ביקורת: ליקריץ פיצה

אני אישית מעדיף זיתים ועגבניות, אבל בסדר, גם ליקריץ זורם.
שם רשמי
ליקריץ פיצה
שם לועזי
Licorice Pizza

"ליקריץ פיצה" היה יכול להיות בקלות יריית פתיחה מנצחת ל-2022 (או אקורד סיום כובש ל-2021, תבחרו) לולא שתי בחירות. ואומנם מבאס שסרט שכזה נופל ונכשל ברגע האחרון כשרואים בבירור שלא רק שיש מאחוריו אמן אמיתי של קולנוע, אלא גם אמן אמיתי שמנסה ליצור סרט מצחיק, רומנטי, קליל וכיפי שכולם יכולים ליהנות ממנו – אבל התוצאה הסופית היא עדיין סרט שמומלץ לצפות בו, פשוט עם כמה סייגים.

הסרט מתרחש בשנות השבעים בהוליווד, ומתאר כיצד גרי ולנטיין, שחקן ילד שכוכבו בקולנוע דועך אז הוא ממציא את עצמו מחדש כאיש עסקים, ואלנה קיין, בטלנית בת 25 שלא נראה שיש לה מטרה מיוחדת בחיים נפגשים, מתערבבים ומשפיעים אחד על השני. זה לא בדיוק רומנטי: כמו שאלנה מציינת יש הבדל של עשור בין השניים, ומעבר לשאלת הקריפיות גם לחוק יש משהו להגיד על זה – אבל זה גם לא בדיוק לא רומנטי.

זה, בערך, תיאור העלילה של הסרט. כלומר, גרי מקים עסק של מיטות מים בעזרתה של אלנה, והם נתקלים במפיקים הוליוודיים אלימים ושחקני עבר ובמשבר הגז של שנות השבעים – אבל קשה להגיד שמשהו ממש קורה. עיקר הסרט הוא מערכת היחסים של אלנה וגרי שלוקחת תמיד איזה צעד הצידה, צעד אחורה, צעד קדימה, שניים אחורה, סקובי דו. וזה מצחיק, וסוחף, וכיפי ואולי אולי אולי בכל זאת ארוך מדי בכזה… רבע שעה לכל הפחות.

כי "ליקריץ פיצה" סוחט את כל המיץ שאפשר ממערכת היחסים של אלנה וגרי, אבל לקראת הסוף פשוט מרגישים שאין עוד מה לסחוט. זאת לאו דווקא אשמתו של החלק האחרון בסרט – שמציג דמויות חדשות ותרחישים מעניינים וחשובים – כמו שפשוט למען השם, זה החלק האחרון של הסרט ועכשיו אתה מציג לנו דמויות חדשות ותרחישים חשובים ומעניינים? אנחנו בסוף הסרט!

כאמור, זה לאו דווקא אומר שהבעיה היא עם הסוף, אבל עורך יותר חכם ומפיק יותר עקשן היו מוציאים מפול תומאס אנדרסון עוד סצנה על רצפת העריכה, וכולם היו מרוויחים. מצד שני, ב-133 דקות עדיין מדובר באחד מהסרטים היותר קצרים של פול תומאס אנדרסון, אז אולי אפשר להעריך את האיפוק היחסי שהוא כן מפגין פה.

ואם כבר הזכרנו את שמו של הבמאי – אז כן, אחרי עשור שהתחיל עם "המאסטר" ונגמר עם "חוטים נסתרים", ובו נראה שפול תומאס אנדרסון שכח ברובו את הקהל שאינו מבקרים חובבי שתיקות או עלילות מסורבלות שקשה לעקוב אחריהן, "ליקריץ פיצה" הוא בהחלט צעד לכיוון קהל שמעדיף קולנוע פחות אתגרי וגם סתם יהנה לראות ילדים בני 15 עושים שטויות של ילדים בני 15. זה אולי אף פעם לא הלך להיות להיט המארוול הבא, אבל בהחלט משהו שהוא נגיש גם להדיוטות, נגיד זאת כך. במובנים מסוימים, מכתב האהבה של אנדרסון ללוס אנג'לס של שנות ילדותו הוא פשוט קומדיה רומנטית קצת יותר מעונבת מהרגיל – הם נפגשים באופן ספונטני, מחליפים שנינויות, ואז מנסים להבין האם יצליחו להיות ביחד.

ואם זה עובד, זה עובד בגלל צמד השחקנים הראשיים: קופר הופמן ואלנה חיים. הופמן (שהוא בנו של פיליפ סימור הופמן המנוח) מגלם לראשונה בסרטיו של פול תומאס אנדרסון דמות שהיא פשוט סימפטית. כן, הוא קצת נער חרמן, כן, הוא קצת שטחי – אבל אחרי גלריית המפלצות והאנשים הקשים והקרים שאיכלסו את סרטיו, ולנטיין של הופמן הוא בחור אופטימי, חיובי, שיודע לשים לב מה הגבולות של האחרים (והוא מאוד משתדל להקפיד עליהם) ושלא נותן לעולם במשבר לשבור אותו. זאת אולי לא הופעה לפנתיאון, אבל הכריזמה והחן שלו על המסך מבטיחים שאם הוא ירצה קריירה בקולנוע, יש בהחלט על מה לדבר.

אבל הפריצה האמיתית, כך נדמה, היא אלנה חיים – שליש מלהקת HAIM, ששתי החברות האחרות בה, הלא הן אחיותיה, נמצאות גם הן בסרט בתפקיד אחיותיה, וכך גם ההורים האמיתיים שלהן, שמגלמים את ההורים שלהן בסרט. אם זה לא מספיק נפוטיזם בשבילכם, אז גם מאיה רודולף, זוגתו של פול תומאס אנדרסון, נמצאת בתפקיד קטן בסרט וכך גם הבת של ספילברג. אבל סטיתי מהנושא – אנחנו כאן לדבר על אלנה חיים, דמות מורכבת, עגולה, מעניינת, וכזאת שקשה שלא לחשוב עליה כמשהו שכמעט הונדס גנטית כדי שסוג מסוים של צופי קולנוע יתאהב בה וכאילו יזעק למסך "איפה הייתה הנערה המרדנית המגניבה השנונה היפה שתבוא אליי בגיל 15 ותזרום עם השטויות שלי?" מעין רמונה פלאוורס לדור חדש – לא פחות היפסטרית אבל אולי קצת כן פחות גיקית.

וכאן המקום לדבר על הבחירה השנייה הגרועה של הסרט והיא פער הגילאים בין שתי הדמויות. כן, יש פערי גילאים יותר גדולים בין גברים לנשים בסרטי הוליווד ישנים, אבל הפערים הללו, לרוב, תמיד היו בצד הנכון של החוק. כאן, לעומת זאת, הבחירה לשים את הדמויות במצב הזה מראש במקום, נגיד, פשוט לבגר את הדמות של גרי ולנטיין בשנתיים, היא תמוהה לכל הפחות. כן, יש כאן הסכמה מעל ומעבר אבל בחייאת – גם נערים בני 17 הם טמבלים חרמנים, פול תומאס אנדרסון. מה הרווחנו מכל הרומנטיקה הזאת סביב מישהו בן 15?

אבל אפילו הרתיעה המוסרית המסוימת מהנקודה הזאת לא מצליחה למחות את החלקים הטובים של הסרט: למשל המסעדה היפנית, שיחת הטלפון ללא המילים, המשאית וכל מה שבא לפני – יש בסרט הזה שלל סצנות שבפני עצמן כל אחת ראויה למחיאות כפיים סוערות. אבל כשכולן ביחד, יש תחושה שאולי חלק מהכוח של הסרט מתפוגג עד לסופו. אבל זה רק "חלק", ו"ליקריץ פיצה" הוא עדיין ברובו כיף גדול ומצחיק, ואולי גם נקודת הכניסה הטובה ביותר לסרטיו של פול תומאס אנדרסון – לא ארוך מדי, לא קשה מדי, ולא בוטה מדי. משהו שהוא פשוט חמוד, ומי ייתן ואנדרסון ימשיך לתת לנו מוצרים חמודים כאלה גם בהמשך. רק אולי הפעם בלי פער גילאים דפוק שכזה.