ביקורת: הטורף – הרוצח של הרוצחים

אחת התגובות המיידיות ל"טרף" הייתה: איזה קונספט מגניב. כי זה באמת קונספט אדיר: לקחת את "הטורף", אותה סדרה שידועה בכך שמגיע חייזר עם טכנולוגיה עילית, ושבני אדם צריכים להשתמש בטכנולוגיה הדמיקולו שלנו לנסות איכשהו לנצח אותו – ואז לשים אותו בתקופת זמן בו אפילו אין לנו את הטכנולוגיה הדמיקולו הזאת. ראה דן טרכרטנברג כי טוב, החליט שהוא מעכשיו במאי הבית של הזיכיון הזה במקום לעשות סרטים מקוריים, והסרט הראשון שהוא עושה סוחט מהר מאוד את לימון הקונספט הנ"ל ולוקח את הטורף לשלוש תקופות שונות בהיסטוריה האנושית – אף אחת מהן לא תקופה שרם ניחש בזמנו, אלא תקופת הויקינגים, יפן העתיקה (תקופת אדו שויקיפדיה טוענת שהיא לא חלק מיפן הפיאודלית אבל רם טוען שכן, תכריעו אתם), ומלחמת עולם, אבל מלחמת העולם השנייה ולא הראשונה.

עם זאת, נראה שגם טרכטנברג הבין שעכשיו לשחק כל הזמן ב"טורף בתקופת שונות" יהיה מתיש, וזה קצת יותר גימיק מבאמת סרט ולכן הוא לקח שלושה סרטים קצרים, עשה אותם באנימציה, ותקע את כל העסק בכלל בדיסני+ (הולו בארה"ב), כדי להפריד את המתאבן הזה מהמנה העיקרית שבדרך בהמשך השנה – "הטורף: שטח פראי", שיעסוק במשהו אחר לחלוטין.

קשה לי לדעת אם זה היה ההימור הנכון, אבל לכל הפחות "הרוצח של הרוצחים" מחזיר קצת צבע ללחיים החיוורות של המושג "סרט סטרימינג". אחרי שנראה שאולפנים יודעים או לחלוב כל טיפה ארורה מזיכיון או לזרוק כל סרט – לא משנה כמה מגיע לו מסך גדול – לשירות שלהם בתקווה לגרד עוד כמה מנויים, "הצורח של הצורחים" מרגיש כמו סרט שראוי לראות בבית. לא שהוא לא יפה, כמו שמשהו בעצם הקונספט מרגיש מראש כמו סרט שרואים בצפייה ביתית – קטן יותר, כמו ההמשכים של דיסני בתקופה שהם השתמשו בדיסניטונס כחברה לניפוק המשכים מיותרים לזיכיונות לפני שהחליטו לעשות המשכים מיותרים בעצמם באולפן הראשי, מהסוג שאתה רואה עם חברים בערב צפייה מאוחר בלילה בסלון.

החופש הזה, הקוטן הזה, מאפשר ל"רווח של הרווחים" גם להרגיש רענן – זה לא שאנחנו טובעים בעשר סדרות "הטורף" כל שנה – אבל גם מאפשר לו את החופש של פרויקט צדדי קטן להיות כמה טיפשי, כמה מחוסר רסן, וכמה מטורלל שבא לו. וזה אכן פרויקט טיפשי ומטורלל.

כי כמות הדברים הלא סבירים שמתרחשים על המסך בעת "הרוקח של הרוקחים" היא עצומה, אבל מכיוון שאתה ממילא באת לסרט שבו ייצוגים תרבותיים של עמים ישנים שכנראה לא מדויקים בכלל נלחמים במפלצת מהחלל, כל אחד מהם רק גורם לך להגיד "שיואו, מגניב!" ולא "נו באמת". כן, הסרט גם נותן לכל אחד מהדמויות שנלחמות בטורף סיפור – סיפור על נקמה, או על אח שבגד, או על מישהו שצריך למצוא את הדרך להיות הגרסה הכי טובה שלו – אבל בסופו של דבר זה סרט על אנשים קטנים שנלחמים במפלצת גדולה. וזה מגניב.

זה גם קצת מכוער. זה לא שהאנימציה לא חלקה, ועיצוב הדמויות קשוח בכוונה – אבל משהו בדרך שבה הסרט זז מרגיש הרבה פעמים יותר מדי כמו משחק מחשב, ולא מהחדשים. זה לא באמת מפריע – כאמור, הסרט כולו חותר לוייב של סרט דיוידי מ-2006 עם שם מפוצץ וקונספט שידליק ילדים בני 14 – אבל זה בהחלט מונע התלהבות אסתטית שהייתה יכולה להיות לו.

אבל כאמור, הרבה מזה נסלח כי זה פשוט נורא נורא מגניב. יש לך לוחמת ויקינגית נגד טורף אחד, ונינג'ה נגד טורף אחר (פלוס מלא סמוראים), ולא-בדיוק-טייס במלחמת העולם השנייה נגד טורף שלישי, וכל אחד מהם מרגיש שונה ונבדל ומגניב בדרכו. אם הסרט הראשון כולו מתמקד באלימות גרפית ודיונים על נקמה, הרי שהשני הוא בעצם סרט אילם (כולל כמה קטעי סלפסטיק נהדרים), והשלישי הוא בכלל סרט של קרבות אוויר.

אך כל המגניבות הזאת הולכת קצת לפח כאשר מגיעים לישורת האחרונה שמנסה להגיד שהסרט הוא יותר מסתם אנתלוגיה של סיפורים מגניבים, ולטעמי פוגמת בו. באתי, הרי, לסרט זול על טורף שהורג אנשים ואנשים שהורגים טורף. שום דבר בסיפור הזה, לצורך העניין, לא מצריך סצנה באמצע הכתוביות משל הסרט היה סרט מארוול – אבל איכשהו, יש לסרט הזה סצנה כזאת. אוקיי, בסדר, זאת סצנה ממש ישר בתחילת הכתוביות. אבל זה לא הופך את זה ליותר טוב! אם כי, מה אני יודע – אולי יש מי שהסיום של "המרחרח של המרחרחים" רק יגרום לו להתלהב יותר.

אבל גם עם הסיום המאכזב אין ספק שהסרט האחרון בסדרה הבין את המשימה, ועדיין מביא כבוד לזיכיון ואפילו ממשיך להצדיק את הנישואין של דן טרכטנברג עם הפרנצ'ייז הזה במקום לתת לנו סרט מקורי אחד לברכה כמו "דרך קלוברפילד 10" בזמנו. נראה שטרכטנברג נהנה מהאפשרות להוביל זיכיון ולמצות את כל הרעיונות המגניבים בו ולא לחלוב אותו סתם. אז לכל מי שרצה לראות את הטורף נלחם בויקינגית, נינג'ה או קרב אוויר שלו מול טייס – כן, הסרט החדש ייתן לכם את גמולכם ועוד קצת. אני אישית לא בטוח לגבי העוד קצת הזה, אבל נו, טוב.