ביקורת: לבירינת

הרפתקת-ילדים עליזה עם שירים, או סרט אפל על התבגרות, כולל דייויד בואי במכנסיים מאוד צמודים? לונג ג'ון חוקרת
שם רשמי
לבירינת
שם לועזי
Labyrinth

לונג ג'ון, ממקימות ואושיות האתר ומבקרת אורחת, ממשיכה לחזור לסרטי עבר. והפעם: It's only forever.


למילים יש כוח.‏

למילים יש כוח וכדאי שתיקחו אחריות על הדברים שאתם אומרים ועל הדרך שבה הם נאמרים, ‏כיוון שיש לכך השלכות. זה בדיוק מה שגילתה שרה בת ה-15 (ג'ניפר קונלי הצעירה) כשבזעמה כי ‏רב הכריזה כי ברצונה שאחיה התינוק יילקח ממנה אל ממלכת הגובלינים. ונחשו מה? זה בדיוק ‏מה שקרה.‏ שרה המבועתת מבקשת ממלך הגובלינים (דייויד בואי!) להחזיר את אחיה, והוא, בנדיבות מפתיעה, מוכן להיענות לה: הוא מקציב לה 13 שעות שבהן עליה לפתור את המבוך ולהגיע ‏למרכזו, שם נמצאת טירתו. אם תצליח למצוא את אחיה תוכל להחזירו עימה, אחרת – האח יהפוך ‏לנסיך הגובלינים.‏

‏"לבירינת" (בהפצות מסוימות בארץ הוא נקרא בשם "המבוך") יצא ב-1986, והיה הסרט האחרון שביים ג'ים הנסון, האיש והחבובה. כמו הרבה סרטי קאלט ‏לפניו ואחריו, הוא לא התקבל באהדה רבה, ולמעשה את עיקר מעמדו והכנסותיו רכש רק שנים ‏רבות אחר כך. ייתכן שחוסר ההצלחה הראשוני נבע מהעלילה (טרי ג'ונס ממונטי פייתון היה ‏אחראי על גלגולו הראשוני של התסריט), שלא היתה חמודה וסכרינית מספיק עבור סרט-בובות.‏ על הנייר, זה לא יותר מסרט הרפתקאות לילדים עם בובות ושירים, אבל מעט מתחת לפני השטח אפשר למצוא יותר מזה.

‏"לבירינת" נשען על שלושה יסודות: גובלינים, ג'ניפר קונלי, ודייויד בואי ומכנסי הטייץ ההדוקים עד מאוד שלו. ‏ג'ארת (בואי, כאמור) הוא שליט מבוך מוכשר: הוא שר, הוא רוקד, מספר סיפורים לבד ובאופן כללי ‏הוא כריזמטי, חריף, מרושע במידה ומלטף במידה. לא ברור למה שרה המפונקת מתעקשת כל כך להחזיר את אחיה הביתה, כשבמקום זאת יכלה להישאר עם ג'ארת בממלכת הגובלינים, ואפילו לא היתה צריכה להיפרד מאחיה לשם כך.

כשיצא, "לבירינת" היה סרט מדהים ויזואלית. רק חלקים ממנו נשארו כאלה גם כיום. התפאורה נראית כמו יציר התקופה: מרבית הסרט מתרחש במבוך, שהוא, נו, מבוך דל תקציב, בעל כמה ‏קירות, ענפים יבשים למחצה וקורי עכביש מתבקשים. כמוהו גם סצינת ביצת הסירחון, שנראית ‏כמו במה שמישהו גיבב עליה מספר פריטים מתאימים. הקיר המורכב כולו מידיים מתנועעות ומדברות נותר מרשים, בפרט ‏לאור העובדה שאין פה אפקטים – נדרשו 100 איש ליצירת מסת הידיים המדברת ‏הזו; פעלולים הקשורים למלך הגובלינים ולהטוטי כדורי הזכוכית שלו מהנים גם הם, וגם הם נעשו ידנית, בעזרת אומן ג'אגלינג שהתחבא מאחורי בואי. ‏בקטעים שבהם ניסה הנסון לשלב מסך ירוק – בעיקר הסצינה שבה רואים את יצורי האש רוקדים על ‏רקע היער כולו – דווקא אז התפר בין האפקטים למציאות בולט; הסצינה הזאת נראית היום מביכה. לעומת זאת, ה-סצינה בהא הידיעה, שהעיצוב המדהים שלה לא מפסיק להרשים אפילו היום, היא הסצינה שבה שרה נכנסת ‏לחדר שמעוצב כמו ציורי המדרגות של אשר, בו אין למעלה-למטה ואין צדדים, וניתן לעלות בכל ‏גרם מדרגות בכל כיוון שהוא, והגרביטציה עובדת בכיוון אחד רק עבור מי שמאמין שכך דברים ‏קורים.‏

connelly
למעט שרה ומלך הגובלינים, כל הדמויות המאכלסות את המבוך הן יצירי הסדנה של הנסון, ‏בעיצובו של בריאן פראוד (שהמשיך ושיתף פעולה עם הנסון בסדרה "סיפורי עמים"): בובות, חבובות ושאר יצורי בד, פרווה וחוטים. מגוון ‏היצורים רחב וכולל יצורי ‏ענק ומנגד – יצורים קטנים ותזזיתיים. על אף שחלקן אינן סימפטיות, אף דמות אינה מפחידה מדי ‏ואף דמות אינה מונעת מתוך רשעות. יצורי האש המופרעים – על איבריהם המתפרקים – נהנים ‏ממשחק טוב בדרכם שלהם, הגובלינים הכעורים נאמנים לשליטם, התולעת החמודה שמלמדת את ‏שרה לראות את הנתיבים הנסתרים במבוך משדרת אמינות, ואמנם היא מספרת לשרה את האמת ‏‏– אך לא את כולה.‏ הסרט נעשה מעט לפני עידן האפקטים הממוחשבים, ולכן כל יצור שנראה בו נוכח ונע על סט הצילומים: לכן מרשים מאוד עד כמה הם מגוונים והתנועות שלהם חופשיות, גם אם לא מושלמות. ישנן בעיות ‏מינוריות הקשורות לתפעול הבובות, דוגמת קפיצות תזזיתיות שמסתיימות בנחיתה איטית ורכה ‏בצורה לא טבעית, בובות שברור מדי שנשלטות באמצעות חוטים, או הרגע באמצע השיר "‏Magic Dance‏", בו קל ‏להבחין מתי הוחלף הילד בבובת תינוק גנרית מ"טויס אר אס".‏

אה, כן, השירים. ראוי לומר משהו בעניין הזה: הדמויות ב"לבירינת" – בעיקר ג'ארת, כמובן – מוצאות זמן מדי פעם לשיר. ‏דייויד בואי כתב חמישה שירים עבור הסרט, וזאת כנראה הסיבה שמילות כמה מהם מוזרות ובוגרות באופן מפתיע עבור מה שאמור להיות סרט ילדים ("חיי בלי אור שמש, אהבי ללא פעימות ליבך… איני יכול לחיות בתוכך"). בין השירים יש עליות ומורדות: "‏Magic Dance‏" הוא אולי הזכור ביותר בין השירים, ובוודאי המקפיץ ווהאנרגטי שבהם, בדרכו השנות-השמונימית המטופשת; "‏Chilly Down"‏, שירם של ‏יצורי האש, הוא שיר-חבובות סטנדרטי שכמעט לא ניתן לזהות שהגיע מבית היוצר של בואי; ו"‏As the ‎World Falls Down"‏, שמלווה את סצינת נשף התחפושות, הוא שיר איטי ומשמים, משעמם מדי אפילו כשיר ערש, שבוודאי הועבר בפאסט-פורוורד במכשירי וידאו רבים.

בואי השפיע לא רק על המוזיקה בסרט: הוא גם עיצב במידה רבה את דמותו של ג'ארת.טרי ג'ונס רצה שג'ארת יהיה רשע קלאסי, ללא טיפת הומניות; בואי סבר שעל הדמות להיות ‏בעלת מניעים עמוקים יותר, וכן שעליה להיות משעשעת במידת מה. הדמות שלו, ובעיקר היחס שלו לשרה, היא אחד הדברים העיקריים שמעניקים ל"לבירינת" עומק מעבר להרפתקה חביבה עם בובות. ג'ארת לא מתייחס אל שרה כאל ילדה, אלא כאל אישה בשלה, מושא תשוקה. המשפטים שהוא אומר לה הם משחקי חיזור, בהם כל צד משחק את הקשה ‏להשגה.‏ וזה, כמובן, מבלבל מאוד, בעיקר עבורה.

באופן שטחי יותר, המסר של "לבירינת" הוא כזה שעוסק בידידות: אם תנהגו בחביבות ובידידות לכל מי שתפגשו, הם ישיבו לכם עזרה. שרה, שגדלה על סיפורי אגדות, מאמינה בלב שלם שחברות אמיצה תשרוד כל מבחן וכל מחיר, גם אם ‏הצד השני מעולם לא הפגין חיבה כלפיה. זו אמונה שיכולה להתפרש כילדותית, עד שנזכרים ‏שבתחילת הסרט כל מושאי החברות שלה היו בובות (בתחילת הסרט אפשר לראות בחדרה של שרה בובות המייצגות רבות מהדמויות שהיא תפגוש בהמשך). באמצע הסרט היא נאלצת לקבל החלטה שמאירה את כל חייה באור כה מגוחך, עד שבבת אחת היא נשאבת אל "החיים האמיתיים", שם לא מובטח לה שהחברות תנצח הכל. כמובן, אלה אינם "חיים אמיתיים" באמת, שכן גם כאן היא מקבלת אישור לכל אמונותיה הנאיביות בנוגע לאופן שבו דברים ‏אמורים להתנהל.‏ בכל זאת, סרט לילדים.

דווקא הפרשנויות המאוחרת האלה הן שהופכת את הסרט לכיפי אף יותר. כילדה ונערה היה זה ‏רובד שנסתר מעיני, כך שקל לתאר עד כמה הצפייה הנוכחית שימחה אותי: לא רק שהסרט נשאר ‏כיפי, אלא שפתאום מצאתי בו יותר ממה שזכרתי שהיה. וזה, רבותי, הישג שרק סרטים מעטים ‏מצליחים לעמוד בו.‏