ביקורת: הורג אותם ברכות

הבטיחו לכם סרט אקשן מגניב עם בראד פיט. תקבלו סרט ארוך וכבד עם שני טונות של פוליטיקה באמצע
שם רשמי
הורג אותם ברכות
שם לועזי
Killing Them Softly

ילדים, היזהרו מסרטי אקשן פילוסופיים. בשנה שעברה התפרסם הסיפור על צופים ב"דרייב" ‏שדרשו את הכסף בחזרה כשהתברר שהסרט לא ממש דומה ל"מהיר ועצבני", כפי שהפרסומות ‏גרמו לו להיראות, ולמעשה הוא סרט אמנותי מרובה שתיקות ומועט עלילה (אך מצוין כשלעצמו). ‏היה קל לעקם את האף על הצופים השטחיים האלה, אבל ב"הורג אותם ברכות" גיליתי שאני יכול להזדהות איתם במידה מסוימת. אתה הולך למה שפורסם כסרט אקשן עם בראד פיט, ומוצא ‏את עצמך בסרט מהורהר, איטי, כבד, ‏מדכא ועם שני טון פוליטיקה באמצע. איך אתה מגיב לזה – ‏זה כבר עניין של העדפה אישית. על העדפתם האישית של הצופים בהקרנה שבה נכחתי יכולתי ללמוד מהטפטוף האיטי אך המתמיד של צופים אל מחוץ לאולם, שנמשך לאורך כל הסרט.

הדקות הראשונות של "הורג אותם ברכות" נראות כמו סרט פשע עכשווי ולעניין: פושע קטן מגייס ‏שני פושעים קטנטנים עוד יותר כדי לשדוד משחק פוקר. שלושתם דמויות בעלות אופי וייחוד ‏שמשורטט בבירור בתוך דקות בודדות. בדרך הם מדברים הרבה, כמקובל בעידננו הטרנטינואי, על דברים ‏שלא באמת קשורים לעניין, ומתווכחים, כמקובל בקומדיות פשע, על גודל האקדח וסוג הכפפות ‏שצריך להשתמש בהם בשוד כזה. יש פלאשבקים כיד המלך ויש מתח באוויר בסצינת השוד, ומשום ‏מה יש גם נאומים של ברק אובמה ברקע (אבל לזה עוד נגיע). נראה מבטיח.‏

ואז מגיע בראד פיט והסרט המהנה שראינו עד אותו רגע נתקע בקיר. הסרט, ‏מתברר, הוא לא על השודדים. הוא על ג'קי קוגן (פיט), מחסל שנשכר כדי לעשות סדר – ובכך ‏הכוונה היא להוציא להורג את האשמים, ועל הדרך גם את החפים מפשע. הסרט גם לא עוסק ‏בחקירת השוד, או מנסה ליצור מתח בשאלה האם קוגן יצליח במשימתו. המידע מגיע אליו בין הסצינות, ‏מה שמשאיר לו הרבה זמן לסמול-טוק שלא מקדם את העלילה. קוגן הוא רק פקיד בהליך הביורוקרטי של חיסול ‏החשבונות, ואחרי ביצוע הנוהל השגרתי הזה אנחנו עוקבים, לצלילי ראיונות על הכלכלה האמריקאית ‏ונאומים של אובמה.‏

מתברר ש"הורג אותם ברכות" הוא בכלל לא סרט פשע מגניב אלא רקוויאם לפשע המגניב. אפילו ‏הפושעים מתלוננים על כך שהכלכלה בזבל, הכסף היום כבר לא אותו כסף וגם הם עצמם לא מה ‏שהיו. במקום חיי זוהר של אלימות, סמים ומין הדמויות בסרט הן פיונים שמבצעים את תפקידם ‏בלי הרבה חשק ומתגעגעים לימים הגדולים של פעם. כדי להדגיש את הנקודה, שניים מהשחקנים ‏בסרט הם כאלה שידועים בזכות תפקידים כאלה בדיוק: ריי ליוטה ("החבר'ה הטובים"), וג'יימס ‏גנדולפיני, הלא הוא טוני סופרנו בכבודו ובעצמו, מגלמים שניהם גירסאות זקנות, עייפות ופתטיות ‏של עצמם. אין מה לעשות, כשהמשבר מגיע, הוא משפיע על כולם, כמו שברק אובמה אמר פעם או ‏שלוש.‏

גנדולפיני לפחות מדגים פה שוב, אם למישהו היה ספק, את יכולות המשחק שלו: גם כשהוא מגלם ‏שתיין עלוב ופתטי שספק אם יידע ללחוץ על ההדק הנכון, הוא עושה את זה עם שכנוע שגורם לו ‏לבלוט מעל חבריו לסרט, אם הוא היה הדמות הראשית בסרט, לפחות הייתי מבין בשביל מה הוא טוב. בראד פיט, לעומת זאת, לא עושה שום דבר חוץ מלהיות בראד פיט: הוא ‏כריזמטי, בטוח בעצמו, לא עושה טעויות ולא עובר משום מקום לשום מקום אחר לאורך הסרט. זה ‏כמו לראות את הכוכב בראד פיט שהגיע לכאן משטיח אדום כלשהו.‏

עם כל האומללות הזאת, הרגעים המעטים של האלימת, החיסולים עצמם, הם מהרגעים הבודדים ‏שבהם הסרט לא מתבייש להנות, והם מרעננים ברמה מעוררת ‏רגשי אשמה. באופן משונה, סצינת ‏חיסול ‏אחת ב"הורג אותם ברכות" הכל כך ארט-האוסי אפילו דומה להפליא לסצינה ב"השופט ‏דראד" ‏הטראשי וחסר הבושה.‏ אנדרו דומיניק ("ההתנקשות בג'סי ג'יימס על ידי רוברט פורד ‏הפחדן") מביא לא מעט הברקות בימוי, שבדרך כלל מתבזבזות. סצינה אחת, למשל, היא אחת ‏ההמחשות הויזואליות הטובות ביותר שראיתי של היסחפות לערפילי הסם, או השינה. אני לא יכול להגיד שלא הזדהיתי. אבל הסרט חוזר על ‏אותו האפקט כל כך הרבה פעמים, שבמקום להיות מבריק זה נהיה נודניקי. אפרופו נודניקיות, יש ‏בסרט די הרבה נאומים של אובמה.‏

אני לא מתלונן על כך שלא היה מספיק אקשן. אם הסרט הוא לא מה שהטריילרים הבטיחו לנו, זאת בעיה של הטריילרים, לא של הסרט. אלא מה, גם בתור סרט לצופה המתוחכם שאמור ליהנות מפניני משחק ומהסאבטקסט, הוא לא מקיים את ההבטחות שלו. הוא מתעקש להישאר תקוע בעליבות שלו, כאילו כל עניין או רצון לדעת מה יקרה בסצינה הבאה היה פוגע במסר שלו, ובו-בזמן דופק לצופה את אותו מסר עם כפית בראש ומאכיל אותו בפטיש (או אולי להיפך). אוקיי, הבנו: יש פה אנלוגיה בין המשבר הכלכלי בארצות הברית לבין תרבות הפשע ‏בעולם התחתון. מהמם. בשביל זה לא היינו צריכים לשמוע נאומים של אובמה בסצינה הראשונה, בסצינה ‏האחרונה ובכ-18 נקודות באמצע, ואז לתת לבראד פיט פשוט להקריא לנו את השורה התחתונה ולסמן מתחתיה ‏קו עם נצנצים. ‏אם כבר מתייחסים לצופים כאל קשי תפיסה, אז פשוט תנו לנו את "מהיר ועצבני" ודי.


פורסם במקור בוואלה