ביקורת: הדו-קרב האחרון

למרבה הצער, לא סרט לייב אקשן על יו-גי-הו.
שם רשמי
הדו קרב האחרון
שם לועזי
The Last Duel

אני לא מעריץ גדול של רידלי סקוט. זוהי, כמובן, לא הכרזה דרמטית במיוחד, הרבה אנשים הם לא מעריצים גדולים של האיש שעשה את "פרומתיאוס", "רובין הוד", ו-"אקסודוס: אלים ומלכים". אבל אני הייתי שם לפניכם: אני הייתי היפסטר של לא לאהוב את רידלי סקוט עוד מימי "בלייד ראנר" ו"גלדיאטור". לכן זה מפתיע אותי להגיד ש"הדו הקרב האחרון" הוא סרט טוב. לא סרט טוב בסטנדרטים שלי של רידלי סקוט אלא סרט טוב, נקודה. בעצם, בלי נקודה; בוא נפתח קצת סופרלטיבים – נהדר, מצוין, כיפי, מצחיק, מכעיס, מעורר חלחלה, פסגת המשחק של כמה וכמה אנשים ונראה נהדר. טוב, האחרון הוא לא הפתעה, גם בגרועים שבסרטיו סקוט היה במאי טכני מצטיין. הייתי אומר "רוצו לראות," אבל אני מרגיש צורך להזהיר שמדובר באפוס היסטורי די ארוך (מסיבות מוצדקות) ודי רפטטיבי (מסיבות מוצדקות עוד יותר) ושיש כמה וכמה סצנות 'קשות לצפיה'. ראו הוזהרתם. והומלצתם.

אנחנו במאה ה-14 וז'אן דה קרוז' (הפוסטרים אומרים מאט דיימון אבל יכולתי להישבע שג'יימס הטפילד ממטאליקה מככב) הוא נושא כלים, דרגה אחת מתחת לאביר, בצבאות מלך צרפת. דה קרוז' הוא לוחם ללא חת וגם ללא הרבה דברים אחרים – חשיבה אסטרטגית, נימוסים ושכל. בשל המחסור בכל אלו הוא ממשיך שוב ושוב לעצבן את הרוזן שנמצא ישר מעליו בסולם האצולה (בן אפלק, נהנה מכל רגע מהתפקיד). משום מה לא יכולתי שלא לחשוב על מן גרסת ימי הביניים של ג'ורג' קוסטנזה, איש שיהרוס את כל מה שהוא בנה לעצמו מתוך מין כזה 'דווקא' ילדותי להחריד. 

בניגוד אל דה קרוז' נמצא ז'אק לה גריס (אדם דרייבר, מצוין כהרגלו) – איש שאולי התחיל ממקום יותר נמוך בסולם החברתי אבל בזכות הבנה טובה של הנורמות החברתיות ויכולות מרשימות כמו חשבון בסיסי, מצליח לזכות בחסדי הרוזן ולקבל שורה של שבחים ומתנות שדה קרוז' בטוח שהם שלו על פי זכות. לה גריס, מצדו, משוכנע שהוא החבר הכי טוב שלה קרוז' יכול לבקש ושהוא הציל את האידיוט הזה ממוות ומצרות אחרות כמה וכמה פעמים.

הדבר היחיד שלה גריס לא יכול לקחת מדה קרוז' זה את אשתו היפהפיה מרגריט (ג'ודי קומר בתפקיד שנראה כפוי טובה בהתחלה אבל מתפתח לאורך הסרט). אחרי הכל, אפילו ששניהם מעריכים בברור את היופי הפיזי ואת השנינות המשותפת שלהם, מרגריט אף פעם לא תבגוד בבעלה. זה לפחות מה שהיא אומרת ללה גריס כשהוא נכנס אליה לבית כשהיא לבד יום אחד. וזה מה שהיא ממשיכה להגיד לו כשהעניינים מסתבכים. וכל זה מוביל לדו קרב שעל שמו קרוי הסרט. דו קרב שבו אלוהים יכריע מי מבין השניים צודק על ידי זה שהוא ייתן לאחר לחטוף רומח לחזה, להידקר מחרבות ופגיונות ולחטוף מכות.

"הדו קרב האחרון" מחולק לשלוש חלקים שמציגים כל אחד את נקודת המבט של דמות אחרת על האירועים שמביאים את הנראטיב לסופו הדרמטי. ישנם כמה הבדלים בין הדיאלוגים ושפת הגוף בסצנות שונות חוזרות אך מתברר די מהר שהמטרה היא לא להציג לנו פאזל שבו אנחנו אמורים להבין מי משקר, אלא להראות לנו איך כל דמות רואה את המציאות באופן שנוח לה ומשרת את האינטרסים והגאווה האישית שלה. דה קרוז' רואה את עצמו כאביר אמיץ שלא מסוגל להתחרות בחצר המלוכה פשוט בגלל שכולם שקרנים והוא האיש הכן האחרון. לה גריס בטוח שהוא הבנאדם הכי טוב בעולם ואם מישהו (או מישהי) לא אוהבת אותו זו רק טעות זמנית. ומרגריט לומדת במהירות עד כמה אכזר העולם הזה, שבו היא מוצאת עצמה כדמות משנית בסיפור הנקמה של עצמה.

אמרתי בהתחלה שהסרט "מצחיק", ואכן סקוט וצוות השחקנים שלו מתגלים כיוצרים קומיים מפתיעים. יותר מכל דבר אחר התככים בחצרות האצילים, והניסיון הנואש של אנשים בורים שכל מה שמעניין אותם זה סקס וכסף להראות טובים בעיני אלוהים והחברה, מזכירים את "המועדפת" של יורגוס לנתימוס. בן אפלק, במיוחד, ראוי לשבח על השורה "תיכנס, תוריד את המכנסיים" – האגביות של חוסר האכפתיות שלו כלפי אלו שמכירים אותו באמת היא מופת של משחק. 

בכללי, כולם בסרט הזה נותנים הופעה מצוינת – עד לרמה של הילד שרץ בהתלהבות וצועק "הלורד! הלורד שלנו חזר!" כאילו הציתו לו אש בתחתונים. אלכס לוות'ר בתפקיד מלך צרפת הילדותי והמבולבל מצליח להוציא שאגות צחוק רק מהמבטים הלא ממוקדים שלו והצחקוקים הבלתי נשלטים שיוצאים לו מהפה. הארייט וולטר בתור אמו של דה קרוז' נראית בהתחלה כמו הסטראוטיפ של האישה המבוגרת התחמנית, כזו שמתנכלת לכלה, אך היא כזו שהקהל כן לומד להבין את הבחירות שלה.

בין כל הבדיחות, הצילום המרשים והשחזור ההיסטורי היקר להחריד זה, באופן די מפתיע, מתגלה כסרט על תנועת #MeToo. קל בהחלט לראות את זה בתגובות של לה גריס שההכחשות שלו עוברות דרך כל המנעד הצפוי ("היא רצתה את זה," "היא בכלל מגיעה לי", "בעצם לא קרה שום דבר"), ובכמה בדיחות אני-לא-מאמין-שהם-הלכו-לשם, אבל זה משהו שמתקיים בכל רובד בסרט. דה קרוז' לא כועס על מה שנעשה לאשתו, הוא כועס על מה שנעשה לרכושו ולכבודו. מבחינתו הדו קרב הוא פשוט דרך להתנקם באיזה מנאייק שעצבן אותו. הסרט אולי התחיל כפרויקט של אפלק ודיימון, שכתבו ביחד את התסריט – לראשונה מאז "סיפורו של ויל האנטינג", אבל הנוכחות של ניקול הולופסנר (שביימה וכתבה את "דיברנו מספיק" ועזרה בכתיבת "האם אי פעם תסלחי לי?") מורגשת בתסריט. בדרך שבה הוא מתחיל ממוקד בסיפור האחד הזה ומתרחב לאיטו לחקור את האלמנטים החברתיים שמובילים לכל מה שקורה.

"הדו קרב האחרון" לא חסר פגמים. הוא ארוך, כאמור, ולוקח את הזמן שלו (אם כי לא ברמה של "האביר הירוק"), בו בזמן המשחקים הכרונולוגיים שלו שקופצים על תקופות ארוכות במחי שוט יחיד לא נותנים לנו לראות את ההתפתחות האמיתית של יחסים בין הדמויות אלא פשוט מקבעים אותה. סצנות האקשן, למעט האחרונה, הם בליל של קפיצות עריכה שמכסות על מכות והרבה דם מזויף. מי שבא בציפייה ליד היציבה שבזכותה סקוט ידוע, עשוי להתאכזב. אם כי הדו קרב האחרון הטיטולארי מפצה על כך ביותר ומספק את ליטרת הבשר המובטחת. וגם את ליטרת הדם. ואז אולי עוד קצת.

הסרט הזה בוטה במסר שלו כמו שהדמויות שלו בוטות בחיי היום יום שלהן, אבל יש דברים שראוי להיות בוטים לגביהם. וכשהתוצאה הסופית מצליחה להיות מבדרת בכל כך הרבה רמות, קשה להתלונן.