ביקורת: ויהי בוקר

כן, "ויהי בוקר" הוא הסריממ"ת (סרט ישראלי מעורר מחלוקת תורן) החדש, אבל הבעיה שלו נמצאת בכלל במקום אחר.
שם רשמי
ויהי בוקר
שם לועזי
Let It Be Morning

היה הייתה משפחה שהלכה לחתונה בכפר פלסטיני במה שנקרא "השטחים". הם לא נהנו במיוחד מהחתונה, אבל זה זניח – הבעיה העיקרית התחילה כאשר הם ניסו לחזור לארץ ישראל, שם הוא עובד והם חיים – וגילו שהם בעוצר: אף אחד לא יכול לצאת ואף אחד לא יכול להיכנס. עד מתי? למה? מדוע? כל אלה שאלות שנותרות ללא מענה והופכות למעין רעיון קפקאי ככל שהעוצר נמשך. מה שנקרא: באסה. 

זאת היא העלילה של "ויהי בוקר", הסרט מעורר המחלוקת הישראלי התורן. אתם מכירים אותו: פעם בשנה-שנתיים יש את הסרט התורן שמצליח בעולם או בפרסי האופיר אבל הוא בעצם, רחמנא ליצלן, נושא בתוכו מסרים הנקראים בלשון העם "שמאלנים" (שלא לומר "סמולנים") ועוסק במצב המצער של מדינת ישראל בהיבט פוליטי כזה או אחר. 

אני לא יודע אם הצוות שעבד על הסרט שמח מהתואר הזה, אבל אין ספק שזה לא בא משום מקום: שחקני הסרט הפלסטינים לא מרוצים מהגדרת הסרט כ"ישראלי" ולכן החרימו את ההקרנות בפסטיבל קאן, ואיך שלא נסתכל על עלילת הסרט, הוא בהחלט עוסק במצב הפלסטינים בארץ – בין אם נקרא לו "כיבוש", "סכסוך", "אפרטהייד", "מצב מצער שייפתר רק כשהם יניחו את הנשק" או "משחק טוויסטר שיצא משליטה". 

לכן, ולמרות שאני מבין את הרצון לפרגן לסרטים ישראליים ולהרחיק את מה שנראה בשלב הזה כמו ביקורת פבלובית של אנשים רבים שלא מעניין אותם ללכת לקולנוע ישראלי אבל להיכנס בו זה דווקא די כיף – כן, "ויהי בוקר" הוא סרט "שמאלני" שמהדהד מסרים על הקשיים הפלסטינים תחת השלטון הישראלי (ובפרט השלטון הצבאי הישראלי) ומי שאומר לכם אחרת מנסה למכור לכם משהו. 

עם זאת, כאילו, חברים, זה סבבה שיש סרטים שמאלנים בעולם, כן? "ויהי בוקר" לא קורא להשמדת העם היהודי והוא אפילו לא ממש בשלב שבו הוא מציע פתרונות קונקרטים כלשהם למצב. הישראלים הם בהחלט לא "הטובים", אבל הם גם לא ממש "הרעים": הם רוב הזמן לא על המסך, ואלה שכן על המסך הן דמויות משנה שנראה שגם הן לכודות ביחד עם התושבים. בשלב הזה, כך נדמה, הסרט רומז שיותר משהשלטון הישראלי הוא מעשה ידי אדם, הוא בגדר כוח טבע. קולנוע ימני זה לא, אין ספק – ואפשר להתמרמר על כך שאין קולנוע ימני בולט בארץ שמופיע לצד דברים כמו "ויהי בוקר", אבל בין כך ובין כך – יש גם לזה מקום בעולם. 

אם כבר, הבעיה שלי עם הסרט היא שאמנם בזבזתי כבר איזה חצי ביקורת על שאלת הסאטירה ש"ויהי בוקר" מציע על החברה הפלסטינית והסכסוך, ואלה אכן הרגעים הטובים של הסרט – אבל רוב הסרט הוא בעצם ממש לא כזה. במקום זה, אנחנו מבלים עם סאמי (אלכס בכרי), עוד גבר במשבר אמצע החיים שהוא בן זוג רע, אבא גרוע, במשבר סביב הגבריות שלו ועוד שלל קלישאות לא מעניינות שמחריפות ללא מעניינות כלל עם פרצוף התחת שסאמי מסתובב איתו ממקום למקום. 

ובאמת, אני לא יודע, אולי זה אני – אבל קצתי בגיבורים שכאלה שמתנהגים בצורה מחפירה לכולם, מצפים שהעולם יהיה חייב להם משהו, ואז כשהם מגלים שזה לא איך שזה עובד זו אמורה להיות התגלות גדולה. ואם מדי פעם לפחות נזכרים להוסיף משהו חינני או מעורר סימפטיה לדמויות שכאלה, נראה שקצת שכחו את זה כשזה נוגע לסאמי שלנו. המצב קצת משתפר כשזולגים מסאמי אל החבר נהג המונית שלו, אשתו, או אבא שלו – אבל הסרט, לצערנו, בטוח ממש שהחיים של סאמי מרתקים ושהגישה שלו היא כל כך אוניברסלית וכולם מזדהים איתה וכך אנחנו מבלים את מרבית הזמן עם הפרצוף המיוסר שלו. 

אז, כן, נו – "ויהי בוקר" הוא לא סרט טוב, ואני לא חושב שיש סיבה לראות אותו. אני יודע שיש מי שאוהב אותו (הניצחון שלו בפרס אופיר הוא יותר מרק "נראה לנו שזה יילך טוב באוסקר", למרות ש"אגדת חורבן" ו"תמונת הניצחון" בהחלט טובים ממנו). אפשרי שלמי שיש פחות אלרגיה לסוג הדושים שתיארתי כגיבורים ראשיים תהיה אפשרות ליהנות מהדברים הטובים שיש בסרט: הבימוי של ערן קולירין ("ביקור התזמורת", "ההתחלפות", "מעבר להרים והגבעות") שהוא עדיין לחלוטין ברמה משל עצמו, האווירה הפיוטית והיי – הרגעים הסאטירים המעטים שבהם הסרט נזכר שיש דבר כזה הומור ושנינות הם באמת חביבים למדי, ושוט הסיום הוא כנראה אחד מהסופים הכי חזקים שהיו בקולנוע הישראלי. אני אישית פשוט לא בטוח שהייתי צריך את כל מה שהיה לפני זה.