מכתבים מאיוו ג'ימה

במקור: Letters from Iwo Jima
תסריט: איריס ימאשיטה, פול האגיס
בימוי: קלינט איסטווד
שחקנים: קן ווטנאבה, צויושי איהרה, קאזונארי נינומיה, ריו קסה

שלום חנוך כתב פעם "הוא בדיוק כמוך, האויב שלך". זה לא ממש נכון. אפילו בתרבויות קרובות זו לזו, קשה להבין מה מניע את האויב, ולפיכך קשה לחזות מה הוא יעשה. כפי שהתלונן מפקד גרמני לפני מאה וחמישים שנה: "תמיד מציגים בפני שלוש דרכים בהן יכול האויב לפעול, ותמיד הוא בוחר ברביעית".

בתרבויות שאינן קרובות, המצב מסתבך עוד יותר, והדוגמה הבולטת בעת החדשה היא היפנים במלחמת העולם השנייה. לא רק אז, כי אם גם היום, קשה לאנשי המערב להבין תרבות שחיסלה את המפקדים הטובים ביותר שלה באמצעות התאבדות טקסית אם נכשלו בקרב אחד; שלוחמיה העדיפו כמעט תמיד למות בקרב ללא תועלת, גם כאשר יכלו לסגת לעמדה עדיפה ולהסב נזק נוסף לאויב; ושלא עשתה שום הפרדה בין שבוי מלחמה לפושע. אפשר למצוא חלק מהמאפיינים האלה בחברות מערביות שונות, אבל צירופם יחד – בתוספת מעט גזענות, ובעיקר חוסר הבנה – הפך את היפנים, בעיני אויביהם, ללוחמים מבעיתים ולתעלומה מתמשכת.

אחת הדוגמאות הבולטות להתנהגות היפנית הייתה קרב איוו ג'ימה. באי, גוש סלע גדול ומכוער, אפשר היה להקים מסלול המראה למפציצים שיוכלו לתקוף את יפן. לכן, האמריקאים התעקשו לכבוש אותו, והיפנים התעקשו להחזיק בו. עד כאן מובן. מה שפחות היה מובן לאמריקאים הוא ממדי ההתעקשות היפנית, כולל התקפות התאבדות והתאבדויות טקסיות לרוב. הקרב באיוו ג'ימה הפך למיתוס אמריקאי, לא מעט בזכות הצילום המפורסם, אבל גם בגלל הלוחמה האכזרית והעיקשת, והצלחתם של הנחתים האמריקאים לגבור על בונקרים מבוצרים ומרגמות מאה עשרים שהפכו את האי למפלצת.

שישים שנה אחר כך, החליט קלינט איסטווד להתבונן בקרב מהזווית היפנית שלו (בצמוד לזווית האמריקאית של המלחמה – 'גיבורי הדגל'). הבסיס העלילתי של 'מכתבים מאיוו ג'ימה' עוסק בקבוצת חופרים יפנית שמגלה תיבת מכתבים במערה בלב האי; דרך המכתבים, שמוקראים ברקע ההתרחשויות, איסטווד מנסה לספר את סיפורם של החיילים היפנים. הוא עושה זאת, כיאות, ביפנית שוטפת; היחידים שמדברים אנגלית הם החיילים האמריקאיים.

איסטווד מתמקד במספר דמויות: גנרל טאדמיצ'י קוריבאיאשי (קן וואטנבה), מפקד האי, המאמין שימות בקרב, אבל חובה היא חובה; הקולונל ברון נישי (צויושי איהרה), מפקד חטיבה, שהיה רוכב סוסים באולימפיאדת 1932, ומכיר מקרוב את התרבות האמריקאית; שימיזו (ריו קסה), חייל ששירת במשטרה החשאית או משהו כזה, ואת סיפורו אנחנו לומדים רק מאוחר יחסית; ובעיקר סאייגו (קאזונארי נינומיה), חייל מתוסכל וציניקן שיש לו הרבה דברים אחרים לעשות בחיים, חוץ מלהקריב אותם למען הקיסר.

כמעט חצי מהסרט מוקדש לסיפור החיים של החיילים ולהכנותיהם לקראת הפלישה האמריקאית הצפויה לאיוו-ג'ימה. בזמן זה לומדים החיילים אט-אט שהם לא יכולים לצפות לתגבורת, שסיכוייהם לצאת בחיים מהאי קלושים, ושהם חיים על זמן שאול. מי שמצפה מיד לפצצות יתאכזב – אין שום אקשן עד שלב יחסית מאוחר בסרט.

הקטעים האנושיים, למרות שהם מעניינים, חלשים. הם ארוכים מאוד, אולי מכיוון שצריך מידה רבה במיוחד של פירוט כדי לגרום להזדהות עם האויב, ולהראות את הצד השני של הסיפור שעליו גדלו רבים באמריקה. וכך, חלקו הראשון של הסרט נמרח מדי, עד שההכנה לקרב והקרב תופסים בערך את אותו הזמן. אני הרגשתי שהיה צורך באיזון אחר.

בעיה יותר גדולה היא שלמרות אורכם של הסיפור המקדים והתיאורים, הסרט עדיין לא מסביר בצורה משכנעת את התנהגות החיילים היפנים. זה לא שהדמויות בסרט שטוחות – סאייגו זוכה לתיאור מעמיק, כולל קשריו לאשתו ובתו שלא ראה מעולם, וכמוהו הקולונל נישי, הנלחם מתוך חובה ומכבד את האויב שהוא מכיר, והגנרל – מנהיג כריזמטי שאינו מקובע לדפוסי חשיבה קונבנציונליים. פה מגיעה תרועת הידד לקן וואטנבה, שמשרה קסם אישי ומצליח לשכנע שהוא מהמפקדים שחיילים ילכו אחריהם באש ובמים. גם אצל מי שמאמין שטוב מאוד שיפן הפסידה במלחמת העולם השניה, הסרט מצליח לעורר הזדהות עם מאבקיהן של הדמויות.

אבל למען השם, מדובר באנשים שחלקם העדיף לפוצץ את עצמו מאשר לנסות ולהבקיע דרך לעמדה אחרת, באנשים שעשויים להגיב על זה שחייל נחלץ מעמדה נצורה שהושמדה, בניסיון לערוף אותו. המניעים שאיסטווד והתסריטאי שלו מספקים להם לא מספיק משכנעים. הרי אוסף הטיפוסים הצבאי שמופיע בסרט מתאים לתיאור הטיפוסים בלא מעט סרטי צבא מערביים, אז למה הם נלחמים כל כך אחרת מחייל מערבי?

מה ש'מכתבים מאיוו ג'ימה' כן מצליח לעשות, ובצורה יעילה להפליא, הוא להעביר את חוויית החייל הבודד בתוך מלחמה ענקית: לא קרב בודד, אלא מערכה שלמה, מתמשכת, מורטת עצבים וקטלנית. חלק חשוב מזה הוא הצילום, שהוא כל כך שחוק ומאובק (לפעמים כמעט שחור-לבן, או למעשה אפור-אפור), שאפילו באולם קולנוע ממוזג אפשר להרגיש כמה חם באיוו-ג'ימה. ומרגע שמתחיל הקרב, הצילום מצליח להעביר בצורה משכנעת גם עימות קטן על עמדה בודדת, וגם הפגזה של מאות קנים מול עמדות מבוצרות. בהשוואה הבלתי נמנעת ל'טוראי ראיין', הרי ש'מכתבים' מתמקד פחות במאורעות שקורים בפרק זמן קצר בשטח קטן, ויותר בתיאור מלחמה גדולה, לא ממוקדת ומבולבלת, שקשה לחבר את ההתרחשויות בתוכה לסדר הגיוני. יש בסרט כמה סצינות מהמרשימות ביותר שראיתי מימי – החל מההפגזה על הר סוריבאצ'י וכדורי האש הפורחים בתוך האופק לכל גובהו, וכלה בסצינות מלחמה בלילה, שמציגות היטב את הקושי של חייל להבין במה הוא יורה, לאן הוא הולך ומי נמצא לידו.

נוסף על כך, גם אם התסריט לא מצליח להסביר כמו שצריך את הצד היפני, הוא אינטליגנטי ומכיל לא מעט אמירות זכירות ("אני פה כדי להגן על המשפחה שלי, אבל המשפחה שלי היא הסיבה שאני לא רוצה להיות פה"); כמה רגעים קומיים, כגון ציפייתו הנכזבת של קצין יפאני פנאט להגעתם של טנקים אמריקאים; וגם לא מעט תיאורים אירוניים אבל גם נוגעים ללב, כמו הפער בין השמחה בה מודיעות נשים קשישות למשפחה כי הבעל נבחר לצאת להגן על המולדת, להלם בו מקבלת האישה את הבשורה.

לסיכומו של עניין, 'מכתבים מאיוו ג'ימה' קצת כושל במשימה שלקח על עצמו. אבל כיוון שזו משימה גדולה במיוחד והכישלון הוא כשלון מפואר, זה נסלח, במיוחד לאור חציו השני – והמרשים – של הסרט.