ביקורת: להרוג את איב

סדרה על מערכת יחסים משונה ומוזרה, בלשון המעטה.

"להרוג את איב" היא סדרה די פסיכית באופן הכי טוב שאפשר לחשוב עליו. איב פולסטרי (בגילומה של סנדרה או) עובדת ב-MI5, לכאורה עבודה מאוד מעניינת, בפועל: עבודה משרדית למדי ומשעממת מאוד. יום אחד מקרה מוות לא שגרתי מגיע למחלקה שלה והיא מחליטה לחקור אותו לעומק, הרבה יותר ממה שמצופה ממנה. היא מגלה שזהו מקרה רצח אחד מתוך רבים של מתנקשת פסיכופטית (בגילומה של ג'ודי קומר). פולסטרי מאוד מתעניינת ברוצחות סדרתיות ומתעניינת מאוד ברוצחת שהיא גילתה למרות כל הצרות שזה מכניס אותה אליהן.

למשל, כבר בפרק הראשון מפטרים אותה בגלל שההתנהגות שלה מפרה כל מיני פרוטוקולים של עבודה מסודרת וגם (קצת יותר חשוב) בגלל שהיא לא הצליחה להגן על העדה היחידה שלה, מה שהייתה העבודה האמיתית היחידה שלה. 

כמובן שמיד אחרי שמפטרים אותה, אחת מהבוסיות שלה, קרוליין (פיונה שו, לנצח פטוניה דרסלי מסרטי הארי פוטר) מביאה אותה ליחידה מיוחדת וסודית שנועדה לתפוס את אותה המתנקשת. הרי היא לא הראשונה שעלתה על זה שיש מתנקשת סדרתית שפועלת באירופה ולא היחידה שמתעניינת ברוצחת הזאת ובמעסיקים שלה. במיוחד כשהרוצחת היא כזאת ראוותנית ועדיין מצליחה לחמוק בכל פעם. 

וילנל, הרוצחת הסדרתית, היא אחת מהרוצחות היותר מעניינות שיצא לנו לראות על המסך הקטן לדעתי. למעשה, בגלל שיש לה גיבוי היא רוצחת סדרתית עם סגנון מיוחד, היא לא בדיוק מפחדת שיגלו שהיא הרוצחת. ולא רק זה, נראה שלא מטריד אותה שמחפשים אותה, אלא שזה מחמיא לה, כיאה לפסיכופתית אמיתית. 

למעשה, עם הזמן הסדרה הופכת להיות סדרה על מערכת היחסים המשונה שמתפתחת בין פולסטרי לבין הרוצחת. מערכת יחסים משונה ומוזרה זאת לשון המעטה. אהבה ושנאה עטופות בהמון מניפולציות וחוסרים רגשיים. אני לא רוצה להרוס לכם את הסדרה, אבל כשנראה לכם שאתם יודעים לאן הכל הולך, הכל בדיוק מתהפך. יותר מפעם אחת.  

ארגון הצללים שעבורו עובדת וילנל הוא החלק הכי פחות מעניין בסדרה. ראינו הרבה סדרות עם ארגון שמנסה להשתלט על העולם ונמצא בעצם בכל מקום וזה מרגיש נדוש. ככל שהסדרה פחות מתמקדת בו, ככה היא יותר טובה. לפעמים היא לא מתמקדת בו בכלל אלא הולכת למחוזות אחרים ולכן מעניינים יותר, בעיקר בעונה השנייה. נראה לי שהסדרה מודעת לזה ולכן אפילו בתוך הסדרה מבקשים לפעמים להפסיק לדבר על אותו ארגון ולהתמקד בוילנל או במשימה כלשהי.  

קשה להגיד אם הסדרה צפויה או לא. מצד אחד, מדובר בסדרה עם טוויסטים מפתיעים בעלילה. אבל אז כשאתם חושבים על זה לאחור, זה דווקא די כן מה שציפיתם שיקרה, פשוט לא ראיתם את זה מגיע באותו הרגע. וכך, לאט לאט הסדרה הופכת להיות מותחת וקצת פסיכית, אבל לא לאט מידי. כל פרק נגמר בקליף האנגר שישאיר אתכם פעורי פה.

ג'ודי קומר וסנדרה או פשוט מבריקות בסדרה הזאת. סנדרה או זכתה בגלובוס הזהב על המשחק שלה בסדרה ואפשר להבין למה. אפשר לראות עליה את התהליך שהדמות שלה עוברת. מעובדת MI5 שגרתית ומשעממת למישהי אובססיבית, שלא פוחדת מסיכונים, לוקחת את העבודה שלה רחוק מדי ואז ממשיכה מעבר לזה. כל רגש עובר בצורה מושלמת ולא מוגזמת. אבל לדעתי ג'ודי קומר היא זאת שמבריקה כאן. חוץ מהמבטא הרוסי המזויף, בבקשה, די כבר עם זה. הסצנות שבהן היא לומדת לחקות הבעות פנים של אנשים ללא הרגשות שמתלווים אליהם, או כשהיא מזייפת את התגובות האנושיות המתבקשות בצורה כל כך טובה ומושלמת ואז עוברת לתגובה האמיתית שלה למצב הן פשוט תצוגת משחק מדהימה

שאר השחקנים לא מקבלים תפקידים שיכולים להשתוות לשתיהן. פיונה שו קצת מתקרבת אליהן, אבל יותר בגלל התפקיד מאשר המשחק, יכולות המשחק שלה בולטות דווקא בגלל המתינות שלה והיכולת להעביר כעס בלי להרים את הקול או לשנות את האינטונציה. שון דילייני שמשחק את הבן של קרוליין ובנוסף להיותו בחור מחשבים מוכשר נמצא שם בעיקר כדי להפוך סצנות למביכות בכוונה. כל שאר הצוות גם עושה עבודה טובה עם מה שנותנים לו, אם כי עדיין מעצבן אותי שבין העונה הראשונה לשנייה החליפו שחקנית שחורה אחת באחרת ללא שום סיבה ובהסבר של משפט אחד, זה טרופ מעצבן. בנוסף, באמצע העונה השנייה דילייני סוג של מוחלף באדוארד בלומל שמשחק את הוגו, בחור מחשבים חדש ומעצבן מאוד ומדובר בשינוי מצער. אבל לא נורא, הסדרה לא באמת צריכה מישהו מעבר לשני השחקניות הראשיות. 

בנוסף לתצוגות המשחק הנפלאות של שתי השחקניות הראשיות יש עוד היבטים מאוד מרשימים בסדרה. למשל, יש הרבה סדרות שלוקחות אותנו מסביב לעולם אבל כאן זה הרגיש לי כאילו זה סרט עם תקציב לא רע. כל מה שאנחנו רואים נראה אותנטי ויפה, אבל לא יפה מדי. זה מרגיש כמו בחירה מכוונת לא להראות את המקומות הכי לא נעימים של ערים מסוימות למרות שאנחנו יודעים שלכל עיר יש מקומות כאלה, אבל הסדרה גם לא מתמקדת יותר מדי במקומות התיירותיים שכולנו מכירים מערים מסוימות. 

הסדרה עצמה מתייחסת לא מעט ללבוש של הדמויות, לאיפור ולשיער. בחירות הלבוש מרגישות כאילו הן חלק מהעלילה, אנחנו מרגישים כמה הן משפיעות על הדמויות. למשל, סגנון הלבוש של פולסטרי משתנה ביחד עם האישיות שלה לאורך הסדרה ועוד לא ראיתי סדרה שמתעסקת כל כך הרבה בשאלה של שער פזור או קוקו. וכמובן אי אפשר שלא להתייחס לבחירות המוזיקה בסדרה שתורמות מאוד לאווירה המשונה.עד עכשיו השיר "Killer Shangri-lah" פשוט צץ לי בראש לפעמים וזה לא סגנון מוזיקה שאני אוהבת בדרך כלל.

יש הרגשה שכולנו אוהבים לאהוב רוצחים סדרתיים בסרטים ובסדרות, אבל הסדרה הזאת עדיין מרגישה לי מיוחדת. הדמות של ג'ודי קומר מרתקת אבל גם האופן שבו היא משפיעה על אחרים הוא מרתק. פולסטרי היא לא סתם חוקרת שחייבת למצוא את הרוצחת הסדרתית, אלא מישהי שנסחפת למערבולת מסוכנת, מאלה שפסיכולוגים שמסבירים פסיכופתים מזהירים מפניהן. והאמת שגם בסדרה מזהירים מהן. הסדרה מקלפת לאט לאט את השכבות השונות של איב כך שהיא הופכת להיות לא פחות מעניינת מהרוצחת, וזה מה שמייחד את הסדרה לדעתי: בנוסף לאסתטיקה המדהימה. מערכת היחסים שמתפתחת בין הרוצחת לפולסטרי היא לגמרי לא מה שחשבתי שהיא הולכת להיות ואני מקווה שהיא תפתיע גם אתכם.

וגם בונוס קטן, לרגל שעמום ההסגר העולמי בעקבות הקורונה הוחלט להקדים את יציאת העונה השלישית ככה שבמקום בסוף החודש הבא, היא תצא עוד שבועיים. לפי הטריילר, העונה החדשה תהייה לא פחות מעניינת ומשוגעת מהסדרה עד כה.