להרוג את ביל – פרק 2

שם רשמי
להרוג את ביל – פרק 2
שם לועזי
Kill Bill: Vol. 2
סרט מס' 2 בסדרת להרוג את ביל

במקור: Kill Bill, Vol. 2
תסריט ובימוי: קוונטין טרנטינו
שחקנים: אומה תורמן, דייויד קארדיין, דריל האנה, מייקל מאדסן, צ'יה יואי לו

בפעם הקודמת ב'להרוג את ביל': אומה ת'ורמן, היא "הכלה", החלה במסע הנקמה שלה. עתה, היא חוזרת כדי לסיים את העבודה, ובהתחשב במשקעי העבר של הנפשות הפועלות, מדובר בחתיכת עבודה. פעם, לפני שנים מספר, אומה ת'ורמן רצתה להתחתן. אבל אנשים רעים, או יותר נכון, חברותיה למקצוע והבוס שלה לשעבר, התערבו לה בתוכניות ורצחו את כל מי שהיה בכנסייה. האקס גם תקע לה כדור בראש, אבל זה לא עזר לו: היא לא מתה. אם כך, מה פלא שלאחר ארבע שנות תרדמת היא רוצה לנקום?

'להרוג את ביל – פרק 2' הוא סרט כיפי, ללא ספק. לראות את אומה ת'ורמן על המסך עושה טוב בלב, והקרבות המגניבים והאלימות הגרפית משובבי עיניים, בדיוק כמו בסרט הראשון. אומה עדיין מפעימה כשהיא מנופפת בלהט החרב המתהפכת שלה, אבל ההתמודדות שלה הפעם היא לא מול עשרות שומרי ראש חמי מזג, אלא מול שלושה חברי חוליה בלבד, ומהתמודדות עם שלושה אנשים בלבד קשה לעשות 110 דקות של אקשן בלתי פוסק.. כלומר, בניגוד לסרט הראשון, בסרט הזה לא תמצאו גפיים קטועות וסילוני דם המשפריצים לכל עבר. תמצאו פה בעיקר עלילה.

אחרי תזכורת קצרה מאין אומה באה ולאן היא הולכת, משלח אותה החלק השני של מסע הנקמה בשלושת חברי הכנופיה הנותרים: באד (מייקל מאדסן), גבר יחיד בחבורה של מרצחות; אל דרייבר (דריל האנה), בלונדינית שאפתנית שתפסה את מקומה של "הכלה" לצד ביל, ולא מתכוונת לוותר עליו בקלות; וביל עצמו (דייויד קארדיין), ראש החוליה, שלפעמים מתפלקת לו תגובה מזוכיסטית מוגזמת , אבל לפעמים הוא יכול להיות הדבר הכי תמים בעולם, עם החליל הזה שלו (בעיקר בגלל שהוא זנח את המוסיקה של זאמפיר, תודה לאל).

אבל זה לא אומר שהסרט זונח את האקשן לגמרי. נקמה היא עסק מסובך, את זה כבר הבנו. והפעם, לאומה לא מספיק נפנוף חושני של שיערה כדי לקטול את אלה שהיא שונאת. הקרבות אמנם מעטים, אבל כל קרב – קרב. כיוון שהיא מתקרבת למטרה העיקרית שלה, המשחק הופך מלוכלך, והקרבות – מאובקים ומיוזעים בהתאם. לעומת מה שהכלה עוברת בחלק השני של הסרט, כל הסבל שהיא עברה בחלקו הראשון של 'להרוג את ביל' לא מזיז לה אפילו את קצה הבוהן. זה מתחיל בדברים שגרתיים כמו יריות רובה או חצים עם סמים, ונגמר בקבורתה בעודה בחיים. מצד שני, זה לא שת'ורמן נראית כאילו היא סובלת במיוחד. כואב לה קצת, זה ברור, אבל בכל פעם כזו, היא חוזרת לעצמה בתוך פחות מסצינת פלאשבק אחת. 'להרוג את ביל' הוא אמנם המנון סגידה לאומה ת'ורמן, אבל במסגרת הקרבות המאובקים מקבלת דריל האנה כמה סצינות משלה, שנותנות לאומה פייט יפה בקרב על התואר "מדהימה" (כי את התואר "אלוהית" אי אפשר לקחת ממנה).

טרנטינו, האיש שמאחורי כל הפרויקט, ממשיך בשרשרת המחוות הקולנועיות, בין השאר לז'אנר המערבונים. אבל הסרט מכיל פחות קריצות וציטוטים לעומת מה שהיה בחלק הראשון, ובין הקיימות, קשה יותר לזהות את ההבדלים הדקים בין מחווה למחווה. , גם העלילה מוגשת הפעם פחות או יותר בסדר הנכון, ורק גולשת מדי פעם לסצינות פלאשבק. טרנטינו יודע מה הוא רוצה, הוא מדויק, הוא יודע בדיוק באילו חוטים למשוך, וכתוצאה מכך – הכל ממוקד מאוד: לא תמצאו כאן טוויסטים מפתיעים או בגידות מרטיטות לב. לאומה ת'ורמן יש משימה, וכל מה שהיא עושה מרגע זה ואילך, קשור ישירות לביצועה, שלב אחר שלב. הסרט, בהתאם, לא מספר לנו שום דבר שאנחנו לא חייבים לדעת. כשזה רלוונטי – אנחנו חווים עם אומה חלק מתקופת החניכות שלה אצל אומן הלחימה האגדי פאי מיי, או מקבלים זיכרון-עבר קצרצר שמקדם את העלילה בסצינה הבאה. אבל הרקע לסיפור, נשאר עמום משהו: איך באמת הכירה הכלה את ביל? ומה קרה ליתר חברי החוליה אחרי חיסול ההכנות לחתונה? עזבו, לא צריך לדעת. אם זה לא קשור ישירות לסיפור הנקמה, זה כנראה לא מספיק חשוב.

ככל שהסיפור שמאחורי הנקמה מעניין, יש פה בעיה קטנה. נראה שטרנטינו הגיע למסקנה שהוא גאון, והבין שלא משנה מה יעשה – אנשים ישתחוו לרגליו. מכאן הוא הסיק שאסור לו לוותר, חלילה, על אף שורה מתוך הדיאלוגים שלו. אוהו, איך שאנחנו מדברים פה על דיאלוגים: כל שאלה – הגדה לפסח, כל שיחה – נאומים שייקספיריים. עד כדי כך שיש בסרט כמה חלקים איטיים להחריד, במובן הרע של המילה. במצב כזה, עדיף כבר היה לקצץ בכמה נאומים, מה שהיה מאפשר לאחד את שני החלקים לסרט אחד ארוך ומספק.

'להרוג את ביל – פרק 2' הוא מלחמה בין הרגש לשכל. נכון, הוא סרט יפהפה, כיפי ומגניב עד מאד, אבל בסופו של יום, ברגע שבו יצאתי מהקולנוע, הבנתי שבעצם, לא ממש ברור לי מה קרה שם ולמה. כאילו שלסרט אין ממש "בשר" – אין ערך מוסף מעבר למה שכבר ראינו בו לפני כן. כך או כך, 'קיל ביל' הוא חגיגה לעיניים, ולמרות נפילת המתח שהיתה לי אחריו, את החגיגה הזו לא כדאי להפסיד.