כפרת עוונות: הביקורות שלא נכתבו השנה

אלה הם הסרטים שבאמת הייתי צריך לפרסם עליהם ביקורות באתר, אבל זה לא קרה. אני מתנצל

חטאתי, פשעתי, התעצלתי. בזבזתי זמן מול סרטונים של ג'ון אוליבר באינטרנט במקום ללכת לראות איזה סרט. ‏הלכתי לישון מוקדם כי הייתי ממש עייף. בכל מקרה, לא כתבתי על מה שהייתי צריך. סרטים ‏זניחים לחלוטין זכו לביקורת מלאה וארוכה, רק משום שמישהו שילם לי עליה, בעוד כמה ‏מהסרטים החשובים, המדוברים והמשמעותיים ביותר שיצאו בשנה האחרונה הסתפקו בדף סרט ‏מיותם. ועל כך אני מתנצל. אלה הם חטאי-אי-העשייה הגדולים ביותר שלי השנה. סליחה.‏

בית לחם

בתחרות על האופיר שעבר אני תמכתי בסרט שלא התחרה: "מי מפחד מהזאב הרע". אבל ‏זה לא אומר שלא הייתי מרוצה מהזוכה. "בית לחם" הוא סרט מעולה. הבעיה של רבים מ"סרטי ‏הסכסוך" היא שהם טועים לחשוב שעצם העיסוק בנושא החשוב הוא מספיק, וזה פוטר אותם ‏מעבודה קשה של בניית דמויות, סיפור, תסריט ובניית מתח. "בית לחם" לא עושה לעצמו שום ‏הנחות: זה "סרט סכסוך" בכך שהוא מתרחש משני צידי גדר ההפרדה, אבל הוא גם מותחן מצוין ‏עם דמויות מלאות, תסריט שנראה – לפחות לי – אמין מאוד, ובאמצע גם סצינת אקשן כל כך ‏אינטנסיבית שזה פשוט לא ייאמן שזאת העבודה הראשונה של הבמאי, יובל אדלר. לא המלצתי על ‏הסרט הזה מספיק. הוא הסתדר די טוב בלעדי, אבל בכל זאת. אם יש לכם צ'אנס לראות את "בית ‏לחם", תראו.‏

‏12 שנים של עבדות

יש לי בעיה עם סרטי אוסקר. לאו דווקא סרטים שזוכים בפרס הגדול באוסקר, אלא סרטים ‏שמהרגע הראשון ברור שלשם הם מכוונים, ושאף פעם לא מדברים עליהם בלי לדבר על האוסקר. ‏זה מה שקרה עם "נאום המלך", וזה מה שקרה גם עם "12 שנים של עבדות": על הסיכויים של ‏הסרטים האלה באוסקר שמעתי לפני שידעתי משהו אחר עליהם, וכמובן, הרבה לפני שראיתי ‏אותם. אז כן, "12 שנים" היה סרט שהיה מקועקע עליו "אוסקר" מהרגע הראשון, והוא אכן זכה בו. ‏וזה קצת עצבן אותי. לא כי זה סרט גרוע -הוא לא – אלא כי נראה שלאף סרט אחר לא באמת היה סיכוי, ‏אפילו אם הסרט הזה הוא הדבר הכי קרוב שראינו במילניום הזה למהפכה קולנועית (אני מדבר על ‏‏"כח משיכה", אגב).‏

אז איך "12 שנים", באמת? חזק, טוב, אכזרי, ישיר, משוחק מצוין ורק קצת נותן הרגשה של שיעור ‏היסטוריה. הוא מוצלח, אם כי הוא לא הסרט הכי טוב שראיתי השנה, וקשה לי להבין את כל ‏המבקרים האמריקאיים שזעקו "קלאסיקה!!!", אלא אם כן הנושא החשוב עיוור אותם. ‏

חלום אמריקאי

עוד אחד מסרטי האוסקר שעליהם לא כתבתי. מסיבות כאלה ואחרות לא הספקתי לראות אותו ‏כשהוא יצא, ולפני שהספקתי להגיד "כריסטיאן בייל שינה באופן דראסטי את משקלו לצורך ‏התפקיד" כבר עברו כמה שבועות, ו"American Hustle" ושמו העברי האידיוטי כבר היו די חדשות של אתמול. אילו הייתי כותב עליו, הייתי ‏אומר שאני קצת מאוכזב. אחרי שכמעט השתכנעתי שדייויד או. ראסל הוא קוסם, שיכול להפוך את ‏העלילה הנדושה ביותר ("אופטימיות היא שם המשחק") לסרט נפלא, עכשיו הוא לקח מין סיפור ‏מסובך של רמאויות ורמאויות נגד, וחבורה של שחקנים נפלאים, והפך אותו לעיסה בצבע בז'. כן, ‏השחקנים נהדרים, אין ויכוח כאן, אבל כל הדמויות שגילמו היו בין דוחות למעצבנות. כולם רימו ‏אחד את השני, כולם היו מגעילים למדי, אני לא בטוח שלגמרי הצלחתי להבין מי עבד על מי בסופו ‏של דבר – והאמת שזה גם לא נורא היה אכפת לי. הסרט היה מסובך, הוא היה ארוך, הוא היה – ‏האם מותר לי לומר? – קצת משעמם. אבל כן, ג'ניפר לורנס וזה.‏

הכל אבוד

אולי הבעיה של "הכל אבוד" היתה עיתוי. הסרט הזה מתרחש כולו בלב ים, ומשתתף בו שחקן ‏אחד בלבד – רוברט רדפורד. בתחילת הסרט היאכטה שלו נפגעת, וכל יתר הסרט מתאר את ‏ניסיונותיו המתמשכים, ההולכים והופכים נואשים יותר ויותר, לא למות. הבעיה היא שהסרט הזה ‏הגיע זמן קצר אחרי "כח משיכה", שהעלילה שלו היא, בתכלס, די אותו הדבר, רק עם סנדרה בולוק ‏ויותר חלליות. אחרי שראית הישרדות בחלל, הישרדות בים כבר לא נשמעת כמו כזה שוס. אבל ‏באמת ש"הכל אבוד" לא נופל בהרבה מ"כח משיכה". המתח, הבדידות, הייאוש ההולך ‏וגובר וההרגשה שהכל, יא, אבוד, הפכו אותו לאינטנסיבי ממש כמו ההרפתקה בחלל ההיא, ‏ובמקרה הזה באמת לא ידעתי אם הוא הולך לצאת מזה. הייתי צריך לספר לכם על "הכל אבוד" ‏מוקדם יותר, אבל אחרי שבועות בודדים על כמה מסכים בארץ, הוא אבד, ורוב האנשים אפילו לא ‏שמו לב שהוא הגיע.‏

סיפור משפחתי

סיפורים משפחתיים קטנים ומקסימים מגיעים לארץ הרבה, בעיקר לבתי הקולנוע המתמחים ‏בסרטים לזקנים. אבל "סיפור משפחתי" של הירוקאזו קורידה ("איש אינו יודע") באמת היה סיפור ‏משפחתי קטן ומקסים. מעבר לאבחנה הכה מלומדת הזאת, קשה לי לומר עליו הרבה דברים שלא ‏יהיו מובנים מאליהם – וזאת כנראה הסיבה המרכזית לכך שלא הצלחתי להשלים ביקורת. אבל כן, ‏הילדים מקסימים ושתי המשפחות היפניות השונות משורטטות יפה ויש רגעים מצחיקים ובכלל, זה ‏מסוג הסרטים שעליהם כותבים "מחמם לב". ומתכוונים לזה.‏

יסמין הכחולה

בתור אחד שעושה חיים קשים לוודי אלן, וטוען כל הזמן שבהחלט מותר לו להפסיק עם מסורת ‏הסרט-אחד-בשנה שלו וכולנו רק נרוויח מזה, ההגינות מחייבת שכשאלן עושה לשם שינוי משהו ‏טוב, אני אתן לו קרדיט על זה. זה לא קורה הרבה: אפילו את "חצות בפריז", שמשום מה כולם ‏אהבו, אני די שנאתי. אבל "יסמין הכחולה" הוא משהו טוב. יש בו אמנם כמה בעיות וודי-אלניות ‏אופייניות, אבל השורה התחתונה בהחלט חיובית – בעיקר בגלל דמות אחת, יסמין. אין מה לדבר ‏על "חזרה לכושר" או "קאמבק" של וודי אלן, כי הוא הרי הספיק מאז לשחרר כבר עוד סרט, והוא ‏היה מיותר לגמרי. אז אולי כל הפרחים מגיעים רק לקייט בלאנשט.‏
‏ ‏
לוסי

איך? איך לא ראיתי את "לוסי"?! בניגוד לרבים מהסרטים האחרים ברשימה, הסרט הזה לא זכה בשום ‏אוסקר וגם לא יזכה, ולמעשה לפי כל התגובות ששמעתי זה סרט דבילי ביותר – אבל זה בדיוק ‏העניין. הסרט הזה, שמושתת כולו על פיסת הטריוויה הידועה והמבולשטת לחלוטין "כולנו למעשה ‏משתמשים רק ב-10% מהמח שלנו", נשמע מטומטם באופן כל כך מרהיב. סרטים סתם לא חכמים יוצאים מאה בכל שנה, ואין הרבה כיף לנטפק ‏טעויות קטנות ולא מעניינות. אבל ההיא שמשתמשת, מי היה מאמין, ביותר מ-10% מהמח שלה! וזה נותן לה כוחות על! עם מורגן פרימן ‏שמסביר את כל זה! נשמע בדיוק כמו מנה עסיסית של דביליות שהייתי שמח לנעוץ בה שיניים. ‏אבל לא ראיתי את הסרט. במקום זה ראיתי את "המועדון של ג'ימי". והוא אפילו לא היה גרוע ‏במיוחד.‏

גט

אז זאת מסורת, הא? לדלג בכל שנה על הסרט הישראלי הכי טוב והכי מדובר והכי זוכה פרס ‏אופיר והנציג שלנו לאוסקר? טוב, "גט" רק לא מזמן יצא לאקרנים, אבל עם כל המילים שנשפכו ‏עליו, אני מרגיש שכבר אין לי המון מה להוסיף. מה שקראתם במקומות אחרים הוא פחות או יותר ‏נכון. כן, השחקנים מצוינים וכן, הבימוי והצילום שמוצאים יצירתיות במגבלה של הסרט – שכמעט ‏כולו מתרחש בחדר אחד – מעניינים. והוא עוסק בנושא חשוב מאוד, כמובן. לפרוטוקול אני רוצה ‏לציין שבניגוד לאחרים, אני לא חושב שהסרט הזה הוא יצירת מופת. גם אם רובו מוצלח, "גט" נסחף קצת עם החשיבות של עצמו ושוכח שצריך גם, אתם יודעים, הדברים האלה שכתבתי על ‏‏"בית לחם". הסיום המחופף של התסריט, שמשום מה כל ביקורת שקראתי מתעלמת ממנו או מתרצת אותו, אמור למנוע כל התייחסות אליו כ"יצירת מופת". מקסימום יצירת מופ. ‏אבל מי אני שאדבר נגד האלילים החדשים של הקולנוע הישראלי. בהצלחה באוסקר וכל זה.‏ ‏