ביקורת: לה לה לנד

זה רטרו, זה מיוזיקל, זה אקטואלי, זה שובר לב, זה גורם לך לרצות לרקוד אפילו שזאת קלישאה
שם רשמי
לה לה לנד
שם לועזי
La La Land

אני לא באמת יכול לכתוב את דעתי על "לה לה לנד", כי זה לא עובר בכתב. אם אתם שואלים אותי ‏‏"אז מה חשבת על הסרט?", התשובה המלאה היא "ובכן…", ואז המצלמה מתקרבת אלי והכינורות ‏גואים ברקע ‏ואני פורץ בשיר אהבה לסרט, שמתחיל בסולו שלי אבל מתפתח לכדי ריקוד ‏המוני וככל הנראה גם קטע סטפס באמצע. זאת הדרך הכנה היחידה ‏שאני מכיר להביע את דעתי על הסרט הזה. לצערי, ‏בפורמט טקסטואלי זה פחות עובד. גם אם הייתי משתדל לכתוב ‏בחרוזים, הכינורות לא עוברים ‏בין השורות. אז רק תאמינו לי שאני ממש אוהב אותו.‏

לא כל סרט מוזיקלי הוא מיוזיקל. היום, בעיקר במועמדויות לגלובוס הזהב, כל סרט שיש בו שיר ‏או ‏שעוסק במוזיקאים מוגדר – לפעמים, לפי הצורך – כ"סרט מוזיקלי". מיוזיקלס אמיתיים יש ‏מעטים ‏מאוד, ואלה שיש הם סרטי אנימציה של דיסני או עיבודים למחזות זמר מברודוויי. "לה לה ‏לנד" ‏הוא דבר מאוד נדיר: מיוזיקל, מצולם ומקורי. מחזמר. לגמרי. אנשים הולכים ברחוב ‏ופתאום ‏פוצחים בזמר, ועוברים ושבים מצטרפים אליהם. אנשים מביעים את רגשותיהם באמצעות ‏ריקוד. כל החבילה. בלי קריצה שאומרת "גיחי גיחי עכשיו מוזיקה". ‏ועם כל ‏זה, הסרט אמנם נוסטלגי, כלומר משחזר את הסגנון של המיוזיקלס ההוליוודיים הקלאסיים ‏‏– אבל ‏הוא לא מתרחש באותה תקופה. הוא קורה בימינו, אנשים גם רוקדים וגם מדברים בסלולרי, ‏וגם ‏מדברים בסרקזם אקטואלי. ‏אם אני לא טועה, אין דברים כאלה.

לה לה לנד היא לוס אנג'לס, עיר שהתעשיה העיקרית שלה היא אשליות, בכמה מובנים. מגיעים ‏למקום הזה המון אנשים שחולמים להיות כוכבים, וכמה מהם אפילו מצליחים לעשות את זה. האחרים ‏ממשיכים למלצר ולהיגרר לאודישנים במשך שנים. אמה סטון מגלמת אחת כזאת. ריאן גוסלינג הוא ‏פסנתרן שחולם על מועדון ג'ז משלו. הם נפגשים במקרה, ולאט לאט קורה בינהם משהו, אבל ‏לתחזק משהואים וחלומות ביחד, זה לא פשוט.‏

בשום אופן לא הייתי קהל שבוי של "לה לה לנד". זאת נוסטלגיה לתקופה שאינה שלי. אני לא גדלתי ‏על מחזות זמר, לפחות לא כאלה שאינם כוללים צמחים טורפים מהחלל, ולמען האמת אני די לא סובל את ‏את "שיר אשיר בגשם". גם לג'ז אין לי שום סימפטיה מיוחדת. וסרטי הוליווד-על-הוליווד כבר ‏ראיתי מספיק, תודה. אז זה לא המחוות הסגנוניות שהסרט מלא בהן שעושות לי את זה. זה ‏הסיפור הזה, והאנשים האלה והשירים האלה. ריאן גוסלינג ואמה סטון נהדרים כל אחד לחוד, ‏וביחד הם כבר הוכיחו ‏שהם זוג נהדר ("טיפש, מטורף, מאוהב"). אפילו בניכוי השירים, זה אחד ‏מסיפורי האהבה הטובים שראיתי בקולנוע בזמן האחרון. ליצור שני אנשים שבאמת יהיה לי אכפת ‏אם הם יהיו ביחד או לא עד סוף הסרט – זה לא קל, וזה לא קורה הרבה. וכאן, מה לעשות, היה לי ‏אכפת.

וישנם, כן, השירים. זה לא המחזמר הגדול ביותר אי פעם מבחינת המוזיקה, אבל סצינת הפתיחה ‏היא בקלות הנאמבר המוזיקלי המרשים ביותר שהופק בהוליווד בעשור האחרון לפחות, וקטע סולו ‏אחד של אמה סטון הוא מסוג הסצינות שאנשים מקבלים עליהם אוסקר ובצדק. והכי חשוב: העובדה שאנחנו לא נמצאים במציאות כפי שהיא אלא בפנטזיה מוזיקלית מאפשרת לבמאי הצעיר (כל כך צעיר, לעזאזל) והמוכשר (אבל כל כך) דמיאן ‏שאזל לשחק. הסרט מלא בשוטים ‏ארוכים ‏ומורכבים ‏ומשחקי מצלמה ותאורה שהיו בקלות יכולים להיראות גימיקיים, הרבה מעבר למה ‏שסרט ריאליסטי סובל – אבל מכיוון שזה מיוזיקל, זה עובד וזה יפהפה. ‏

בזמן הקצר מאז שיצא כבר נתקלתי בהרבה אנשים שלא אוהבים את "לה לה לנד". חלקם – בגלל ‏שהם לא מכירים מיוזיקלס, וחלקם -בגלל שהם כן מכירים אותם. יש כאלה שפשוט מתעצבנים ‏מהעובדה שעלילת הסרט נעצרת מדי פעם למשך דקות שלמות כדי לאפשר לאנשים לשיר, וזה ‏קצת כמו להתלונן על כך שבמשחקי כדורגל אנשים מתעקשים כל הזמן לבעוט ולא פשוט לוקחים ‏את הכדור והולכים איתו לאן שהם רוצים. ישנם גם כאלה שדווקא מכירים מיוזיקלס ומתלוננים על ‏כך שהסרט הזה, למרות ההייפ, לא משתווה לקלאסיקות של העבר; שאמה סטון לא בדיוק שרה ‏כמו סלין דיון וריאן גוסלינג רחוק מלהיות פרד אסטר. וזה נכון, אבל ברצינות, למי אכפת. הם שרים ‏ורוקדים מספיק טוב בשבילי, ואם הם לא וירטואוזיים, לי זה לא משנה. לא באתי לראות מופע ‏קרקס. בוב דילן הוא הזמר הכי גרוע בעולם, ובכל זאת הוא יקבל פרס נובל אם הוא יתפנה. אנשים ‏גם אומרים שהשירים לא קליטים, וזה לא כל כך ברור לי, כי חזרתי הביתה ישר לתוך יוטיוב ‏ושמעתי את "אודישן" ואת "עיר של כוכבים" בלופ כמעט אינסופי. אנשים גם אומרים שסצינת הסיום ‏של הסרט הזה היא נוק-אאוט מוחלט וקלאסיקה מיידית, ושאפילו מי שלא מת על הסרט יוצא ממנה עם לחות חשודה בעין שמאל, ‏ואני מסכים לגמרי.‏

זה הסרט השני של דמיאן שאזל שאני רואה – הראשון היה "וויפלאש" – וזאת ‏הפעם ‏השניה ‏שהתגובה שלי לסרט שלו היא זהה: פאק, זה היה מושלם, ואני אפילו לא אוהב ג'אז.‏