ביקורת: לילו & סטיץ'

את הסרט המקורי של לילו וסטיץ' ראיתי רק פעם אחת. זה היה בקיץ 2002 והייתי בן 12 בואכה 13, ועל־אף שסך־הכל אני זוכר שנהניתי מהסרט, יצאתי עם אחי הקטן מקולנוע אורי ז"ל שבקניון חיפה, ומאז לא שבתי אל עולמו של החייזר הכחול שנשמע כמו אחד החתולים שלי כשצריך להכניס אותם לכלוב. הסיבה היחידה לכך היא שפשוט הייתי אידיוט (כן, יותר מהיום); הקיץ בו למדתי לבר מצווה זו התקופה בה הרגשתי שאני "מגניב מדי" בשביל סרטי אנימציה של דיסני כי הרי אני תכף גבר־גבר, ואם כבר אנימציה אז רק נארוטו כי איזה מגניב זה נארוטו יש שם דם.

גם אחרי שיצאתי מהתקופה המביכה הזו לא חזרתי אל "לילו וסטיץ'", גם לא אחרי שנולדו הילדים שאותם חשפתי לכמה שיותר סרטי דיסני ופיקסאר; אלא שביום שבת האחרון כאשר יצאנו מקולנוע מובילנד שבקניון חיפה, הבנוי על חורבות קולנוע אורי ז"ל, בת ה-7 שאלה אותי בהתלהבות מתי היא יכולה לראות את "לילו & סטיץ'" פעם נוספת? הפרצוף העגום לנוכח המילים "לאחר שיסתיים חלון ההפצה בבתי הקולנוע ובפלטפורמות VOD בתשלום, משמע כרבעון מהיום קושקוש", התחלף בחיוך ענק כשאמרתי לה "אבל יש עוד אפשרות…".

יוצא אפוא שאני כותב את הביקורת הזו כשאני בנקודת מוצא שבה צפיתי קודם בסרט הלייב אקשן החדש ורק אחר־כך בסרט האנימציה (נראה לכם שזכרתי משהו מהצפייה המקורית לפני 23 שנים?), כך שלא נהרסה לי פה שום ילדוּת, ואין לי תלונות על איך החליפו את סנדוויץ' חמאת הבוטנים בטוסט אבוקדו או משהו. ראיתי באותו שבוע את אותו הסרט בשתי גרסאות, והבשורה שלי היא כזו: שתיהן סבבה.

הסרט החדש עוסק, כמו המקורי, בידידות שנרקמת בין יתומה בת שש מהוואי העונה לשם לילו (מאיה קילוהה) לבין חייזר שהתרסק באי שעונה לשם "ניסוי שש-שתיים-שש" ולאחר מכן לשם סטיץ' (כריס סנדרס, במאי הסרט המקורי והקול המקורי של סטיץ'). לאורך הסרט מוצאים את עצמם השניים מתמודדים מול גורמים עוינים, ובהם החייזרים שרוצים את סטיץ' המסוכן מאחורי סורג ובריח; סוכן CIA שדולק בעקבות סטיץ'; והגרועה מכולם – רשות הרווחה שלא מאמינה שילדה בת שש צריכה לגור עם אחות בת עשרים שכל היום בעבודה, לא מסוגלת לשמור על בית נקי או לשלם חשבונות, ומאפשרת לאחותה בת השש להסתובב לבדה ברחבי הוואי ואפילו לצלול באוקיינוס (לבת השבע שלי אני לא נותן אפילו לרדת לבד במדרגות).

"לילו & סטיץ'" משחק על הסיפור המוכר והאהוב של ידידוּת־אמת בין ילד צעיר לייצור על־טבעי, אבל כנראה יש משהו מיוחד בסיפור הזה כי גם שנים רבות אחרי "אי.טי חבר מכוכב אחר" הוא ממשיך להיות פופולרי, ולמעשה בזמן כתיבת שורות אלו מוקרנים בבתי הקולנוע שני סרטים המבוססים על הקונספט – כשהשני הוא "האגדה של אוצ'י" (ותכלס אין לי מושג מה העלילה של "סטליוס", אז אולי שלושה). ועל אף שטרם הצפייה ב"לילו & סטיץ'" באתי מוכן לשנוא אותו, כי המוח שלי מחווט אוטומטית לשנוא סרטי לייב אקשן של דיסני, מהר מאוד נשאבתי לעולמם של הילדה הבודדה והחייזר שיותר־מדי־דמויות משום מה מאמינות שהוא כלב (תגידו אנשים, איפה מלבד "בלואי" ראיתם כלב כחול?).

מאיה קילוהה היא לילו נהדרת, יש לה המון כריזמה והיא חמודה, אך מוצלחת לא פחות ממנה היא אחותה הגדולה נאני, אותה גילמה באנגלית סידני אגודונג ובעברית מדבבת אותה משי קליינשטיין (ותקשיבו, אולפני דיבוב יקרים, אתם חייבים להרחיב את ארסנל הכשרונות שלכם). אם מכווצים את העיניים וחושבים על זה לעומק – נאני היא תכלס גיבורת הסרט, וקצת התבאסתי כשהסרט חזר לעסוק בלילו וסטיץ' במְקום נערה צעירה שהיה לה עתיד מבטיח ובניסיונותיה הכושלים לשמור בעור שיניה על מה שנותר ממשפחתה; אם כי ילדים קטנים כנראה היו פחות מתלהבים מסרט דרמה על מאבק ברווחה ובעובדים סוציאליים.

ההפתעה העיקרית של הסרט היא זאק גאליפנאקיס בתפקיד הבורא של סטיץ', ג'ומבה ג'וקיבה, הפעם עם מבטא אמריקאי רגיל לחלוטין. ההפתעה האמורה היא שזאק גאליפנאקיס פה פשוט לא מצחיק. בפעם האחרונה שבדקתי להיות מצחיק זה בערך השטיק שלו, וכנראה ההומור הציני המפורסם פחות עובד בסרט ילדים של דיסני. עם זאת, שותפו לניסיונות ללכידת סטיץ', בילי מגנוסן בתפקיד פליקלי, מצחיק ממנו בהרבה, ויעידו על כך פרצי הצחוק של הילדים באולם. אלא שעם אהבתי הגדולה לבילי מגנוסן, הסרט הממילא־ארוך הזה (בסטנדרטים של סרטי ילדים, 108 דקות) מרשה לעצמו להתמקד במעללי ג'ומבה ופליקלי דקות לא מעטות מעבר לְמה שאפשר להגדיר כסביר. ניתן היה במְקום זאת להתמקד בלילו ובחייה החברתיים (כלומר, היעדרם) שהסרט לא טורח באף שלב להעמיק. עסקינן בילדה קטנה יתומה נטולת חברים, ודיסני לא פחדו בעבר לנבור בפצעים הפסיכולוגיים האלה. הפעם זה לא קורה, ואשקר אם אגיד שזה לא מאכזב קמעה.

"לילו & סטיץ'" החדש מקסים ביותר: זה סרט הרפתקאות ללא רגע דל שמודע להיותו קצת טיפשי, עם סצנות אקשן מוצלחות ואפקטים טובים ביחס לסרט שעלה רק ("רק") 80 מיליון דולר. אם כי יש לי תלונה אחת בנושא שנכונה כמעט לכל סרט בלוקבאסטר גנרי בימינו, והיא שהסרט מפחד מצבעים עזים וחיים – מדוע גם סרטי ילדים חדשים צריכים לסבול מצבעים דהויים, ועוד במָקום יפהפה כמו הוואי?

אבל זה די משני כל עוד הסרט עצמו מצחיק (הרבה מכך בזכות הכימיה בין הקאסט) ועם שלל רגעים דרמטיים, כולל אחד אינטנסיבי לקראת סופו שהורחב מהמקור וייתכן שיצלק כמה ילדים, אבל ממני הוא סחט דמעה. נכון שהסיפור לא עושה שום דבר שעשרות סרטים, סדרות וספרים לא עשו לפניו, אבל הוא כן עושה זאת במיומנות ובחן, וחשוב מכך הוא נעדר כל יומרה. ניכר שלילו & סטיץ' יועד במקור לדיסני+ וייתכן שזה מה שהציל אותו מאורך הרבה יותר ארוך – בניגוד לרימייקים אחרים, הסרט הזה דבק במקור כמה שיותר, עם שינויים ספורים פה ושם – חלקם לטובה, חלקם רעה, אבל אף אחד מהם לא מהותי. וגם אם יש לי ביקורת רבה כלפי סרטי הלייב אקשן של דיסני ועד כמה שהם מיותרים – אי אפשר להכחיש שהם חושפים דור חדש ודור ישן כמוני לקלאסיקות, ובמקרה הזה לכמה מופלא ומקסים הוא הסיפור הזה שנקרא "לילו וסטיץ'".