ביקורת: קינגסמן – מעגל הזהב

במקום להיות כאילו פארודיה על בונד אבל בעצם לא אבל בעצם כן, סרט ההמשך של "קינגסמן" הוא סתם אקשן טפשי וכיפי. וזה שיפור
שם רשמי
קינגסמן: מעגל הזהב
שם לועזי
Kingsman: The Golden Circle
סרט מס' 2 בסדרת קינגסמן

סרט ההמשך של "קינגסמן" לא לוקח הרבה זמן כדי להבהיר מהו ומיהו. הסרט מתחיל בשוט של בסיס ‏האם של ארגון הקינגסמן, אותה חנות החייטים, ממשיך באגזי, הדמות הראשית מהסרט הקודם ‏כשהוא יורד לרחוב, ואז סצנת אקשן-מרדף-מכוניות-פיצוצים-מלא-אפקטים. מספר הדברים, בסצנה ‏הראשונה, שתגרום לכם להגיד "רגע, זה לא יכול לקרות" מתגמדת רק לעומת כמה סצנת האקשן ‏הזאת כיפית להחריד. וגם זאת שאחריה. וזאת שאחריה. וזאת שאחריה. ‏
‏ ‏
‏"קינגסמן: השירות החשאי", הסרט הקודם בסדרה, היה סרט שלא נהניתי ממנו. הוא ניסה להיות מעין ‏כן-פארודיה לא-פארודיה על ג'יימס בונד, והוא כל הזמן צעק כמה הוא בעצם לא כמו סרטי הריגול ‏שבהם דמויות עשו דברים מגוחכים, אלא "הדבר האמיתי", בעודו משתדל להיות בדיוק כמו הסרטים ‏הישנים ההם. זה לא לחלוטין עבד, כל הסיפור הזה. היו בו רגעים נחמדים, ואני יודע שיש לסרט את ‏המעריצים שלו, אבל בשבילי – עוד לפני שנכנסים לבעיות המוסר והפוליטיקה הקשות שלו – משהו ‏בטונים פשוט לא הסתדר. הפעם, למזלי, זה תוקן: "קינגסמן: מעגל הזהב" לא מתחכם – הוא פשוט ‏סרט אקשן כיפי, מטורף, טיפשי ולצערנו גם קצת סקסיסטי. ‏

הסרט ממשיך לא הרבה אחרי הסרט הקודם, אבל זה לא ממש משנה כי עשר דקות לתוך הסרט ארגון ‏הקינגסמן מושמד כולו, ואנחנו בעצם מתעסקים בצוות שחקנים ודמויות חדש לחלוטין. כשאני אומר ‏מושמד אני מתכוון שעשרה טילים, מאיזשהו מקום, פוצצו מטרות רבות ברחבי אנגליה עם פיצוצים ‏מרשימים כאלה שנראים ונשמעים מקצה העיר, ונראה שהתגובה של הקהל הבריטי היא משהו כמו "הו, ‏מעניין אם יירד היום גשם". בכלל, העולם ב"קינגסמן" מה-זה רגוע. זוכרים שלפני כמה חודשים כל ‏תושבי העולם התחרפנו, ואה, כן, הראש של רבים ממנהיגי העולם התפוצץ? לא? גם אף אחד אחר ‏בסרט לא, ולא נראה שהיה לדבר זה השפעה כלשהי על משהו בעולם. בסדר, סרט אקשן, זורמים. ‏

הנבלית הפעם היא פופי, האישה שאחראית לסחר וייצור כל הסמים בעולם או משהו (בסדר, סרט ‏אקשן, זורמים), שאותה מגלמת ג'וליאן מור בתפקיד כל כך הרבה יותר טוב מהתפקיד שעבורו זכתה ‏באוסקר שזה כמעט מביך. זה לא שפופי היא דמות עמוקה מאוד, אבל בניגוד לסמואל ל. ג'קסון, הנבל ‏של הסרט הקודם, שלבש את המניירות החד מימדיות שלו בצורה קצת טרחנית, פופי פשוט דמות ‏כיפית: חייכנית, קופצנית, מסטיקית שכזאת. היא אומנם אף פעם לא בדיוק מאיימת או מפחידה, אבל ‏אולי זה בדיוק מה שעושה אותה דמות נבל כזאת נהדרת – הרוע שלה כל כך בנאלי שבקושי שמים לב ‏אליו, ועד שהיא כבר מוצאת את הדרך להיפטר ממך בדרך נוראית כזאת או אחרת, זה כבר מאוחר ‏מדי. ‏

שאר צוות השחקנים שמצטרפים כולל תותחים כבדים כמו צ'אנינג טייטום, ג'ף ברידג'ס והאלי ברי, ‏ולאף אחד מהם לא ניתן משהו לעשות חוץ מלהיות מאוד חיננים וחמודים על המסך. דרכה של האלי ‏ברי כדמות כוללת משפט אחד באמצע הסרט ואחד בסופו, וזהו. ברידג'ס פשוט ממלמל לו על המסך ‏בחביבות, וטייטום מופיע הרבה פחות ממה שהפרסום עלול לרמוז. לעומתם, רביעיית הגיבורים ‏המרכזית: פדרו פסקל, קולין פירת' (כן, קולין פירת' חי. יש הסבר אבל הוא טפשי מאוד. סרט אקשן. ‏זורמים.), מארק סטרונג וטארון אגרטון מפצים על זה, ועושים כולם עבודה נפלאה. גם הנסיכה ‏השוודית‎ ‎‏בגילומה של האנה אלסטרום, זאת מהבדיחה הנוראה בסוף הסרט ההוא, חוזרת בתפקיד ‏משמעותי ומהווה נוכחות מהנה שכמעט מפצה על הטעם הממש מר שהדמות והסרט השאירו בפעם ‏הקודמת. בנוסף לכל אלה, יש בסרט הופעת אורח נהדרת, שאחראית על לפחות שתיים מהבדיחות ‏הטובות ביותר בסרט, אם לא על כולן. ‏

הסרט חושב, משום מה, שבמשך השנתיים מאז שיצא "קינגסמן" הראשון כל מה שעשיתי היה לצפות ‏בו. כמו כל סרט המשך, הסרט לא נמנע מלשחזר סצנות מהסרט הראשון ולקרוץ להן, ומדי פעם הוא ‏פשוט איבד אותי לחלוטין ולא היה לי מושג מה בדיוק קורה על המסך כשהוא זרק מושגים או אירועים ‏מהסרט הקודם, בציפייה שכולם יזכרו בדיוק על מה הוא מדבר. ‏"זוכר את זה?" אומר מארק סטרונג ‏ומוציא איזו סיכה כלשהי. "הנה, עכשיו התעלומה לגבי זה ‏נפתרה!" אומר לכאורה הסרט. אני, לעומת ‏זאת, הסתכלתי בבלבול על המסך ואמרתי "סיכה? מה? ‏היתה סיכה? מה קורה כאן?".‏ להגנתו, נראה ‏שלצפות בסרט הקודם בלי הפסקה זה בדיוק מה שעשו יוצרי הסרט – הם צפו בסרט שוב ושוב עד ‏שהבינו מה עבד ומה לא עבד, ובכך יצרו מוצר שהוא בסופו של דבר, יותר טוב. וזה עבד להם בסך ‏הכל, עם נקודה אחת מציקה מאוד: היחס לנשים ב"קינגסמן" היה בעייתי בלשון המעטה, ובסרט ‏ההמשך הוא לא השתפר. אם בכלל, הוא רק נהיה גרוע יותר. מה שעוד יותר קשה יותר להחליק בגרון ‏הוא אחד השוטים היותר מטרידים שהיו בקולנוע המיינסטרימי זמן מה, שמצלם סצנת מין כמו שאף ‏פעם אף אחד לא היה צריך לצלם אותה, ומזכיר יותר סרטי ארט האוס קטנים בשחור לבן מאשר משהו ‏שקהל אמור ליהנות ממנו. אולי מתיו ווהן חשב שזה לוהט וסקסי. מהמושב שלי זה היה בעיקר לא נעים ‏לצפייה. ‏

אבל זה כיפי, והשחקנים מעולים, והאקשן נהדר, והמוזיקה טובה ו-רגע, אם מדברים על המוזיקה, גם ‏בסרט הזה יש את "‏Country Roads, Take Me Home‏" של ג'ון דנבר? אתם רצינים, פוקס? אחרי שהוא ‏היה נקודת עלילה משמעותית וביזארית ב"הנוסע השמיני: קובננט", אותו שיר מופיע גם פה בערך ‏חמש פעמים בגרסאות שונות. והוא גם היה ב"לוגאן לאקי" בתפקיד משמעותי לעלילה. ‏מה נסגר עם סרטים ב2017 והשיר הזה? האם השיר הזה הולך להפוך ל"‏All Star‏" החדש ולהופיע בכל ‏סרט? איזו מין קונספירציה מתרחשת כאן?!‏

בכל מקרה, "קינגסמן 2" מאוד כיפי. יש לו את הבעיות שלו, והן מציקות, אבל הוא בהחלט מפצה על זה ‏בדרכים אחרות. בקיץ מבורך בבלוקבאסטרים משובחים קשה להגיד שהוא איזה משב רוח מרענן, כי ‏כבר התרעננו כמה פעמים, אבל הוא מצליח לזקק את המותג "קינגסמן" לכיוון הנכון, כזה שאני מוכן ‏לראות עוד המשכים שלו בעתיד, וזה לא עניין של מה בכך, אחרי הטעם הרע שהשאיר הסרט הקודם. ‏