אין סרטי פשע ישראליים גדולים. יש סרטי מתח, אבל אני מדבר על סרטים סוחפים ואפיים על פושעים שעולים לגדולה ועושים מכה אחת אחרונה לא ממש שכולם זוכרים ומצטטים. וזה לא שאין לנו סרטי פשע בכלל. יש. חלקם אפילו טובים (תראו את "אל דורדו", בבקשה), אבל רובם מגבים את הפשע עם קומדיה ("מכתוב", "חומוס FULL טריילר") כדי להתאים לטעם של הקהל. לא שאני מתלונן, אני אוהב לצחוק – פשוט בעוד שתקציבית הדבר האפשרי, משהו בהלך הרוח הישראלי מונע מאיתנו משהו כמו "הסנדק" או "פני צלקת" ישראלי. אולי זה כי אף פעם לא היה לנו אתוס של פושעים גדולים כמו אל קפונה שהם במידה מסוימת אייקונים שקשורים קשר דם להיסטוריה של המדינה. כמו בהרבה דברים, הפושעים שלנו קטנים בהרבה, עם פחות סטייל, ועם פחות שיגעון גדלות (אם פושע כלשהו קורא את זה: נא לא להתנקש בי, תודה מראש).
את הפער הזה מנסה "מלך החגיגת" לנצל לטובתו, עם סיפור וולטר ווייט של מדען שמסתבך בעולם הסמים. רק שבעוד "שובר שורות" תיאר את סיפור עלייתו של מי שנהיה ברון סמים אלים שאחראי על רצח אנשים ברצינות ובאפיות, "מלך החגיגת" הוא סרט קצת יותר סרקסטי על אדם שהיה בורג במערכת שיצרה בסוף את שלל סמי החגיגת. לא האדם שדופק בדלת – בקושי האדם שמקבל מכתב בדואר.
גבי (אושרי כהן) הוא בחור צעיר שעובד בהייטק רפואי בשנות האלפיים המוקדמות ומתוסכל מכך שהוא לא יכול לצרוך סמים בקלות. אנחנו לומדים את כל זה דרך ערוץ הקריינות של גבי שמלווה אותנו לאורך כל הסרט, ומסביר לנו דברים כמו זה שהעובדה שהוא צורך סמים לא אומרת שהוא נרקומן, מה זאת אומרת – הם פשוט עוזרים לו להעביר את היום. כל יום. עכשיו, עם משכורת של הייטק אין ספק שהוא יכול להרשות לעצמו לקנות גרם של קוקאין פה ושם, אבל הבעיה היא שגבי, כאמור, רוצה קוקאין פה ופה ופה, וזה נהיה כבד על הכיס, וגם לא ממש חוקי. מפגש עם הדוד שלו (גור בנטביץ') גורם לגבי לגלות את הגת – חומר חוקי וזול, אבל מר ומגעיל. ברגע של הברקה, גבי מבין מה הכימיקל הפעיל בגת (קאתינון, למי שתהה), מבין שהוא לא נמצא בפקודת הסמים כך שחוקי לייצר, למכור, ולצרוך אותו (או כימיקלים אחרים דומים אליו), ועושה פעמיו לתחזק את הרגל (למה הרגל? תחביב לכל היותר) הסמים שלו, ואולי להרוויח קצת כסף מהצד.
מכאן, הדברים עוברים דרך עולם הפשע של ישראל. גבי אומנם תומך נלהב בהפיכת סמים לחוקיים בארץ, והוא מדען מוכשר, אבל הוא עדיין דג רקק לעומתם. תנו לו מזוודה עם כסף כל חודש והוא כבר יסתום את הפה ולא ישאל אם זאת באמת הכמות שהוא אמור לקבל. וזה לא שהאנשים שמולו הם טוני סופרנו – גם הם אנשי אמצע קלאסיים שנפל לידם משהו טוב, רק שהם מכירים את המספרים ומוכנים לעשות את העבודה השחורה והאפורה והוא לא. מה שהופך את גבי, פרקטית, לאפילו פחות מדג רקק – אמבת רקק? רק שהוא ממשיך לטעון על המסך שהוא לא – הוא מלך החגיגת, כמו שטוענת הכותרת של הסרט. רק שאפשר לזהות שגם הסרט לא לחלוטין מסכים עם הגיבור שלו.
הסיפור בפני עצמו כבר די מעניין, אבל הסרט מחליט לא לעצור כאן, ולצלם אותו באופן שהופך אותו לשונה מכל סרט שראיתם. הסרט כולו צולם על סטים מינימליסטיים עם הרבה מסך ירוק, ולתוצר הסופי הוכנסה אנימציה שנעה בין מונטי פייתון, סאות' פארק, שאטר-סטוק ואפילו רגע קטן של מחווה ל"כנופיית העץ העליז". זה לא ש"מלך החגיגת" גילה סגנון אנימציה חדש לחלוטין, כמו שהוא מהמר על מה שרוב הסרטים שמים לסצנה-שתיים יעבוד לסרט שלם. זה עובד – בניגוד לסרט ישראלי אחר על המסכים ("המנצחים") שנראה מאוד מלאכותי אבל אתה מרגיש שהוא שואף להיות אותנטי, "מלך החגיגת" מאמץ את המלאכותיות שבחזון הוויזואלי שלו ויוצר משהו שונה ויפהפה. זה מעבר לעובדה שזה נותן ליוצרים להכניס בכל סצנה את גודזילה או את הפיל שבחדר – זה רק בונוס באנימציה. מה שהסגנון הזה נותן הוא גם חופש ליוצרים לחזור למקורות הקולנוע האילם, כאשר הם צריכים רוב הזמן להעביר את המידע על המסך בלי דיאלוג (שהרי הכל מועבר בקריינות של גבי), ועל כן יוצרים קולנוע יותר טוב ומקורי בכל סצנה על המסך. אם כבר, הבעיה היא שהם לא התחייבו יותר לפורמט וכן יש רגעים שבהם הדמויות על המסך מדברות, וזה עובד פחות טוב.
אז זה סיפור מרתק על אנטי גיבור שמספר לנו סיפור לא מהימן ושמונפש באופן מגניב. לא לחלוטין האפוס שהוא "שובר שורות", אבל משהו ישראלי מאוד ומוצלח מאוד. ופה המקום לשים סייג נוסף בהמלצה, והוא זה: ל"שובר שורות" יש את בריאן קרנסטון. לנו יש את אושרי כהן.
וטוב, אני לא רוצה להרחיב יותר מדי בנושא, אבל הפעם האחרונה שבה אושרי כהן היה מוצלח בסרט היה ב-2003 ב"כוכבים של שלומי". מאז, אני פשוט לא מצליח לקנות אותו בשום תפקיד שלו, אבל בטח לא בתפקיד של מדען גאון – ובטח ובטח לא בתפקיד של מדען גאון עם שגעון גדלות שצריך לשדר לצופים שהוא עצמו יודע שהסיפור שלו לא אמין. כלומר, אין לי ספק שהסרט חשדניסט כלפי הסיפור של גבי – זה זועק כמעט מכל פריים. אבל אם תבודדו את רצועת הקריינות של אושרי כהן, הוא לא מצליח להעביר את האירוניה והחמקמקות שבטקסטים. והרי כשאתה משקר על המסך, המטרה היא גם להראות לצופים שאתה משקר וגם להראות לצופים מה האמת. ואושרי כהן לא מצליח לשכנע לא בשקר ולא באמת.
זה לא חלק קטן בסרט – בכל זאת כמעט ואין פריים שבו או הפנים או הקול של אושרי כהן נשמע בו – אבל הסרט מצליח להיות מוצלח גם למרות המהמורה שהיא השחקן הראשי שלו, וזה לא עניין של מה בכך. אז למי שרוצה לראות סרט ישראלי קצת אחר (למרות שבשלב הזה יש תחושה שיש יותר סרטים ישראליים קצת אחרים מסרטי כיבוש/קיפוח), להיות בטריפ ויזואלי מהנה, או סתם ללמוד קצת על היסטוריית החגיגת (גם אם לקחת הכול בערבון מוגבל) – "מלך החגיגת" הוא הסרט בשבילכם. תצרכו בזהירות.
לא ראיתי את הסרט אבל בבקשה יותר סרטים כאלה,
לא על הצבא, הסכסוך, השטחים, המגזרים וכו׳. כלומר, צריך גם סרטים כאלו, אבל אפשר גם סרטים לא אקטואליים?
זוכר שהייתי בטוח שאחרי מי מפחד מהזאב הרע יהיה גל סרטי זאנר ישראליים, ובמקום להיות סנונית שמבשרת על בואו של זרם, די התבדיתי. הסרט הזה נשאר עוף מוזר בקולנוע הישראלי, אין הרבה כאלו וחבל.
דוגמה רעה דוגמה ממש רעה
הסרט המביך הזה לא היה צריך להיות התחלה של כלום. עם זאת אמורה שלהיות ההתחלה של סרטי ז'אנר בארץ אז טוב שלא עושים אותם (ולא נראה לי שחסר שוב מזכיר את אחד בלב). זו גם דוגמה רעה כי הסרט כן מנסה להיות אקטואלי הוא פשוט לא ממש מתמקד בזה אבל זה שם.
אקטואלי?
לא, דמות של ערבי על סוס למשך סצנה וחצי לא הופך סרט לאקטואלי.
מסכים, אבל אמרתי נסיון לא אמרתי אחד טוב או מעמיק במיוחד
האירוניה בדבר היא שזה החלק היחידי שאהבתי בסרט. הכריזמה של השחקן עוזרת מאוד לקומדיה בכל סצינה שהוא נמצא בה וזה שוא נמצא על סוס מגבירה את הכריזמה שלו יותר. אז אם הסרט הזה הוא הוכחה לתחילת הבשורה לערך של סרטי ז'אנר בלי להיות אקטואלי אז הוא נכשל מבחינתי בגדול, כי האקטואליה (בשקל) היא הזמן היחידי שנהנתי או היה לי אכפת מהסרט.
בנוגע לתזכורת של אחד בלב זה בדיון בביקורת של הילד והאנפה.
מי מפחד מהזאב הרע נמצא בדיון השלמת הקלאסיקות האחרון תחת:"מי מפחד מהדרמה הלא קיימת?"
״שוב מזכיר את אחד בלב״ אין לי מושג איפה הזכרת אבל לתת סרט אחד כדוגמה נגדית זה לא מספיק. אין הרבה סרטים כאלו בארץ
(ל"ת)
יש עוד סרטים כאלה - חלק הוזכרו ממש בביקורת עצמה
כלומר, יש בערך כ-20/30 (מה ששם אותן באזור הקצת פחות מ-10% של הקולנוע הישראלי של העשור האחרון), בהימור עקרוני ובלי סרטי ילדים ובלי קומדיות בלי גימיק, אבל אני מסכים שגל זה לא היה.
כן היו כמה, בהחלט לא גל. הכמות לא מספיקה, מדבר על סרטים שיצרו אימפקט אצל הקהל ו/או המבקרים.
מי מפחד מהזאב הרע, לא משנה מה גיל דנינו חושב על הסרט, יצר אימפקט. הסרט הכניס כסף, מבקרים אהבו, טרנטינו אמר שזה הסרט האהוב עליו מהשנה, הוזמן לפסטיבלים בעולם והוא גם פתח את השיח על סרטי ז׳אנר ישראליים׳. אולי היום היו מגיבים אליו אחרת , אין לדעת. אבל גל לא היה. ושוב בלב הרגיש סרט יחסית זניח וקטן, קשה שלא להתייחס אליו כאכזבה.
עכשיו, כן נוצרו לאחרונה סרטי זאנר, אפילו מיוזיקל וסרט טופ גאן, אבל הם קשורים באופן הדוק להיסטוריה או לצבא.
רק כוכבית - לא הכניס כסף
על פי ספר הקולנוע הישראלי, הוא הביא 50 אלף צופים (ועל פי סינמסקופ של אותה שנה המספר היה 60 אלף). זה 30 אלף פחות, לצורך הדיון, מ"העיר הזאת".
האימפקט המדובר התרחש בעיקר בבועת מבקרים (+אתרי קולנוע כמו זה), עם זליגה קלה לפסטיבלים (בכל זאת – לא קאן או ברלין או ונציה או סאנדנס או SXSW – מהפסטיבלים הגדולים ובעלי השם הוא היה באחד: טרייבקה, וחוץ ממנו הוא היה בעוד כ-4-5.
מקסימום נסיך החגיגת - אבל גם נסיכים שווים משהו
הסרט לא הרגיש לי כמו "שובר שורות ישראלי" אלא כמו "פחד ותיעוב בתל אביב". דמויות אקצנטריות, סגנון ויזואלי לא שגרתי, הרבה קריינות על דעותיה של הדמות הראשית על העולם וסמים, ובאופן כללי מהלך עלילתי מהיר ודי חסר אבחנה. קול, אני מת על כאלה דברים ו"מלך" הוא אחלה בחלה של סרט.
השניים נפרדים בכך ש"פחד ותיעוב" הוא לא רק טריפ ויזואלי אלא רגשי. מה שקורה בלאס וגאס קופץ בין מצחיק למלחיץ לביזארי לאנרכיסטי לסאטירי. הויזואליזציה שם עוזרת לתסריט שהוא כבר מוטרף. ב"מלך" הויזואליזציה *היא* החלק המוטרף, והתסריט קצת… אתם יודעים, קיים. רבים מהפאנצ'ים לא נוחתים, הקרימינלים לא מפחידים, הדרמה הרומנטית לא תופסת, ומעבר למצפן המוסרי הביזארי, נשמע שגבי סך הכל נהנה בבריטניה.
זה, ואני לא חושב שהחבר'ה הבינו עד הסוף מה זה לשחק ולביים מאחורי מסך ירוק. התוצאה היא כמה סצנות שמרגישות מוזרות או שהיה צריך לעשות להם פאצ'ים עם שאטרסטוק תמוה. הו וול.
שוב, זה לא אומר שזה לא סרט טוב או לא שווה צפייה, גם אם רק כדי לתמוך בעשייה כזו. זה כן אומר שהוא קצת בלאגן – אם כי כיפי – שאילו היה מקבל עוד חצי שנה בתנור היה באמת מבריק.