ביקורת: חיים שלי

ב'חיים שלי' יש זוג פוטוגני, שירים של ג'ורג' מייקל, עיצוב מספיק אייקוני כדי לצייר פאן-ארט חמוד ולפעמים יש בדיחות מצחיקות. כמו כן, הוא גם מאוד, מאוד מטומטם.

נתקלתי השבוע בכתבה שהגדירה את "חיים שלי" כסרט הגרוע הטוב ביותר של 2019. זאת הגדרה מצוינת, כי זה סרט שעושה רושם של משהו לגיטימי עד שמבינים כמה הוא מטומטם. יש בו כמה שחקנים מוכרים ו/או מוצלחים, הפרמיס הבסיסי הגיוני, הצילום נחמד, יש זוג פוטוגני, יש שירים של ג'ורג' מייקל, העיצוב מספיק אייקוני כדי לצייר פאן-ארט חמוד ולפעמים יש בדיחות מצחיקות. הוא גם מאוד, מאוד מטומטם. יש מי שזה יספיק להם בשביל קצת יותר משעה וחצי של צפייה קלילה; אחרים יסבלו מכל רגע. 

כמתבקש משמו המקורי, הסרט מתרחש בשבועות שלפני חג המולד. הגיבורה קייט (אמיליה קלארק) עובדת בחנות לאביזרי כריסמס בלונדון שפועלת משום מה בכל ימות השנה ומנוהלת על ידי אישה המכנה את עצמה סנטה (מישל יו). קייט היא בת למהגרים מיגוסלביה (אמה תומפסון עם מבטא נוראי ובוריס איזקוביץ), והיא הבת המועדפת עם הקול היפה והכישרון. האחות הפחות-אהובה עבדה קשה כדי להוכיח את עצמה ועכשיו יש לה קריירה משגשגת. קייט, לעומת זאת, היא בחורה די מפונקת שחיה בבלאגן ענקי ולא מימשה את "ההבטחה" שלה .אין לה דירה ולכל החברים שלה כבר נמאס לארח אותה, אז היא שותה יותר מדי ומוצאת את הבחורים הכי מעפנים להעביר איתם את הלילה. היא גם אוכלת גרוע, שזה לא כזה נורא אם את סתם בחורה בת 20 ומשהו, אבל די גרוע אם שנה קודם היית מאושפזת בגלל מחלת לב. 

מאז אותו משבר רפואי בכריסמס שעבר קייט נמצאת בסחרור חסר שליטה. היא משקרת לעצמה שעוד רגע היא תמצא עבודה כזמרת ותשתקם, אבל היא מפשלת באודישנים או סתם כמעט ומפספסת אותם, כמו שהיא הורסת כל דבר שהיא נוגעת בו. יום חורפי אחד מופיע בחייה בחור חמוד, טום (הנרי גולדינג), שמוקסם ממנה לחלוטין משום מה, אפילו אחרי שבמיט-קיוט שלהם מחרבנת עליה ציפור. בכתבה ההיא מתחילת הביקורת קראו לסצנה הזאת "שיט-קיוט". 

טום מוצא חן בעיניה מאוד לא רק בגלל שהוא חתיך, אלא כי הוא היחיד שעושה את הדבר הכי בסיסי בעולם – מקשיב לה ואומר לה שהכל יהיה בסדר. ולא בקטע של "כן כן יהיה בסדר סתמי קצת" – הסצנה שבה הוא מנחם אותה היא כנראה הסצנה הכי טובה בסרט, וכזאת שאשכרה יכולה לעזור לאנשים במצבה של הדמות הראשית. 

אפשר לחלק בגסות את הסרט לחלק א' שבו הכל חרא ולחלק ב' שבו קייט מתאפסת ומתחילה לפצות על ההתנהגות המחורבנת שלה. בסרט טוב זה היה יכול לרגש ולעורר השראה, אבל הסרט הזה כתוב גרוע מאוד. וזה מוזר, כי אמה תומפסון כתבה את התסריט והיא אמורה לדעת איך עושים את זה. לשותפיה לכתיבה, בן זוגה גרג וייס והתסריטאית בריוני קימינגס, יש פחות ניסיון, אבל יכול להיות שהם עבדו קשה כדי להרוס את כל העסק.

זה סרט מפוספס כל כך כי הוא פשוט לא יודע על מה הוא. אלמנטים בתסריט לא מתלכדים לסיפור אחד: הרצון של קייט להפוך לזמרת מפורסמת נשכח בשלב מסוים; הקטע עם ג'ורג' מייקל מוסבר רק בזה שלקייט יש פוסטר שלו בחדר, ואפילו לא מציינים שהיא חלתה בדיוק באותו הזמן שמייקל עצמו מת. ובמה לעזאזל ההגירה עוזרת לסיפור? תומפסון משחקת דמות קרינג'ית לחלוטין של אישה רדופה ומעיקה, שהורסת לבנות שלה את החיים ואפילו בעלה לא רוצה להישאר איתה באותו הבית. המשפחה של קייט מגיעה ממוצא ספציפי (קרואטיה) וזה לא מוסיף לעלילה אפילו שמץ של עומק או עניין. קייט היא מהגרת כמו שסנטה, הבחור שסנטה יוצאת איתו או טום הם (כנראה) מהגרים, וזהו. לא מדברים על זה, זה לא מוסיף כלום, זה פשוט שם. יכול להיות שכל זה נמצא שם כדי שתומפסון תוכל להצהיר חגיגית שהיא מתנגדת לברקזיט? אמה, אף אחד לא חשב שאת בעד!

גם העלילה הרומנטית לא מתחברת לשום דבר, אבל זה כנראה בכוונה. כבר אחרי פרסום הטריילר האינטרנט זיהה שמשהו לא בסדר שם, ואכן יש איזה קטע לגבי הבחור הזה, ובלי ספוילרים – זה אחד מהגילויים המטומטמים ביותר בתולדות הקולנוע. הדמות של טום היא יותר סוג של אמצעי עלילתי, ולמרות זאת הוא מצליח להתעלות על שאר השחקנים והסצנות איתו הן החמודות ביותר בסרט. למרבה הצער, חוץ ממנו יש גם את שאר הסרט.

אבל הבעיה העיקרית של הסרט, אולי אפילו יותר מהיותו גוש טמטום, היא אמיליה קלארק. עדיין לא קיבלתי הוכחה אמיתית לכך שקלארק היא שחקנית טובה, והסרט הזה לא עוזר לה לבנות קייס משכנע. אולי דאינריס טארגריאן הצליחה לה רק כי הייתה לה פיאה מגניבה ולא כתבו לה יותר מדי שורות שיסיחו את הדעת מפניה מלאי ההבעה? תצוגת המשחק הכי טובה שלה בסרט היא פלאשבק שבו היא מובהלת לבית החולים על אלונקה, והיא לא מדברת בה. זה לא שהדמות של קייט מעצבנת כמו שהיא פשוט לא מצליחה לשבות את לב הצופים ולגרום להם לעמוד לצידה. 

זה סרט ניתן לצפייה ויש מצב שאפילו אראה אותו עוד פעם-פעמיים אם אפול עליו במקרה בטלוויזיה, אבל הוא לא בדיוק נעים או כיפי: הדמות הראשית עושה כל כך הרבה דברים מסריחים לכל האנשים בחייה וכל כך מעט כדי לגרום לנו לרצות בטובתה. האם כל הבלאגן הזה היה עובד יותר טוב עם שחקנית אחרת? את זה אפשר רק לדמיין.