ביקורת: קינגסמן – ההתחלה

הפריקוול לזיכיון הקינגסמן יודע עליות ומורדות, וזה לפעמים יותר מתסכל מסרט שאפשר להכריז עליו בלב שלם שהוא גרוע.
שם רשמי
קינגסמן: ההתחלה
שם לועזי
The King's Man
סרט מס' 3 בסדרת וואלה איבני, לא יודע

מתיו ווהן מאד אוהב את "קינגסמן". וזה לא ששמעתי את זה ממנו: פשוט בפעם הראשונה בקריירה שלו הוא חזר לעולם של סרט שיצר, וכעת עושה זאת שוב; הפעם כדי ליצור פריקוול תקופתי למאורעות הסוכנות החשאית שמתרחש בזמן מלחמת העולם הראשונה.

המטרה היא, כיאה לפריקוול, לספר לנו כיצד הוקם ארגון קינגסמן. אנחנו מלווים את הדוכס מאוקספורד (רייף פיינס), איש אצולה שעקב אובדן שחווה מנסה לעזור למולדתו מצד אחד אך גם להימנע מאלימות מצד שני, ובכל מקרה להגן על בנו היחיד קונרד (האריס דיקינסון) ולמנוע ממנו להתגייס לצבא. הוא מנצל את מעמדו כדי להשפיע על הפוליטיקה והמדיניות שמאחורי המלחמה, אבל לא הכל הולך כמתוכנן, והוא מוצא את עצמו נאבק בברית חשאית ורבת עוצמה בה חברים אנשים בעלי השפעה מסביב לחצי גלובוס לפחות.

אפשר לסכם מיד ולומר שהסרט כולו סובל מעליות ומורדות תלולות כמעט בכל תחום. בראש הבעיות ניצב תסריט צולע שלא מחבר בין סצינות בצורה ברורה וזורמת, וסובל משלל צירופי מקרים ומכמה דברים לא ממש מוסברים.

מצד שני, מגיע לו ציון לשבח על שהוא לפחות עושה את עבודת ההיסטוריה האלטרנטיבית שלו כמו שצריך, ומערב שלל אנשים ומוצגים אמיתיים לחלוטין שהשפיעו על מהלך המלחמה עם מהלך העניינים הבדיוני שהוא מציג: ההתנקשות בארכידוכס פרדיננד שפתחה את מלחמת העולם, המיסטיקן הרוסי גרגורי רספוטין שהיה בעל השפעה גדולה על הצאר הרוסי, מברק צימרמן שניסה לשכנע את מקסיקו לפתוח במלחמה עם ארצות הברית, ועוד שלל דמויות אמיתיות ומפורסמות – מוולדימיר לנין ועד הלורד קיצ'נר, מזכיר המלחמה הבריטי.

המחמאה היותר גדולה נוגעת לתפנית לא צפויה שהסרט לוקח באמצעו בדיוק כשהייתי בטוח לאן הוא הולך, ותפסה אותי לגמרי לא מוכן. הרגע הזה הימם את הצופים באולם בקטע הכי טוב שיכול להיות. הלוואי שהוא היה מוקף בתבנית יצוקה יותר.

השחקנים נעים גם הם בין "מעולה" ל"אוי נו באמת". רייף פיינס מצוין, אבל לא מספק משהו שלא ראינו ממנו עדיין. ריס איפנס בתפקיד מוגזם לחלוטין של רספוטין נהנה גם הוא מכל רגע, למרות שהמבטא שלו מזעזע. אחריהם נמצאת ג'מה ארטרטון בתפקיד משרתת/יועצת של הדוכס, שחושבת שמספיק לדבר במבטא בריטי מגניב כדי להציג איכות משחק. ובכן, לא. יותר גרוע הוא האריס דיקינסון בתור הבן, קונרד; יש פער מרגיז בסצינות המשותפות שלו עם פיינס, ויש הרבה סצינות כאלה. וגם דג'ימון הונסו כאן, אבל הוא באמת לא משאיר שום רושם, בדיוק כמו דניאל ברוהל.

יוצא דופן הוא טום הולנדר בתפקיד משולש של שלושת בני הדודים שעמדו משלושת צדי המתרס של המלחמה – ג'ורג' החמישי מלך בריטניה, וילהלם השני קיסר גרמניה, והצאר ניקולאי השני. הולנדר נופל פה ושם למשחק קריקטורי, אבל הביצוע עדיין מהנה מאד.

ואיך האקשן? מצוין, אבל יש מעט מדי ממנו. אי אפשר לקחת ממתיו ווהן את יכולת הבימוי הפנטסטית שלו בסצינות אקשן, אבל באמת שאין כאן מספיק. מצד שני, מה שיש פשוט מעולה. ווהן גם יודע לכתוב תסריט של ממש לסצינות פעולה, וכך סצינת קרב לילית באמצע שטח הפקר לא רק מבויימת ומצולמת נפלא אלא גם מותחת מאד: שני הצדדים יודעים שמי שישמיע קול יגרום לכולם למות מירי צולב מכיוון השוחות (בכלל, כל הסצינות בשדה הקרב נותנים ווייב מצוין של '1917'). ואם חשקה נפשכם בסצינת אקשן לצלילי שיר עליז כמו שווהן יודע, גם זה כאן; הפעם עם מוזיקה קלאסית – אחרי הכל, בסרט תקופתי עסקינן – אבל התוצאה מגניבה לא פחות.

מן הראוי לציין הברקת בימוי נוספת שמהיום אני רוצה לראות בכל קרב סיף: נקודת המבט של החרב עצמה. זה אחד הדברים הכי מגניבים שראיתי בסצינות כאלו.

אבל הנקודה הבולטת ביותר שחסרה בסרט היא, שבעוד שני הסרטים הקודמים הצטיינו באווירת כיף קיצונית מהשנייה הראשונה עד האחרונה, לסרט הזה יש אמנם את הסצינות הכיפיות שלו – אבל האווירה כבדה יותר ומינון ההומור ירד באופן ניכר. מה שכן עבר מהסרטים הקודמים, אגב, זאת התאווה הלא ברורה של ווהן לגרום לצופיו אי נוחות ממשית באמצעות סצינה אינטימית מדי, שלא לומר דוחה, ממש כאילו הוא רצה לומר באמצעותה לצופים "השוט ההוא מהסרט הקודם? אז אני שונא גם גברים".

וכל זה גורם לתחושת אמביוולנטיות קשה. יש בסרט הרבה דברים טובים – בראשם אותה תפנית עלילתית מצוינת – אבל גם הרבה דברים שפחות; ולפעמים, חוסר האחידות הזה מתסכל יותר מסרט שאפשר להכריז עליו בלב שלם שהוא גרוע. בשורה התחתונה, חובבי הבמאי ימצאו כאן מספיק בשר לנעוץ בו שיניים, ואולי חובבי היסטוריה יהנו גם מאותו שילוב במאורעות ההיסטוריים האמיתיים; כל השאר? כנראה אין ממש צורך במסך גדול. צפייה ביתית, אם וכאשר, תספיק לחלוטין.