
לא לפספס.
גם אני
הרגשתי כאילו אולם הקולנוע נהיה ממש קטן.
או שפשוט
אין טעם להעביר קו על רשימה שנגמרה.
זורקים אותה וזהו.
מה פתאום:
כל הכיף הוא לעשות קו על הפריט האחרון. ורק אז להעיף את הרשימה.
האמת
שאין לי הרבה נסיון עם רשימות מהסוג הזה.
כשהרשימות שלי נגמרות אני פשוט לוחץ על delete.
אמנם לא רשימות מסוג זה,
אבל לאחרונה עברתי דירה, והכל זה רשימות, רשימות, רשימות.
מתוך ריספקט?
לא מדוייק.
בקרב הסמוראים מוות בחרב, ע"י עריפה, נחשב כמוות של לוחם, מוות מכובד.
דרכים אחרות, כגון תליה למשל, היו שמורות לגנבים, פשוטי עם ולכאלו שלא ראויים למות בחרב.
אין כאן הבדל בפרספקטיבה
אני חושב שעניין חמש הנקודות היה בסך הכול עוד חלק מהפארודיות בסרט. אין לזה משמעות נסתרת בעיני, מעבר לזה שזה פשוט מגוחך, ואל מול הרצינות שבסצינה זה פשוט משעשע.
השאלה היא לא במשמעות
שיטת ההרג, אלא במשמעות העובדה שהיא הסתירה את זה מביל.
קורה.
גם אני הייתי עושה ככה במקומה, ולא בגלל שהייתי רואה בזה משהו שיש להסתיר, אלא סתם מתוך זה שלא הייתי מייחסת לזה מספיק חשיבות כדי לספר.
מבחינת פאי מיי זה אולי מבטא את הכבוד הכי גדול שהוא יכול לתת לה. מבחינתה – כלום. משהו שברור היה שיקרה.
קורה?
אני לא חושב שהיא הייתה יכולה לא לייחס לזה חשיבות. הרי למה יש את הסיפור הארוך ארוך הזה (אוי, כמה שהוא ארוך) על הנזירים? רק כדי להדגיש את הייחוד והגדולה של פאי מיי, שמתבטאת כולה ב"מכה הכי חזקה בכל אומנויות הלחימה": חמשת הנקודות. לא יכול להיות שזה היה "בורח" לה. במיוחד שהיא אמרה במפורש בתגובה לשאלה שלו: "אני אדם רע".
הסיפור עם הנזירים לא קשור בכלל
לאופי של הכלה, או לסיבה שבגללה היא לא סיפרה לביל. זה שהיא אמרה לו שהיא אדם רע – נו, מה רצית שהיא תגיד? לא היה לה מה להגיד לו אז היא תירצה את זה במין משיכת כתף לא מחייבת.
נדמה לי
שעקב החוסר המשווע במידע אפשר לסובב כמעט כל פיסת מידע בסרט הזה כך וכך.
מה שמזכיר לי, על מה האנזו האטורי כל כך כועס על ביל? מזכירים את זה כל הזמן בשני הסרטים, אבל לא מסבירים לנו מה קרה. וזה באמת חשוב לעלילה.
אני לא חושבת שזה רלוונטי.
מה שאתה צריך לדעת זה שביל פגע בו כל כך, עד שהוא נוקם בו, והנקמה שלו באה לידי ביטוי בכך שהוא בונה חרב, למרות שהוא נשבע שהוא לא יעשה את זה, כי הוא יודע שהכלה תגיע אל ביל בסופו של דבר. זו נקמה, רק מכיוון אחר.
לא יודעת אם הוא פגע בו.
ביל היה תלמיד של האטורי האנזו. יכול להיות שהאטורי לימד אותו כמה דברים שביל לקח לכיוון הלא נכון (כלומר, האטורי כיוון לטוב, וביל עשה שימוש במה שלמד כדי לרצוח וללמד אחרים לרצוח), ולכן אומה אומרת להאטורי שזו האחריות שלו. הוא העניק לו את הידע הזה, ולכן הוא אחראי לקחת אותו ממנו, כמו הורה שאחראי למעשי הילד שלו בציבור.
לא זכרתי שביל היה תלמיד של האנצו.
בדיוק מה שניסיתי להגיד.
משנ"ל?
בינגו
זה גם מה שאני חשבתי.
הוצאת לי את המילים מהפה!
השאלה היא:
האם את רואה בחתירה למגניביות כמשהו פסול?
נניח שמה שאת אומרת הוא נכון, ובסרט, הראשון לפחות, אין שום מסרים עמוקים ומטפורות מפוצצות, אלא רק רצון לגרום לך למלמל "אומה המלכה" שוב ושוב, ולהתעלף ממגניביות הסרט. זה מוריד בעינייך מערך הסרט, או שהסרט טוב לסוגו?
לא אומרת שזה רע,
ולא אומרת (בערך) שזה מוריד מערך הסרט. רק אומרת שאם סרט נעשה על בסיס מגניבות, אני לא רואה יותר מדי טעם לחפש בו תילי תילים של פרשנויות עמוקות. זה בדיוק כמו לנבור בקרביים של 'עוד טושים'.
אוקיי. פשוט תהיתי אם את מתנגדת לסרט מגניב בלבד,
כי אני אישית לא רואה בזה שום דבר רע.
מצד שני, בכל דבר אפשר למצוא את אותו משפט שמספר את התשובה הסופית לחיים, היקום, וכל השאר. השאלה היא האם שווה לעשות את זה.
מי היה עולה עליו?
ומי זה עליו?
הצופים, אני מניחה.
כל מי שצפה בכל הסרט(ים) ומחכה שאומה תקיים את הבטחתה.
שם הכלה
מישהו יודע מדוע שם הכלה היה מצונזר כל הסרט הראשון ורוב הסרט השני עד למפגש עם ביל ?
זה הומאז לסרט של ג'ון ווווו
זה הומאז לסרט של ג'ון ווווו
איזה סרט ?
אשמח ליותר פרטים
איזה, באמת?
ב-Annotated Kill Bill (מקושר תחת "הערות, השפעות וציטוטים") לא מצוין שה*ביפ* הוא מחווה לסרט כלשהו.
מספר ביקורות שקראתי
טוענות שהמחווה הוא ל"Made in USA" של ז'אן-לוק גודאר. לא ראיתי.
ואני דווקא חשבתי על משהו
שבטח רז יוכל לאשר אם הוא לקוח מהתרבות היפנית – ב"המסע המופלא" דובר על כך שהשם של הילדה "נלקח" ממנה בזמן שהיא הייתה משועבדת. אולי באופן דומה, שמה של הכלה, בדומה לכבוד שלה, נלקח ממנה עד שהיא סיימה את ניקמתה.
ואני דווקא חשבתי שזה
חלק מהמחוות לטרילוגיה של ליאונה המציגה את "הגיבור ללא שם" (קלינט איסטווד). כן, אני יודע שלפחות ב-"צלפים" יש לו שם, אבל משום מה הוא עדיין נחשב "הגיבור ללא שם".
בטוח
מחווה לבאפי. אין ספק.
אני בספק רב מאוד אם
טרנטינו עושה הומאז' לבאפי… באפי היא סה"כ סדרת טראש מהסוג שטרנטינואים לעתיד יעשו לה הומאז'ים (שלא לדבר על הסרט הטראשי להחריד). אבל כרגע אני חושב שטרנטינו לא יעשה הומאז' לבאפי. הסצינה הזו חוזרת על עצמה בסרטים רבים – ובבאפי היא משוחזרת – אפשר לשאול בקול אם בבאפי זה הומאז' או פלגייאט, אני חושב שאופציה ב' – אבל באפי לא המציאו אותה; למעשה בהרבה מאוד סרטי אימה סוג ז' יש אותה, למשל הסרט קארי, ראה:
http://www.timesonline.co.uk/article/0,,7943-1082864,00.html
לעוד איזכורי הומאז'ים.
יש עולם ספרותי, קולנועי וטלוויזיוני שלם לפני באפי – למשל הפרק עם הקרחים הגבוהים החייכנים זה פלגייאט ברור מ-"אינסומניה" של סטיבן קינג, ולא הומאז'.
אחרי שפרקתי את זה מהמערכת, צריך לראות שוב את קיל ביל פרק 2, לתת לזה לשקוע, לעשות מרתון ולעכל. אין ספק שהוא מבריק, אבל שונה מפרק 1.
לא, לא הומאז', אבל...
הדמיון בין הסרט הזה לבאפי הוא גדול.
בימד"ב ראיתי פוסט שמזכיר את הסרט הזה בהקשר של כמה סרטים עם גיבורים נשיים אחרים. אבל אם בתלמה ולואיז למשל, הנושא הפמיניסטי הוא עיקרי. ואם בנוסע השמיני, הרי שללא הדימוי שבין הריון ללידת היצור, איבדת רבות מהקסם של הסרט, וכך גם בו יש משמעות לכך שריפלי היא אשה.
הרי שבסרט הזה וגם בבאפי, זה אחרת. מדובר מבחינתי בשני יצירות אמיצות שלוקחות אשה לתפקידם הראשי, רק בגלל שאין סיבה שלא, או במילים אחרות, גם גבר היה יכול לעשות את התפקיד, וגם עם גבר היינו יכולים לספק תובנות דומות, אבל למה לא לעשות את זה עם אשה.
התפקיד היחיד של "אשה" בשני היצירות, אינו אמירה על נשיות, אלא רק אמירה פוסטמודרניסטית על האשה כגיבור אקשן בקולנוע/טלויזיה. כך בבאפי נבחרה דוקא שרה מישל גלר, הבלונדינית הקטנה שהיא הטייפקאסט דוקא לקורבן (אך לא בגלל הנשיות שלה, אלא בגלל הטייפקאסט כקורבן, ולכן גם אילו הטייפקאסט היה חתול צולע, הוא היה נבחר להוליך את הסידרה). וגם בלהרוג את ביל, אני רואה (גם ללא היכרות עם סרטי ברוס לי וכאלה), בחירה דומה.
אבל בזה, זה נגמר בשניהם. בלהרוג את ביל שהוא בסופו של דבר 244 דקות מוגבלות, ישנן אמירות מסוימות, אך אף אחת מהם אינה פמיניסטית בהכרח. בבאפי יש הרבה יותר זמן ויכולת לדון בנושאים רבים יותר, ובאופן טבעי גם מאבקי המינים הוא חלק מהנושא, אבל בשום פנים ואופן לא התמה המרכזית (שהיא הבדידות, ומאבקי הפרט על הניואנסים הרבים שלה בעולם מודרני).
אה.. וציטוט מדבריך, "באפי היא סה"כ סדרת טראש", אני חייב להגיד לך, זה לא הולך להיות ציטוט פופולרי כאן.
אצל אורי קליין
הסרט הוא "אלגוריה העוסקת בקשר הנואש בין אשה אחת לבין גבר אחד".
ביקורת מענינת בהחלט
http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=419322&contrassID=2&subContrassID=23&sbSubContrassID=0
אני מסכים שהביקורת נהדרת.
וגם מאיר שניצר, בביקורת טובה הרבה פחות, מזכיר את הנושא הפמיניסטי כעומד מאחורי הסרט, בכתבתו במעריב (ממנה הזהרתי מספוילרים, שבוע שעבר).
אבל, מכיון שפתרון המאבק המיני, הוא פיתרון די קל לפרשנות לסרט (יש אשה, יש גבר, ושניהם בתפקידים הראשיים, האם באמת צריך יותר?), היה נראה לי כי יש כאן אמירה נוספת (שאותה הצגתי קודם). אני מסכים, שגם אמירה כזו קיימת, ובעיקר על פי הידע על טרנטינו עצמו שקליין אומר לי, אבל אני לא בטוח שזאת האמירה המרכזית כאן. ובכל מקרה, אני מעדיף לחשוב שלא.
השאלה היא רק
האם מדובר באמירה מודרניסטית – על משמעות האשה, הזכויות שלה, המאבקים שלה, והיכולות שלה.
או באמירה פוסט מודרניסטית – כי זה חדשני ומיוחד ומגניב, ובגלל שבעולם שלנו אנחנו יכולים להרביץ מסרים ורעיונות, דרך מכות, פאן ואקשן, וגם דרך גיבורות נשיות.
אם כי, אני מסכים איתך על כך שיש כאן אמירות מסוימות אחרות, ברמה הבסיסית. אני עדיין חושב שההריון למשל הינו רק מטאפורה למחויבות, שהיא התמה המרכזית של הסרט. כך למשל, המחויבות לביל (היעוד הטבעי של הכלה, כפי שהוא מגדיר אותו), המחויבות לתינוק (ההכרה ביעוד כאשה, אך ייאמר שגם כגבר ניתן היה למצוא מטאפורות לייעוד לגבר דוקא, וכך אני מאמין שהמחויבות לילדה הינה רק מטאפורה ליציאה מהייעוד הדטרמיניסטי אותו קבע ביל, ולקביעת הייעוד בעצמך ועל פי רצונותיך).
והאופציה השלישית, שהיא כאמור, לא יעוד ולא בטיח, הרצונות המיידיים.
בקיצור, אין ספק שנעשה כאן שימוש מושכל באלמנטים מודרניסטיים העוסקים ביחסי המינים, ובייעוד הנשי. השאלה שלי היא רק האם מדובר במטרת הסרט, או באמצעי להעביר נושא אחר, דרך הבנות וידיעות אחרות. (וגם כאן, ההגדרה המדויקת ביותר הינה פ"מ).
מכיוון שדג אדום מסוים ביקש, אני לא יכול לענות על השאלה האחרונה שלך, אבל אם תרצה אני יכול למייל.
דווקא אני תומך פ''מ
אבל התחושה שלי היא שב"להרוג את ביל", כל הפ"מ הוא בעיקר קישוט, מעין סדרת מחוות הומוריסטיות של טרנטינו לעצמו ולאחרים. אני עם אורי קליין בעניין הזה – זה סרט על אובססיה, אכזריות ומחויבות, בקשר בין גברים לנשים. אז נכון, יש לו תפאורה שהופכת את היוצרות במידה רבה, אבל זה – לפחות בתחושה שלי – לא העיקר.
את הדיון על הדמיון וההבדלים בין B ל- B אפשר להעביר למסך המפוצל (אם נמצא שם מקום שזה לא
)
יש מקום
פורום באפי
למען הדורות הבאים
http://www.tve.co.il/forums/all.asp?Fnumber=6
דיון 'באפי' נגמר כאן
למען הדורות הבאים.
זה שהוא גילה איפה היא
לאחר 3 חודשים, לא אומר שבאותו הרגע הוא כבר הלך לבקר אותה בכנסייה. אני מניח שהוא עקב אחריה מרחוק ותיכנן את הנקמה לפרטי פרטים- כך שהתפאורה תהיה מושלמת (לפגוע בכלה ביום המאושר ביותר בחייה וגם ביום שמסמל את ההתנתקות הסופית שלה ממנו- למרות שמדובר רק בחזרה לפני החתונה).
הוא אמנם גילה אותה לאחר כ-4 חודשים, אבל זה לא אומר שהיא לא נכנסה להריון מוקדם יותר. היא כבר יכולה להיות בחודש העשירי לכאורה.
לא ממש.
לא יכולתי שלא לחשוב מה היא עשתה בעניין המחזור החודשי בכל הזמן הזה אצל פאיי מיי…
:)
ובכן..
הזקן של פאי-מיי נראה פלאפי ולבן. ועם כנפיים..
נהנתי. מאוד.
וזה די מפתיע, היות ומהסרט הראשון לא ממש התלהבתי.
סצינת האימונים של אומה הייתה נהדרת (וגם מאוד מצחיקה ברגעים מסוימים) וקטעי הלחימה היו מגניבים לחלוטין. חוץ מזה, הזדהתי נורא עם נחש-ההרים-הקליפורני. (כאן מתחיל
) הניסיון שלה לשמור על כבודה מול הסיני המזוקן ואיבוד העשתונות שלה אחרי שהיא מתעוורת הפכו אותה לשונה משאר הרוצחים, ולהרבה יותר אנושית מאומה (וכאן ה
נגמר).
דרך אגב, היה חסר לי פס קול מיוחד כמו של החלק הראשון. המוזיקה בחלק השני הייתה רגילה לגמרי רוב הזמן.
עוד דרך אגב: שמחתי שלא היה קטע אנימציה כמו בחלק הראשון. הסרטון הזה היה מאוד מכוער ודובב בצורה זוועתית. אני מניח שיש לו ערך כלשהו רק עבור אנשים שבקיאים יותר באנימציה יפנית ויודעים לזהות את כל המחוות.
וואוו.
כרגע חזרתי מ'קיל ביל 2', ואני המום. זה הי סרט נפלא.
תמיד חשבתי לעצמי "אה, שפילברג, אני יכול לעשות יותר טוב". קורה לי הרבה פעמים שאני חושב שאם היו נותנים לי 100 מיליון דולר הייתי עושה את הסרט הכי טוב שאפשר.
אבל אחרי שיצאתי מ'קיל ביל 2' החלטתי לזנוח את חלום הבימוי שלי. טרנטינו באמת עושה את זה הכי טוב, ואני יודע שאני בחיים לא הייתי יכול לעשות דבר כזה.
הפחד הכי גדול שלי הוא להיקבר לחיים, לכל אחד יש מין שטות כזאת. בקטע שאומה נקברת בחיים, פשוט הייתי דבוק לכסא ובקושי נשמתי (אולי זה בכלל קשור לאסטמה שיש לי?). אני חושב שטרנטינו העביר את הפחד בצורה מעולה, במיוחד כאשר שומעים את החול שנופל על ארונה בזמן שקוברים אותה, וכל זה בלי לראות שום דבר. מעולה.
גם אני נאנקתי קשות.
לעזאזל! רק השבוע ראיתי את זה. ואפילו פעמיים! יום אחרי יום!
הא – אני טיפשה.
גם אני
גם אני ראיתי פעמיים אבל בהפרש של שלושה ימים!
העיקר שנהנית!
שאלה:
אחרי שבסרט הראשון הייתי משוכנעת שאין שם פריים שלא נמצא במקום, אני חייבת לשאול לגבי הסצנה עם באד. למה היינו צריכים את כל עניין הכובע, ומועדון החשפניות, והפיטורים, ולוח השנה? פשוט, זה לא התחבר לי אחר כך לשום דבר.
אהם
לא יודע בקשר לכל השאר, אבל זה ביטוי, או וריאציה על ביטוי, די נפוץ.
יש הרבה דברים
שהם נפוצים ברמה מסויימת בתרבות, אך עד שהם לא מופיעים בסרט הנכון בזמן הנכון, הם לא באמת פורצים קדימה. קח למשל את משקה ה"רוסי לבן" שמאז "ביג ליבובסקי" הפך לאחד הקוקטיילים הפופולריים ביותר בעולם, או אינספור קאטצ'פרייזים מ"ספרות זולה".
אין לי ספק שטרנטינו הכניס את המשפט הזה, ואולי את כל הסצינה הזו, כדי להפוך את המשפט למצוטט (ומיוחס אליו ולשפתו השנונה, כמובן). אך עוד על הציניות הדוחה של טרנטינו בהודעה אחת זועמת ומרוכזת כאומה תורמן, בהמשך.
אפשר להגיד
שעצם קיומה של הכלה באיזור הביאה עליו את המוות.
יותר נכון החרב שלה גרמה לזה.
1.'' בית עבוט''
(כמובן שלא בטוח שזה ימצא חן בעיניך יותר, אבל זה השם בעברית)
2. יש שתי בעיות עם הקישור הזה בגינן אין טעם לבדוק את הכיתוב על החרב: אחת, באד *לא* מישכן את החרב שלו; שתיים, לפי מה שכתוב בימד"ב וגם ב-annotations 'קיל ביל' לא מתרחש בעולם של 'ספרות זולה', אלא הוא כביכול סרט שקיים בעולם של 'ספרות זולה'. מכאן שחרב הקיימת ב'קיל' לא יכולה להתקיים בעולם האמיתי שמחוצה לו, ב'ספרות'.
גם לי זה נראה מוזר.
אבל הנחתי שיש סיבה, ולו רק בגלל שלא היו לוקחים לסרט הזה מתרגם בלאי.
מה שהיה מעט מוזר הוא שלא הייתה התאמה בין התרגום בסרט הראשון לשני. בסרט הראשון הכלה אומרת לביל "זו הילדה שלך", או משהו בסגנון, ובשני המשפט תורגם ל"אני בהריון ממך". כיוון שדי ברור שהיא בהריון, אני מעדיפה את התרגום הראשון, אבל בכל מקרה, בעיקר בגלל שהסרטים הוקרנו ברצף, היו צריכים להתאים בניהם.
גם אני.
בכלל תהיתי הרבה למה הוא קורא לה כך… בהתחלה בכלל חשבתי שזו מחווה למערבונים ישנים או משהו, בניסיון להראות את הקשר בין ביל לכלה.
'' בית עבוט''
יכול להיות שהוא פשוט הוציא את החרב מהמשכון? אם אף אחד אחר לא לקח אותה, זה דבר די הגיוני לעשות נוכח האיום.
זה מה שניסיתי להגיד
ניסחת את זה טוב יותר ממני. תודה.
באק *הוא* האח.
אתה בטוח?
למיטב זכרוני היו שם שני אנשים, אחד שמציג את "הכלה" בפני השני, ומציע לו לזיין אותה.
כן, אבל באק הוא שמו של האח.
את שמו של השני אנחנו לא יודעים.
ספוילר לפרק 1
זה משפט הפלאשבק שאומה שומעת, כשהיא דופקת את הראש של ה"אח" בדלת.
באק הוא האח.
אגב
השחקן המשחק את באק הוא מייקל באוון. הוא שיחק גם ב"ג'קי בראון" (את שותפו של מייקל קיטון) וגם היה לו אחלה תפקיד ב"מגוליה", כאביו של הילד הגאון. ולגמרי במקרה הוא גם אחיו למחצה של דיוויד קראדין, המשחק את ביל, והוא זה שהפגיש בינו לבין טרנטינו.
ועוד
סמואל ל. ג'קסון דופק הופעת אורח כזמר החתונות של הכלה. ולפי רוג'ר אברט, טרנטינו בעצמו עושה את הדיבוב לפאי מיי.
תודה לך באמת תהיתי איפה סמואל ל.ג'קסון בסרט
אגב, הדיבוב
חוץ מבביקורת של אברט לא ראיתי התייחסות לדיבוב של טרנטינו. כיוון שפאי מאי שאני ראיתי מדבר רק שפות אסייתיות (אבל שונא יפנית), יכול להיות שבארה"ב שיחררו גירסה מדובבת לאנגלית? או זה או שטרנטינו למד מנדרינית או (כנראה) שאברט קשישא שכח לקחת את התרופות שלו והוא שומע דברים שלא היו.
כמובן כדי לתת תפקיד
ללארי בישופ, שחקן במאי ותסריטאי מגניב ביותר ("חולה הדק"), המופיע בתור מנהל המועדון.
למי שפספס
בסוף כשהציגו את הדמויות, מתחת ל Bill, היה כתוב Snake Charmer.
יפה הא?
עוד מישהו שם לב
לקטע של טרנטינו עם רגליים?
האמת ששכחתי לשים לזה לב בחלק 2, אבל בראשון יש ה-מ-ו-ן שוטים של רגליים. על גבול הסטייה…
אממ, בimdb
במדורים של הטריוויה בסרטים של טרנטינו, תמיד מופיע 'רגליים יחפות' כטריידמארק של הבמאי, למרות שזה דווקא לא כזה מוטיב בולט בסרטים שלו.
הו, בחלק הראשון של 'קיל ביל'
(טרם ראיתי את השני) המוטיב הזה מאוד מאוד בולט. רק דניאל רדקליף יכול להתחרות בזה.
גם בספרות זולה
כשוינסנט בא לאסוף את מיה לדייט, יש תקריב על צעדיה על הפרקט, ואחר כך כשהם רוקדים בתחרות הטוויסט של ג'ק רביט סלים.
אולי מישהו הבין..
את הסיפור של הבחורה עם השפתיים המעוותות שהופיעה בסצנה של השיחה בין הכלה
לאביו הרוחני של ביל, כשזה האחרון קרא לה לגשת אליו?
וואללה. זכרתי שהיה משהו עם פנים חתוכות.
שמעתי שיש קיל ביל שלוש, שהילדה של הכושית מההתלחלה של החלק הראשון יוצאת לנקום..
ידוע לכם משו על זה?
טרנטינו אמר שאולי יהיה חלק שלישי, מכיוון שהוא מכריז על רעיון חדש לפרוייקט בערך כל שבוע אי אפשר לדעת אם זה יצא לפועל.
ואפשר לראות את היומית בנושא
כאן: כתבה מספר 2095
בכל מקרה
זה לא יהיה נכון לקרוא לזה 'קיל ביל 3'. 'להרוג את ביל' היה סרט אחד שחולק לשניים, ונגמר. לסרט ההמשך (אם יהיה כזה) שיתרחש 15 שנים מאוחר יותר, יהיה סיפור אחר ושם אחר.
תודה!
גם אני שמתי לב לשיר הזה.
שיר מרגש ומדהים. מתי יוצא הפסקול?
יצא כבר
http://www.amazon.com/exec/obidos/tg/detail/-/B0001LJCPC/qid=1083063159/sr=1-2/ref=sr_1_2/102-3958481-5949707?v=glance&s=music
יש לך טעות קטנה בכתובת
http://www.amazon.co.uk/exec/obidos/ASIN/B0001LJCPC/ref=nosim/fisheye-20
לי דווקא השיר נורא הרס
הפך סצינה קיטשית לסצינה פי אלף יותר קיטשית, פשוט עשה לי בחילה.
אפילו הקיטש של טרנטינו שונה.
בד"כ כשאני רואה סצינות של הורה וילד אני גם מקבל בחילה מעודף סוכר, אבל הסצינה הזאת עשוייה כל כך טוב וכל כך נוגעת והשיר כל כך יפה עם המוזיקה.
אגב, הפס קול של הסרט מ-ד-ה-י-ם!!!
נהדר.
פשוט ניתוח נהדר ולדעתי קולע מאוד, אחלה.
נהדר2
מורכב, מרתק, ועשיר.
אחלה ביקורת.
מי סופר
בתסריט המקורי, הקטע שהיה בטיזר של הסרט השני – אומה נוסעת ומדברת למצלמה – מופיע כבר בתחילת הסרט הראשון, במילים כמעט זהות, אבל במקום להגיד "הרגתי המון אנשים כדי להגיע לנקודה הזאת" היא אומרת "הרגתי 33 אנשים כדי להגיע לנקודה הזאת".
זה הכל?
צריכים
את לגולאס וגימלי בסרט הזה.
באמת שאלתי באמצע הסרט:
מי לוקח את מי, לגולאס או הכלה.
רגע רגע
מה זאת אומרת "שאלתי באמצע הסרט"?! את לא אותה אחת שרצתה לטבוח אדם מסוים – שאת שמו וניקו נשאיר כרגע באנונימיות נוחה – שהעז לפלוט, פה ושם איזו מילה-שתיים – ב"שיבת המלך"??
מה שחמוד זה עולם האסוציאציות שלך.
אצלך "מילה או שתיים" הן שם קוד למונולוג חוצב להבות באמצע הסרט, תוך טירוף האנשים שמסביבך. שאלה אחת קטנה את חברתי שישבה לצידי, זה בסדר. חוץ מזה שלא ענית לי מי מכסח את מי.
הכלה
לגולאס היה עוצר באמצע לתקן איפור.
והנאום חוצב הלהבות, שכביכול היה לי ב"שיבת המלך", הוא בעיקר עקב השפעה של איזומכשפה אחת, שגם שמה וניקה ישארו כרגע באנונימיות נוחה, אשר החליטה שהסרט ראוי לגרסת לייב של MST3K, ואף הרהיבה בשלל שיפים וסלאשים, כראוי.
בק"ב2, ללא אותה מכשפה בקהל, לא יצאו קולות מיותרים מגרוני.
מספר שאלות
"רוצחים מלידה".. של אוליבר סטון, לא?
ו"אנני הול".. מזה הסרט הזה? ומה המחווה? סצינה זו באמת לא היתה מובנת לי.
רוצחים מלידה
של אוליבר סטון התסריט של טרנטינו.
אנני הול זה סרט של וודי אלן.
אם כבר פרטים ביוגרפיים
אני דווקא עשיתי את הקבלה הביוגרפית בין "הכלה" לאמא של קוונטין, שגידלה אותו לבדה.
לא הבנתי איך
סרט שקוטל את גיבור העל (ובנקודה זו יכול להיות שאני מסכים איתך) הוא פמניסטי. מקסימום ריאליסטי
הסרט הוא פמניסטי
כי הוא מבין שכוח הוא דבר יחסי. והחוזק של אישה כאישה אינו נובע, רק מעוצמתה מול גורמים אחרים, אלא גם מעוצמתה האישית כלפי מאוויה וחייה.
כלומר, בעוד שפמניזים בצורתו הפשוטה נתפס כנתינת יותר כוח לנשים, פמניזים מתוחכם יותר נותן כוח לנשים לחיות את חייהן בלי שעבוד או תלות.
בערך
הסיפור של ביל ביחד עם חבורת הבנות שלי הזכיר לי במובן מסוים את הצבא.
המפקדים הזקנים שולחים את החיילים הצעירים לקרב בחברה כמעט גברית לחלוטין ובו בזמן מקיפים את עצמם בחברת נשים צעירות ונאות כפקידות לשכה וחיילות של בסיסים עורפיים. כלומר מונעים את הגמול המיני מהגברים הצעירים ושומרים אותו לעצמם.
במצב כזה האישה משועבדת. אפילו אם יש לה תפקיד עם משמעות (יש גם משמעות למזכירה), עדיין היא ממלאת תפקיד בהרמון הנשי המקיף את המפקד המזדקן.
גם ביל מקיף את עצמו בהרמון נשי. אמנם מתוחכם יותר, לנשים בלהקה שלו יש קצת יותר כוח אישי, אולם עדיין אריה זקן השולט בלהקת לביאות והנהנה מהגמול המיני שהתפקיד נותן לו.
וכשהכלה נכנסת להיריון היא מחליטה לשבור את השיעבוד. היא רוצה לא לחיות בשרותו של אריה מזדקן ורוצח, אלא חיים נורמליים של מימוש עצמי נורמלי (עבודה, לימודים, וילדים). ועם הרצון הזה היא משתחררת.
האשליה נשברת והיא יוצאת לחופשי.
אלון?
אה, פספתי משהו?
אולרצ'יק.
זה טוב אם יש לך
שאתה צריך לפרוץ.
שוכחים שהיא הייתה כלואה
ולא ממש בתנאים אופטימליים.
מה שכן הפריע לי הוא זה שהיא הצליחה, הרי היא לא התאמנה בזה מספר רב של שנים, ופתאום היא מצליחה?!
חוץ מזה שאצל פאי מאי
לא היו כמה קילוגרמים טובים של אדמה שמפעילים לחץ על הקרש. המשימה שעמדה בפניה עכשיו הייתה יותר קשה.
שלא להזכיר
ארבע שנים של התנוונות שרירים.
התנוונות שרירים?
בחלק ה- 1 זכינו לראות את מלוא עוצמת שריריה, כמדומני.
לאו דוקא
ראינו אמנם יכולות מרשימות של גמישות, שיווי משקל, זריזות, שליטה בחרב וכו' אבל לא היה שום אתגר גדול לכוחה הפיזי של הכלה. סך הכל, כמה כוח אתה צריך כשיש לך חרב שחותכת איברים ומתכת כמו חמאה. לאומת זאת, בהחלט ראינו כי לרגליה לקח זמן להתאושש מהקומה (אם כי זמן קצר באופן מגוכח, כיאה לגיבורת קומיקס).
לי אישית היה נראה ברור כי האתגר של ניפוץ הארון היה משמעותית גדול יותר מאשר שאר הפעלולים שראינו ולכן היה לי הגיוני לחלוטין שנעשה מאמץ רציני מצידה על מנת להתגבר עליו.
קבורה בחיים
אין שום קשר ךטראומה, טרנטינו תיטט קיל ביל והעתיק כמה שוטים מש, וגם ת הבור הוא סך הכל עושה לעצמו מחווה, כמו הרבה במאים או כמו שנהוג לקרוא לזה "מאונן"
הערה בקשר לתנאי צפייה
האולם שבו ראיתי את הסרט (אולם 4 ברב חן שבלב המפרץ) סבל מבעיות סאונד רבות שהראשונה היא חוסר סראונד – ואני די בטוח שראיתי רמקולים בצידי האולם. ככה שאו שהם לא פעלו או לא פעלו חזק, אני לא יודע.
הבעיה השנייה הייתה מאוד תמוהה. באמצע הסרט, ישר בתחילת הקרב בין הכלה לדריל האנה נעלם הסאונד. פשוט ככה. ואז אחרי כזמן שנראה מאוד ארוך כשאתה אומר לעצמך : "נו כבר, נו כבר, היא נותנת לה מלא מכות ואני מפספס את החוויה המלאה של זה!" הוא חזר. אני מעריך שהיה שקט במשך כדקה או שתיים, שזה הרבה בשביל סצינת קרב. אם כבר זה קרה, לפחות היה יכול לקרות בזמן אחד הדיאלוגים הארוכים מדי!
אין לי הרבה מה להוסיף
אני הרי מעריץ שפוט.
הייתי אתמול במרתון, והדבר היחיד שעולה בדעתי:
פעם אמר לי מישהו משפט חכם – "יצירת מופת היא יצירה שלא רואים את הקצוות שלה".
ככה הרגשתי לכל אורך ארבע השעות של קיל ביל – עומד משתאה מול הישג נדיר של הרוח האנושית, יצירה שהיא כל כך גדולה, מדויקת, מרשימה, ומקיפה גם מעשית וגם תמאטית, שכל נסיון שלי לנתח או לפרשן או למצוא משמעות ולהסביר רק יקטין אותה. זה גדול ממני.
מצער להגיד
אבל להרוג את ביל 2 נופל בהרבה ברמתו מלהרוג את ביל 1, לא מממש את ההבטחה שהיתה גלומה בו בקודמו ומהווה את הטרנטינו הכי פחות טוב, אפילו בהשוואה לג'קי בראון.
הקצב האיטי אינו מתאים לטרנטינו, אין כמעט טוויסטים, העלילה צפויה ושבלונית ורק הקטעים עם פיי מיי טובים באמת. חבל.
מכיוון ששני החלקים מהווים סרט אחד, הוא עדיין נכלל אצלי ברשימת סרטי המופת כסרט אחד אבל יורד ממקום 4 למקום 28 (מתוך 35).
מצער להגיד
אני לא בטוח שבקודמו הייתה גלומה איזו "הבטחה", ואחרי מחול השדים שהוא היה, דווקא היה מקום לתת חלק שני איטי יותר, שיהיה מעין אנטיתזה אליו.
זה נכון שאין כמעט טוויסטים, והעלילה אפילו נוטה לקיטש לקראת הסיום, אבל זה בלתי נמנע בסרט שאוסף אל חיקו כל קלישאה אפשרית. זה לא משנה הרבה את העובדה שיש לסצינות בסרט הזה הרבה יותר כוח מאשר בסרט הקודם – איפה הכלה הייתה יותר במצוקה, עם 88 המטורפים, או עם פאולה שולץ? והסצינות הללו עשויות באותה מומחיות והקפדה שבה נעשו הסצינות בסרט הראשון.
מישהו מוכן להסביר לי ?
מה לעזאזל הקטע שבו אומה היא תלמידת בי"ס יסודי אמור להביע ?
זה מפחידדדדדדדדד אותי ואף אחד לא הזכיר את זה פה, מה זה היה ???
אגב, אני מתייחס ל2 הסרטים (בייחוד הראשון, וקטעים מהשני) כפרודיה, למי שכתב למעלה שהוא לא מבין איך היא אנשים מתו מחתך, ולמה הדם השפריץ כ"כ – נסה לראות סרטי מכות סיניים בערוץ 4 בשעות הקטנות …
מישהו מוכן להסביר לי ?
נראה לי שכבר הזכרתי את הקטע הזה, הוא מחווה ל"רומן שלי עם אנני" של וודי אלן, שמה וודי מופיע כמבוגר בכיתה של ילדים. אני חושב שהקטע גם מראה שהיא עדיין כמו ילדה ברבדים מסוימים. אנו לא יודעים שום דבר על החיים שלה לפני ביל, וגם כשאנו רואים אותה בבית ספר היא נראית כמו שהיא היום. כלומר, ביל הוא המחנך שלה, הוא עיצב את דמותה מאפס. היא לא רוצה שהוא יעשה את אותו הדבר לבת שלה. רמז נוסף לכך היא עדיין קצת ילדה נמצאה בשם המשפחה שלה.
מישהו שם לב ל..
מישהו שם לב לספר שקרא "אבא" של ביל הסרסור?
היה כתוב עליו משהו על קנגורוים, אני בטוח שלא סתם צילמו ל2 שניות את כריכת הספר, מישהו שם לב מה היה כתוב שם?
טוב, שאלה
רבות נאמר בענין הדיאלוגים של קוונטין טרנטינו, אז אני לא יכול להימנע מלשאול: איזה דיאלוגים?!
(דוגמאות מ"קיל ביל 2" יתקבלו בברכה, אבל גם כאלו מסרטים אחרים שלו).
הכי פשוט
לצפות ב"כלבי אשמורת" ו"ספרות זולה" ולהבין לבד (מספיק סצינות הפתיחה של שני הסרטים).
הכי פשוט
ראיתי, לא הבנתי.
לגבי הדוגמאת שלך מ'קיל ביל' -
יש פה כמה סצינות שאני לא מבינה מה מופתי בדיאלוגים שלהן. למשל, ויויטה ו"הכלה" מעמידות פנים מול הבת של ויויטה. מה מופתי כל כך ב"הכלב עשה את זה"?
או למשל, סצינת ההכנות לחתונה שציינת – מה כל כך נחרט במוח בסצינה שלא היו בה הרבה דיבורים אלא בעיקר דמויות? מה כל כך מופתי במשפטים שדמויות כן טרחו להגיד שם?
טוב, אני גם לא הבנתי מה גאוני
בדיון על המבורגרים, כך מבחינתי, זה שאתה אומר "הסיטואציה גאונית", עדיין לא עוזר.
טוב, אני גם לא הבנתי מה גאוני
מי שמחפש דיאלוגים – שיראה את כלבי אשמורת.
באמת מה כ''כ גאוני בדיון על ההמבורגרים?
דווקא סצינת וורניטה גרין
היא הבודדה שנכנסת, לטעמי, לפנתיאון של קוונטין. עבר זמן מאז שראיתי אותה, אך זכור לי שהיא הייתה מתובלת באיזושהי התנסחות שיקספירית לא טבעית, שהדגישה את הטרגיות וההירואיות שבסצינה אל מול הפשטות של סצינה בפרברים, ואל מול הטראשיות של סרטי קונג פו.
דיאלוגים מבריקים
ממה שאני זוכר מהדיאלוגים, רובם היו "חביבים", לא זכורים יותר מדי לטובה. את המהומה סביב דיון ההמבורגרים, למשל, אף פעם לא הבנתי. מישהו יכול להסביר לי?
"בוטש מסביר מאיפה האופנוע" הוא לא דיאלוג, הוא ציטוט מחץ.
הסצינה במסעדה של האטורי האנזו הופך למשעממת מאוד מהר מאוד.
אל ובאד בקראוון מאוד משעשע, אבל דיאלוג זה לא.
סצינת החתונה ממש משעממת, והדיאלוג בין הכלה לביל, שלכאורה היה אמור להיות אירוע טעון ביותר של תחילת הסרט השני, ממש משעמם, הם נשמעים כמו שני ילדים קטנים ונראה כאילו טרנטינו בורח לטריקים (רגליים) כדי לנסות להציל משהו.
אלו כל הדיאלוגים שאני זוכר מספיק כדי להתייחס אליהם. אני אישית מעדיף את הדיאלוגים של ביג ליבובסקי, למשל, אולי זה עניין של טעם.
דיון ההמבורגרים
לפי מה שהבנתי, ההתלהבות לא נובעת מהדיון עצמו, אלא מהחדשנות שבו. לפני טרנטינו*, לא היה נהוג שמחסלים ואנשי מאפיה ידברו על משהו שלא קשור ל"עבודה" או לאנשים שהם מכירים. במקום שידברו כל הזמן על מי פגע במי ואיך מחסלים אותו, טרנטינו גרם לשני הבחורים הקשוחים לדבר על חופשה באירופה ומקדונלדס. עד אז היה נהוג להציג אנשים לפי סטראוטיפים מסוימים בסרטי פשע. מי שמחסל הוא קשוח ולא מדבר על מה שלא קשור למשימה שקיבל. מי שמוכר סמים, מתעניין רק בסמים ולא יופיע בשום הקשר אחר.
בסרטי פשע.
בעיני, דיאלוג ההמבורגר הוא לא גאוני מבחינת תוכנו, אבל מהווה דרך מצוינת להכיר את הדמויות. ביחד עם "לאון" שיצא באותה תקופה, נהיה מאוד מקובל כיום לשזור שיחות
*ובטח ראבי ודן כבר מכינים רשימה של יצירות איטלקיות משנות החמישים שיוכיחו עד כמה אני טועה
.
בוטש מסביר מאיפה האפונוע
למשפט המחץ בסוף קדם דיאולוג, אם שורת כמו" מצטער הייתי צריך להרוס את ההונדה" ודאגה לגבי ארוחת הבוקר של האישה.
אתמול בלילה ראיתי את הסרט
והוא היה מדהים. חוויה שאני בטח ארצה לעבור שוב. אני לא יכולה להסביר בדיוק למה הוא היה כל טוב, אבל כנראה שזו פשוט חלק מהגדולה שלו. אם אומה לא מקבלת לפחות מועמדות לאוסקר השנה אני באמת אתעצבן על האקדמיה. ורק אני פשוט נדהמתי כשראו את ביל? (מכאן
די גדול לאיך שביל נראה) אני עוד זוכרת את השחקן הזה מאיזו סידרה על מנזר השאולין באי אקס אן! הוא סבא! אני דמיינתי את ביל כקרח עם שפם.
מה שבאמת הפחיד אותי בסרט הוא הקטע שגם אני, כמו בי בי, רואה סרטים אלימים כאלה בערך מהגיל שהייתי יכולה לקרוא את הכתוביות (גיל חמש בערך) במשך השנים פיתחתי עמידות גבוהה לדם ואברים כרותים שעפים לכל אבר ולכן הסרט הראשון לא הגעיל אותי בכלל. גם הקטע עם העין לא.
האם גם אבא שלי רוצה להפוך אותי לרוצחצ? אני תמיד זוכרת שהוא אמר לי שכשמישהו מתחיל איתי בגן או מנסה להרביץ לי אני צריכה ישר לבעוט לו בביצים או בברך. זה מה שמלמדים ילדה בת חמש?
לסיכום: סרט מצויין, אומה תורמן מגניבה, טרנטינו הוא סמאח לא נורמלי וסופר מוכשר.
כל עוד הוא לא לימד אותך
איך חותכים את הגידים בעקב, אז זה בסדר.
זה באמת כל כך מסובך?
אתמול בלילה ראיתי את הסרט
תגידי,אבא שלך לימד אותך במקרה את שיטת 5 הנקודות?
אמממ....
אולי פספסת את הרמיזות הקטנות כיבשת ממוצעת לכך שטרנטינו החליט לוותר מראש על כל זכר של אמינות לטובת קודים תרבותיים של כבוד שיובאו במיוחד מהמזרח הרחוק?
התמוגגתי. סרט נפלא.
פשוט כך. ראיתי את הסרט והתמוגגתי מכל דקה ומכל רגע.
הגדולה של טרנטינו היא שהוא מסוגל לקחת את כל סרטי הטראש שראה בחייו, והוא ראה המון, ולהוציא מהם את המיטב: הוא משתמש בכל האלמנטים, בשפה של אותם סרטים (שברובם לא ממש ראויים למאכל אדם) ולבנות לתוכם דמויות עשירות ודיאלוגים מופלאים, תוך שהוא מביים שחקנים באופן נפלא.
אני כבר כמה שנים שפוט של טרנטינו, אבל "קיל ביל" הוא יצירתו הטובה והמזוככת ביותר עד כה.
הבו אדם גאון ואני מוכן להיות הכהן הראשי במקדש שיקימו לו.
וחוץ מזה שאומה היא אחת הנשים בסקסיות ביותר בעולם (ענין אישי, אני מודה)
התמוטטותה של אומה
240 תגובות ואף לא אחת גורסת ש"קיל ביל 2" הוא סרט גרוע, משעמם ומצחין? טוב, הרבה זמן לא הייתי במיעוט ברמה כל כך קיצונית. לא נורא.
התחושה שעלתה אצלי בשלב מאוד מוקדם בצפייה הייתה מוכרת לי ממקום אחר – מהזכרונות הקשים של הצפייה ב"מטריקס 2". אותם סממנים הופיעו שם מהר מאוד: במאי בטוח מידי בעצמו, מאוהב מידי בעצמו, שמשוכנע שכל שטות שהוא מפיק תחת ידיו היא ראויה ותזכה לאהדה, שמנסה להתחקות אחר מה שנדמה לו שמצפים ממנו לעשות ועושה את זה בגסות, חשיבות עצמית מרגיזה, ובכמות לא פרופורציונאלית, ובעיקר במאי שחושב שבגלל שכל האמצעים זמינים, חובה גם להשתמש בכולם. במאי שאיבד כל רסן.
קודם כל – הסרט משעמם. אחד המשעממים ביותר שראיתי בשנה האחרונה. כל סצינה אורכת לפחות פי 3 ממה שהיא דורשת, כל משפט מנופח לכדי סיפור נבוב וחסר פואנטה, ומה שלא צפוי מטרנטינו – גם כתוב רע. העלילה מתקדמת (?!) באיטיות בלתי נסבלת, עם התמקדות קטנונית בפרטי עלילה תלושים, בשם הקאלט והסגנון.
אך מעבר לכך – הבטחון העצמי המוגזם והחשיבות העצמית המטורפת נוטפים מכל סצינה. טרנטינו יוצר בכוח דמויות מאופיינות בניואנסים דקים, והוא מתעקש להראות לנו כל ניואנס וניואנס. אמן גדול יודע לראות לא רק לעומק אלא גם לרוחב, ולדעת מתי לסנן את החלקים המיותרים. אך לא טרנטינו.
בשלב מסויים משפטי הקאלט, הדיאלוגים הפופיים המתחכמים והסגנון הרבגוני נראו כל כך מאולצים עד שבא היה לי להקיא מהציניות.
מונולוג סופרמן שזכה כאן לתשבוחות הוא דוגמא טובה: "את יודעת שאני אוהב קומיקס", אומר ביל לאומה. שניה לפני כן לא הייתה חשיבות לכך שהוא אוהב קומיקס, וגם לא שניה אחרי המונולוג. המשפט הזה היה רק קרש קפיצה למונולוג ארוך, רע ומייגע (עד שאפילו הכלה עצמה השתעממה), והכל כדי להגיד פואנטה נבובה של שורה אחת, שכוללת את הסמל המסחרי של טרנטינו: שימוש בתרבות הפופ ליצירת אבחנות גבוהות. עלק. וברור שזה יהפוך לקטע מצוטט ששובה את הקהל. אבל חוסר הכנות והציניות המחושבת צעקו למרחוק ודחו אותי מאוד.
היו גם סצינות טובות, פה ושם. על כך בהמשך.
ואת הסרטים הקודמים שלו אהבת?
חלקית
כלבי אשמורת – מאוד.
ספרות זולה – דיי.
ארבעה חדרים – ממש לא. השפרצת מגלומניה דוחה ולא מרוסנת, בדומה לסרט הנוכחי.
ג'קי בראון – כשלון מפואר אך מרתק.
קיל ביל 1 – סרט מטומטם שנהניתי ממנו מאוד.
ג'קי בראון, *כישלון* מפואר?
במה מתבטא הכישלון?
ידעתי שזה יקפיץ אותך
מסכן טרנטינו. כשהוא מנסה להיות טרנטינו בכוח ב"קיל ביל" אני קוטל אותו. אבל בפעם היחידה שבה הוא באמת ובתמים ניסה לצאת מעורו ולעשות סרט לא טרנטינואי, גם קטלתי אותו…
"ג'קי בראון" היה דרמה פושרת וחביבה, אבל קצת משעממת, נסחבת, בנויה מכמה סיפורים שמסרבים להתחבר בינהם ומתפקדים כחטוטרת זה על גבו של זה. עם כל במאי אחר, זה היה "סתם עוד סרט". אבל עם קוונטין – בוא נאמר שאם כל שוט ב"קיל ביל" צעק "קלטו כמה שאני מגניב", אז כל שוט ב"ג'קי" צעק "שימו לב איך התבגרתי. ראיתם? ראיתם? כן? שהתבגרתי?". זה קצת פאתטי לראות מישהו צועק בילדותיות שהוא התבגר. לשם הדגמה (הסרט זכור לי במעומעם), זכור לי שבשלושה אירועים של ירי בסרט טרנטינו לא מראה את האקט האלים עצמו (כדי להילחם בתדמית של במאי אלים), אך עושה את זה תוך משיכת כמות אדירה של תשומת לב לכך שהאקט לא ניראה (למשל באמצעות שוט קריין של מצלמה עולה ועולה ועולה עד שלא רואים את האובייקטים). גם כל העיסוק המאולץ ברומן נטול הברק של אנשים מבוגרים ואפורים סבל מאותה תסמונת מעיקה.
בעע
יום אחד "ג'קי בראון" יתגלה כאחד מיצירות המופת הגדולות של שנות התשעים. אולי לא בקרוב, אבל יום אחד.
אפילו צ'רלס טיילור, המבקר הראשי של סלון, מציין בביקורת שלו ל"להרוג את ביל חלק 2" שהוא פספס בטמטומו את הגאוניות של "ג'קי בראון" ונתן לו בזמנו ביקורת בינונית. עכשיו הוא קורא לו סרט בידור-פופולרי מבריק ועוד איזה סופרלטיב או שניים.
http://www.salon.com/ent/movies/review/2004/04/16/kill_bill_2/index.html
הנה רמז אחד: הסיפורים שלא מתחברים ביניהם הם כולם וריאציות על אותו נושא. הקשר ביניהם הוא לא עלילתי אלא תימאטי. הנושא הוא, כמו שאמרת, התבגרות. הזדקנות אפילו. כל הדמויות בסרט מבוגרות, חלקן השיגו משהו בחיים, הרוב לא, חלקן מזדקנות בכבוד (aging gracefully), הרוב לא. אפילו דמותה של ברידג'ט פונדה, הצעירה מבין כולן, מבזבזת את עצמה ומתרפקת על ימי הזוהר שלה בגיל 14. הסרט מביא את כולם למצב בו כל דמות צריכה לפעול. הדרך בה כל דמות פועלת אומרת הרבה על המהות של אותה דמות, והמכלול של כולן מכסה בערך את כל האפשרויות העומדות מול אדם במצב שבו הן נמצאות. אז אולי זה חביב, אבל פושר זה לא.
איך סרט בידור פופולרי
יכול להיות מבריק אם אף אחד לא מבין אותו (בזמנו, לפחות)? אפשר לומר על יצירה שהיא מפוספסת, שהיא הקדימה את זמנה, ושיום אחד עוד יבינו אותה. אבל אם סרט בידור-פופולרי לא מצליח לבדר (ולהיות פופולרי), הוא לא עושה את תפקידו. "זה סרט כל כך מבדר שרק אחרי צפיה חמישית אפשר להתחיל להינות ממנו" לא נשמע לי כמו משפט הגיוני.
לא ענית על השאלה בעצמך?
בוא ניקח את הרשימות של AFI כהתגלמות המיינסטרים, כי זה פחות או יותר מה שהן. אם סרט מופיע, נגיד, ברשימת הקומדיות הטובות, אז הוא סרט בידור פופולרי טוב, לא? ומה אם זה סרט שלא נראה ככזה בזמן יציאתו? אז הרשה לי להפנות אותך למשל ל"מרק ברווז" של האחים מרקס, או "הגנרל" של באסטר קיטון, או אפילו "ספיינל טאפ", שלא זכה להצלחה גדולה ומיידית אלא "התגלה" רק בשנים שאחרי. ולא, לא צריך לצפות בסרטים האלה חמש פעמים כדי ליהנות מהם, גם אם לפעמים זה עוזר.
משעמם?
אפשר לומר דברים רבים על "קיל ביל", אבל משעמם? אני מניח שזה ענין אישי, אבל… משעמם???
ובעוד שאני מסכים לכל אבחנה בנוגע לשני סרטי המטריקס האחרונים, הרי שקיל ביל רחוק מהם מרחק עצום: הוא אינטיליגנטי, אינו מזלזל בקהל שלו, וגם אם נעשה בידיו של במאי בטוח בעצמו (וטוב שכך) הרי שהפעם כל טיפת אגו מוצדקת לחלוטין.
כי טרנטינו יודע לאפיין דמויות בחסד, יודע להעביר לנו את הניואנסים הדקים ביותר בשניות ספורות (ובכלל, ממתי ניואנסים דקים הפכו להיות דברים רעים?), והוא יודע גם לבנות עולם עשיר מאד שמקיף את הדמויות והסיפורים שלו.
טרנטינו הוא מספר סיפורים בחסד, וכל סרט שלו מוכיח את זה. בקיל ביל היכולת הזו מגיעה לידי ביטוי מקסימלי. וכל סיפור הוא פנינה, כל סיפור מסופר בסגנון אחר (אם יש כזה דבר שנקרא קולנוע פיוז'ן הרי שטרנטינו הוא נביאו). אחת הסצינות שמדגימות את היכולת הזו יותר מכל היא הסצינה בה פוגשת הכלה את הסרסור הזקן בבית הזונות המכסיקני. בחמש דקות אנו מקבלים אפיון מופלא של דמות בעזרת דיאלוג (או מונולוג) נפלא ומשחק עילאי של… (טוב, לא זוכר את השם שלו).
"קיל ביל" כבר נחשב אצלי כאחד הסרטים הטובים ביותר שנעשו בעשור הזה, שרק החל לא מזמן.
קיל ביל הוא קולנוע טהור במלוא מובן המילה. יצירה מזוככת ומרשימה של במאי גאון, אחד הסרטים החשובים (והמהנים) שנעשו בשנים האחרונות.
ועם כל החשש להשתמש בסופרלטיב השחוק: יצירת מופת! לא פחות.
האמת נמצאת אי שם.
אני מסכימה עם דן ברזל – ב'להרוג את ביל' יש חלקים משעממים (למשל, ביל מנחה את "שעת סיפור", או "נאום הסופרמן" התמוה, שהיה ארוך מדי, לעוס מדי, ומתחכם מדי). אבל מה, למרבה מזלי, מה שאני זוכרת מהצפייה זה בעיקר את הסצינות הלא משעממות, ולכן בתודעה שלי הסרט עדיין נשאר מגניב. כיף לי.
למה יש לי תחושה שמה שטרנטינו לא יעשה תקטול אותו?
יש יותר מדי ניואנסים דקים שמאפיינים דמות? לא טוב (למרות שזה א"ב של תסריטאות, טרנטינו פשוט לוקח את הא"ב הזה למקומות שלא יאמנו)
וכן: הסיפור הזה על ההסטוריה של ביל בהחלט מעשיר ומעמיק את דמותו, ותוך כדי כך אנו גם מקבלים אפיון נהדר של דמותו של הסרסור עצמו, וכל זה בסצינה קצרצרה שגם מוסיפה לעלילה (כי כמעט כל דבר אפשר היה לפתור בעזרת פתק על מושב המכונית או האזנה אקראית לשיחה טלפונית, רק שאז זה כבר לא היה קיל ביל ולא טרנטינו אלא משהו אחר שאולי היית טוען – רק אולי – שזה לא ממש מתוחכם לקבל מידע מסוג זה בעזרת פתקאות והאזנות לשיחות )
ולא כל מידע אמור לספק תשובות. לפעמים שאלות שנשארות פתוחות תורמות לאפיון וקידום עלילה הרבה יותר ממידע ישיר. העובדה שלכל זה טרנטינו הצליח גם להכניס קליפת מגניבות שתכסה את כל שאר רבדי המידע בעלי הניואנסים הדקים היא רק יתרון.
ולאחר כל הדברים האלה עדיין לא הבנתי למה חשבת שהסרט מצחין ורע.
זו זכותך המלאה, כמובן, אבל התחושה שמתקבלת אצלי (וזו תחושה סובייקטיווית לחלוטין שלא ממש מסתמכת על מידע נקודתי, אולי כי כמה שאלות נשארו פתוחות, כמו הרבה דברים אחרים בחיים) היא שאתה פשוט "מחפש" את הסרט הזה כי הוא גרם ל"הייפ" או כי יותר מדי אנשים אהבו אותו לטעמך.
יתכן, רק יתכן, שאם השמועות עליו היו עוברות מפה לאוזן ולא היה את כל מסע יחסי הציבור שעוטף אותו, אז היחס שלך היה אחר.
כאמור: תחושה סובייקטיווית שלי ותו לא. אולי אני טועה לחלוטין.
אולי באמת
תראה, אם החשד הזה שלך היה נכון ולו רק בשמץ, הרי שהייתי שונא עוד יותר את הסרט הראשון, שקיבל יותר הייפ. ואת הראשון, למרות שמעט התאכזבתי ממנו, דווקא דיי אהבתי בסך הכל.
הייתי רוצה להאמין שהסרט פוצל לשניים כי טרנטינו הבין שיש לו כאן שני סרטים: אחד טוב, ואחד רע שיכול לעשות קצת כסף אם הוא ירכב ההצלחה של הסרט הטוב. הסרטים ממש שונים אחד מהשני לדעתי, ואין כאן קשר להייפ.
(וכן, יש כזה דבר יותר מידי ניואנסים, כמו שיש יותר מידי אקשן מצוין (האוטוסטרדה במטריקס 2) ויותר מידי דיאלוגים שנונים (4 חדרים). יותר מידי מדבר טוב זה רע.
נו באמת
אני בטוח שאפילו אתה יודע שהמשפט האחרון שאמרת הוא מנטרה ותו לא.
יותר מדי טוב, הוא רע? בטח, אם הוא על חשבון דברים אחרים, והוא טוב בתחומו בלבד. אבל כשלעצמו מה רע ביותר מדי כסף למשל, יותר מדי הצלחה או יותר מדי מזל?
בקיצור, מדובר במשפט שאולי נראה טוב על הנייר, וכסיסמת בחירות, אבל לא באמת מתפקד במציאות.
נו באמת (כה''ב)
אני מכיר אנשים עם יותר מידי כסף, הצלחה ומזל, ולצערי מדובר באנשים עיוורים, מגעילים ולא מתחשבים, בהתאמה. אני גם מכיר אנשים חכמים מידי (too wise for their own good, מה שנקרא).
זו לא מנטרה. מבחינתי זו אמת פשוטה לחיים בריאים. בכל דבר צריך מינון ואיזון, ובעיקר באומנות, שהיא ביטוי של החיים שיש לנו שליטה עליו. טרנטינו איבד שליטה.
ואני מכיר
מליונרים כבדים, שהם גם אנשים נחמדים מאד.
שלא לדבר על כמה אנשים מבריקים במיוחד, שהם חברים טובים שלי ובכלל אחלה אנשים.
ופה הנקודה, אין ספק כי יש עשירים וגאונים אנטיפטים, אבל כל עוד יש מספיק כאלה שהם לא (ואפילו אם מדובר במיעוט) ,זה מספיק כדי לקבוע הנחה כי כסף או שכל כשלעצמו, אינם דברים רעים (וממילא הם דברים טובים) גם בכמות רבה, וכל עוד הם לא מלווים בתסמינים שליליים.
זה מבחינתי א"ב בלוגיקה.
בקיצור, כן מנטרה.
אם אלה שנשארים נחמדים הם המיעוט (והם המיעוט),
אז אי אפשר לבסס על סמך המקרה הפרטי שלהם הנחה שתתייחס לכלל האוכלוסיה.
כמו דן ברזל, גם אני סבורה שכשיש יותר מדי ממשהו זה רע. אולי לא רע כמו "איום ונורא", אבל בהחלט לא משהו שייכנס אצלי תחת ההגדרה "טוב". קודם כל, כי כשיש יותר מדי ממשהו, זה פתאום הופך לברור מאליו שיש, והנטיה היא להפסיק להעריך את מה שיש לך. שנית, אם להדגים על המקרה הפרטי שלי, אני יודעת שאני יכולה להכיל אושר (או כל דבר אחר, בין אם פיזי/חומרי ובין אם נפשי/רגשי) עד גבול מסוים. מעבר לזה, אני פשוט לא יכולה יותר. מין התפוצצות כזו שאין מה לעשות איתה ושמוציאה אותי מתפקוד תקין.
בקיצור, בעיניך זו מנטרה ואתה רשאי להחזיק בדעה זו, אבל אנשים אחרים זכאים להחזיק בדעות שונות (וזה לא שדן ברזל הוא איש של מנטרות וסיסמאות. ככל שאני מכירה אותו, הוא לא אומר דברים שאינו מאמין בהם באמת ובתמים).
אבל מישהו שכן יכול להכיל אושר כזה.
האם בעבורו רע, כי הוא יהיה מאושר לחלוטין?
בקיצור, אני בסה"כ טוען שיותר מדי אינו רע כשלעצמו, אלא יוצר במקרים (רבים, אולי אפילו רוב) תסמינים שליליים. סליחה, טעות שלי – הוא לא יוצר את התסמינים השליליים, הטבע האנושי בהינתן יותר מדי ממשהו, נוטה ליצור (בדרך כלל) תסמינים כאלה.
בכל מקרה, אין ספק, כי אצל אדם שהוא חזק מנטאלית, ובכלל אדם סבבה מטבעו, הרי שיותר מדי טוב לא יזיקו לו (בדרך כלל, כאמור, זה מאד תלוי בטבע מולד), ועל כן עדיף שיהיה לו יותר מדי טוב. ואם ניקח דוגמאות פשוטות הרי שפילנטרופים ידועים (כל אחד שאת יכולה לחשוב עליו, למשל מונטיפיורי ועוד רבים). הינם כנראה אנשים עם תכונות כאלה.
בקיצור, כן, אני מסכים שזה ספציפי, וכן, אני מסכים שזה אולי אפילו מיעוט. אבל וכמו שכתבתי שוב מיעוט (אם הוא מיעוט קיים, ולא פרומיל מהאוכלוסיה) מספיק בשביל לגבות את ההנחה הלוגית, כי כשלעצמו יותר מדי אינו רע. והוא רק נעשה רע כאשר הוא מגובה עם טבע אנושי ספציפי של רבים.
וסבבה, אנשים יכולים להחזיק בדעות שונות. וגם מההיכרות שלי עם דן (רק דרך האתר), הוא עושה רושם של אדם מבריק במיוחד. ובכל זאת, זה פשוט כיף להתווכח. (במיוחד כשאני צודק, ומשועמם).
הייתי יכולה לענות לך
אבל כיוון שאתה מתווכח רק בגלל שאתה משועמם, אני לא רואה טעם בזה – אני מקבלת את ההרגשה שבמצב כזה, אתה מחזיק במנטרה שלך, ולא מוכן להקשיב לטענות/הוכחות של אחרים.
זה לא מה שכתבתי
ובטח שלא מה שהתכוונתי. ובנוסף לכל גם אסור לשכוח שנימקתי.
בכל מקרה, אני בטח לא אמשיך ויכוח שעושה רושם, שאת לא ממש מעוניינת בו.
נפרד כידידים?
להגיד שיש מעט אנשים שיש להם הרבה ממשהו והם בסדר עם זה,
ומכאן להגיע לזה שזה בסדר שיהיה יותר מדי מכל דבר, כי האשמה היא לא באנשים שיש להם, האשמה היא בטבע שלהם שלא יודע להתמודד עם זה, לא נשמע לי כמו נימוק הגיוני. סליחה.
וסליחה גם ממך
אבל לא על זה היה הויכוח.
אם לא אכפת לך, אני אסביר את עצמי.
דן בהודעה שהתחילה את הויכוח הזה כתב שיותר מדי דיאלוגים שנונים זה לא טוב, או משהו כזה כי יותר מדי מדבר טוב, הוא בעצם דבר רע.
בקיצור, דן דיבר על "דבר" לא על "אדם" (ואם יש כאן דתי כלשהו שקורא את זה,ולמד פעם גמרא, תחשבו על ההבדל בין "גברא" ל"חפצא"). על ה"דבר" באופן שמנותק מהאדם. וממילא הינו אובייקטיבי, שהרי רק כאשר מתייחסים ליחסי הגומלין שבין הדבר לאדם מתגלית הסובייקטיביות.
כך למשל, אין ספק שכסף (שזו דוגמא קלאסית מבחינתי) בהתייחס לכל אדם ואדם הינו נתון לפרספקטיבה סובייקטיבית, אך כשלעצמו ובהתייחס רק ל"דבר" אין בו רע. והוא יכול להביא תועלת.
בקיצור, אני מנסה לנתח את המשפט "יותר מדי מדבר טוב, הוא רע". השאלה שלי מתייחסת האם הוא רע באופן אבסולוטי, או האם הוא רע רק ברמה היחסית והסובייקטיבית.
ואם נחזור לרגע, לאמירתו של דן כלפי הדיאלוגים בסרט. גם כאן אפשר, ובקלות לחלק בין הדבר עצמו, לבין הדבר באופן יחסי. שהרי הדיאלוגים כשלעצמם אינם דבר רע, והם בעצם אחלה דבר (אפשר לצטט אותם, והם מענגים כששומעים אותם וכו' וכו'). ה"רע" שבהם יכול לבוא רק באופן יחסי, למשל, אפשר לומר שריבוי הדיאלוגים, בא על חשבון דברים אחרים בסרט. על זה לא התווכחתי עם דן, התווכחתי רק עם האבחנה ש"יותר מדי מדבר טוב, הוא רע". יכול להיות (ואני לא אומר שכן) שכלפי הסרט הוא צודק. אך אילו היו כאן תנאים אובייקטיביים (למשל, מונולוג על בימה, ולא סרט, או במילים אחרות, משהו שנמדד רק על ידי איכות הדיאלוגים שלו) הרי שיותר מדי טוב מאותו דיאלוג, היה בהחלט טוב, ולא היה רע. הרע שאותו דן איבחן הינו רק יחסי.
מקווה שהייתי ברור מספיק.