זה מתחיל בזריחה איפשהו באפריקה. אלטון ג'ון, באחד ההישגים הטובים ביותר אליו מישהו אי פעם הגיע ככל שזה נוגע לחיבור בין מוזיקה לקולנוע, הצליח איכשהו להפוך משפט פשוט בשפת הזולו לאחת משורות הפתיחה הזכורות ביותר בתולדות הקולנוע. הסיבה שסצנת הפתיחה של "מלך האריות" כל כך בלתי נשכחת היא אותו שיר יפהפה איתו אלטון ג'ון בחר לפתוח את האפוס המצויר של דיסני. לא הרבה יודעים מה משמעות המילים הללו, או אפילו את דרך ההגייה הנכונה שלהן. באחר צהריים משועמם אחד בשנת השירות שלי חיפשתי – יש לומר "נאנץ אינגויאמה באגיטי באבא", ופירושן "הנה בא האריה, אבא. כן, זה אריה".
השירים הנהדרים שאלטון ג'ון וטים רייס כתבו ל"מלך האריות" (חוץ מ"Can You Feel the Love Tonight", שלדעתי הוא שיר די מחורבן), יחד עם הפסקול של האנס זימר, הם סיבה אחת מרכזית ומהותית שהופכת את "מלך האריות" לאחת הקלאסיקות הגדולות של דיסני. אבל זה לא רק הם – "מלך האריות" מציג כמה מהרגעים המצמררים ביותר בתולדות הקולנוע – המצויר והלא-מצויר.
זה מרגיש קצת מיותר לתאר את העלילה של הסרט הזה, ולו רק מתוקף העובדה הפשוטה שאני יודע שראית אותו. כן, אתה, שאבא שלך כבר לא יכול לשמוע את השם "סימבה" יותר כי הרצת את הקלטת בלופים בכל הזדמנות שיכולת. את, שקיפצת בסלון בעודך שרה "משתגע כבר מלך להיות". לאנשים שלא ראו את "מלך האריות" יש להתייחס כאל דובי פנדה קצת פחות חמודים: יש כמוכם, ואני חי עם זה בשלום, אבל אתם תכף תיכחדו. או שאתם יכולים פשוט לראות את הסרט הזה כבר. הוא באמת ממש טוב.
"מלך האריות" הוא אפוס פוליטי שייקספירי על תככים בחצר המלך, שמתחפש לסרט ילדים על חיות מדברות. כסרט ילדים על חיות מדברות הוא נהדר – סקאר הוא נבל נפלא (שני רק לאורסולה מ"בת הים הקטנה"), טימון ופומבה עובדים מצוין בתור האתנחתא הקומית ("האקונה מטטה" הוא אחד השירים הטובים של הסרט), וכאמור, השירים ממש טובים. דיסני הם תאגיד הקולנוע הכי חזק שעובד היום מסיבה מסוימת, וזה פשוט בגלל שהם יודעים להפיק תכנים ברמה הגבוהה ביותר שיש. ליצור להיט זה לא כל כך קשה, אבל "מלך האריות" הוא לא סתם להיט – הוא פשוט על זמני.
הרוב יזכרו את המוות של מופאסה בתור הסצנה המרסקת ביותר בסרט, ומסיבה מסוימת – הרגע שבו סקאר, הדוד התככן שחומד את כס המלך, משליך את מופאסה להירמס על ידי עדר הגנואים, והרגע שבא מיד לאחר מכן בו סימבה מנסה להתנחם בזרועות אביו, נצרבו בתודעה הקולקטיבית של ילדי תבל מ-1994 ועד עצם היום הזה. את זה יש לזקוף, בנוסף למנגינה הבומבסטית וההיסטרית של האנס זימר, לעבודת הדיבוב היוצאת מגדר הרגיל של ג'יימס ארל ג'ונס, שהקול הרך-אך-סמכותי שלו מצליח להעביר צמרמורת גם כשהוא נדרש לבטא רק מילה אחת ("Brother") וג'רמי איירונס שהופך ארבע מילים גנריות למשפט מחץ חד פעמי – "Long Live the King". כמובן שלא רק בסצנה הזאת מסתכמת העוצמה הבלתי ניתנת להכלה של "מלך האריות" – הרגע שבו רוחו של מופאסה מתגלה בשמיים לסימבה וקוראת לו לנקום את מותו צימרר את זוהר בן ה-22 כמו את זוהר בן הארבע.
למרות שרשמית הוא נחשב לסרט דיסני הראשון שמבוסס על סיפור מקורי, (טענה שיש לשייקספיר וליוצרי סדרת האנימה "קימבה האריה הלבן" דבר או שניים להגיד עליה) זה לא סוד ש"מלך האריות" שאב המון מ"המלט" של המחזאי הבריטי. ואם יורשה לי (וראיתי שתי גרסאות בימתיות של המחזה הארור, ככה שממש מורשה לי) – כעיבוד של "המלט" הוא באמת אחד מהמוצלחים.
"המלט" הוא סיפורו של נסיך מדנמרק שרוחו של אביו המלך המת מתגלה אליו ומספרת לו שהוא נרצח על ידי אחיו, ו"מלך האריות" הוא סיפורו של נסיך שרוחו של אבא שלו נגלית אליו וקוראת לו לנקום את הירצחו על ידי אחיו. ההבדל המהותי האמיתי בין שני הסיפורים הוא התהליך שעוברת הדמות הראשית – בעוד שהמלט מנסה להחליט כל המחזה מה לעשות עם המידע עד שזה מוציא אותו מדעתו, התהליך שסימבה עובר מכשיר אותו לרשת את כס אביו ולהיות מלך האריות האמיתי. בתחילת הסרט סימבה רוצה להיות מלך מכל הסיבות הלא נכונות – כשהוא שר שהוא משתגע כבר מלך להיות (ואל תגידו לי עכשיו "הגרסה באנגלית יותר טובה". תלכו כפרה על שפרירה זכאי והדיבובים הנפלאים שלה לעברית), כמו הילד הקטן שהוא, מציין רק את הסיבות השטחיות שבגללן הוא רוצה להיות מלך – יראת כבוד מצד כל נתיניו וחופש מוחלט לעשות מה שבא לו. רק כשנלה באה אליו ומגלה לו באיזה שפל נמצא צוק התקווה, הוא בא לדרוש את כס המלכות שלו מהסיבה הנכונה – מתוך רצון לעשות צדק.
"מלך האריות" הוא לא כל כולו עיבוד ישיר של "המלט", אבל כעיבוד שלו הוא מצטיין ולו רק כי הוא לא מתמקד בייסורי נפשו של נסיך מפונק, אלא בהתפתחות של הדמות הראשית מנסיך מפונק למלך שראוי לכס (ושאף בוגד בממלכת צוק התקווה לא ינסה לבלבל אתכם עם נראטיבים שקריים לגבי סקאר ומניעיו להשתלטות על הכתר).
אבל גם בלי בלבולי מוח על שייקספיר, "מלך האריות" הוא יצירת מופת בכל קנה מידה מהסיבה הפשוטה הזאת: בתוך פחות משעה וחצי, דיסני ועוזריהם הצליחו לדחוס כמות בלתי סבירה של סצנות בלתי נשכחות, דמויות נפלאות ופיתולי עלילה מרתקים שכולם מלווים בשירים אדירים. ככה שבגדול, כן, שווה לראות את "מלך האריות" מתישהו. למי שלא יצא.
עדר תאואים
לא עדר צבועים…
אם בתיקונים עסקינן
אז זה גם לא עדר תאואים, אלא עדר גנואים.
אם כבר
אז "בלבול של גנואים" זה המושג הנכון.*
* – כן, בעברית אין את הקטע הזה שקבוצות של דברים נקראות בשמות לא קשורים, זה עדיין מצחיק.
לא זה ולא זה
אלא גנו.
עובדה ששווה לדעת:
בזמנו באולפני דיסני חשבו שהסרט הזה לא יגיע לקרסוליים של "פוקהונטס", והמחלקה שעבדה על הסרט ההוא נהנתה להתגרות במחלקת "מלך האריות"; וזה אחד המניעים שדירבן אותם להשקיע את כל הנשמה שלהם בסרט הזה!
בטח אתם כבר יודעים מי יצא המנצח.
מלך האריות הוא סיפור מהודק היטב
מישהו ישב וחשב כמו שצריך על כל קוי העלילה ולא השאיר שום סצינה או דמות שלא משרתת את הסיפור המרכזי. גם השירים היותר שטותיים של טימון ופומבה הם לא רק העברת זמן בסצינה כיפית ומצחיקה, אלא קידום של העלילה. האקונה מטטה, תשכח מהחיים שלך ומהמחויבויות שלך כמלך. in the jungle אנחנו לא שמים לב למה שהולך מסביבינו ועוד שניה הולכת לקפוץ עלינו לביאה. [אני מציינת את שמות השירים ושומעת את כל הסצינה מהסרט בראש]
למשל מואנה מאוד הזכיר לי את מלך האריות, אבל היה מפוצך בקטעים שלא באמת מקדמים את העלילה, ובדמויות שצצות לשיר וסצינה, ונעלמות כפי שבאו.
בכלל, את רוב הסרטים של דיסני אפשר לחלק לכאלו עם מעט עלילה והרבה סצינות (למשל במבי) או כאלו שמידי פעם חוטאות באתנחתא קומית שלא קשורה לסיפור (למשל במטבח בבת הים הקטנה) מלך האריות הוא אירוע די נדיר מבחינת ההידוק העלילתי. אני חושבת שפלונטר הוא אולי הסרט היחיד הנוסף שאין בו סצינות תלושות מהסיפור המרכזי.
אני לא מצליחה להבין את העיבודים השיקספיריים לקולנוע צעיר. מלך האריות שמבוסס על המלט, כמו עשר סיבות שאני שונאת אותך שמבוסס על אילוף הסוררת, לא באמת מבוססים על המלט. יש איזשהו קו עלילתי גדול מנחה שנמצא בו מעט דמיון, וכל האמצע והסוף אחרים. האמת, טוב שכך בשני המקרים.
מסכים עם כל מילה
אין לי מושג אם הייתי אוהב את הסרט אם הייתי צופה בו לראשונה היום, ככל הנראה עדיין הייתי אוהב אותו במידה כלשהי, אבל כסרט מהילדות מדובר בסרט מושלם, כזה שכיף לראות עוד פעם ועוד פעם עד שזוכרים חצי מהדיאלוגים בעל פה. הדמויות נהדרות, העלילה נהדרת, השירים נהדרים, המוזיקה של האנס זימר מופתית (למרות שהוא גנב קטע אחד ממוצרט) והאנימציה פשוט מעולה. כן, היו סרטים מהרנסאנס של דיסני שהאנימציה בהם הייתה יותר מושקעת, אבל לא צבעונית וגדולה מהחיים כמו בסרט הזה.
לגבי העניין עם המלט, לא כל כך מעניין אותי שזה עיבוד או העתקה ממשהו אחר אלא אם כן הכרתי את המקור קודם ואהבתי אותו יותר. במקרה הזה לא שמעתי על הקשר להמלט או לקימבה האריה הלבן עד שראיתי את זה באינטרנט, ואין לי כוונה מיוחדת להכיר אותם לעומק בזמן הקרוב ככה שזה ממש לא משנה לי מה הייתה ההשראה. הסיפור מצוין ומוגש מצוין בכל מקרה.
ולגבי סצנת הגנואים, מדובר באחת הסצנות המטורפות ביותר בקולנוע, בלי להגזים. בפעם האחרונה שראיתי אותה הייתי בצמרמורות לכל אורך הסצנה. כל דבר בה עשוי פשוט מושלם- כל ביט עלילתי, כל שוט, והמוזיקה מטורפת גם אם שומעים אותה לבד. בהמשך גיליתי שלקח לצוות האנימציה 3 שנים לעבוד רק על הסצנה הזאת, בין השאר כדי ליצור סימולציה של עדר גנואים ממוחשבים, ומדהים שרק אז גיליתי שהם ממוחשבים, בניגוד לסרטים אחרים מהרנסאנס שבהם מזהים את קטעי ה-CGI בלי מאמץ.
ומילה על הדיבוב- אני זוכר שראיתי לראשונה את היפה והחיה בגיל מאוחר יחסית עם דיבוב ולא אהבתי את הסרט, אבל כמה שנים אחרי זה ראיתי שוב, הפעם בגרסה האנגלית והוא נהיה פתאום כל כך טוב שהוא מתחרה במלך האריות על תואר סרט דיסני האהוב עליי. במלך האריות לעומת זאת הגרסה העברית כל כך טובה שהיא לדעתי מתעלה על המקור. השירים נשמעים יותר טוב, סקאר של אלי גורנשטיין נשמע הרבה יותר מאיים, וטימון ופומבה, שבמקור הייתי אומר שהם די מעצבנים ולא מעניינים, הופכים פתאום למצוינים בגרסה העברית. לא יודע איזה מין כישוף זה אבל זה פשוט עובד. אפילו מלך האריות 1.5 שהיום אני פחות אוהב מאשר כשהייתי ילד, נסבל הרבה יותר בגרסה העברית.
למיטב ידעתי זה הסרט הראשון שנעשה בו שימוש במחשב.למיטב ידעתי זה גם הסרט היחיד של דיסני(לא פיקסאר) שנעשה בו שימוש במחשב נקודה בתקופת הראנסס, יכול להיות שאני טועה, אבל ככה אני זוכר שקראתי פעם
לא
היה בשימוש גם לפני, ובעוד סרטים (מקור)
טוב תודה (:
נסחפנו, לא?
אחלה סרט, כן, אבל המלט זה לא. רק אחד מהם ייזכר ויוערך כיצירה על-זמנית בעוד 400 שנה, ואם לשפוט ע"פ 400 השנה האחרונות, אז די ברור איזה מהם.
מן הסתם אי אפשר להשוות יצירה בת 24 וחצי ליצירה בת כ-417 שנה.
בינתיים, הייתי אומר שהאחיזה של "מלך האריות" בתרבות הפופולרית לא משמעותית נמוכה מזו של "המלט". בינתיים הדלוריאן שלי לא יכולה להגיע ל-2394, ככה שאני לא יכול לדעת אם עד אז שתי היצירות יחזיקו מעמד. אבל אני עומד מאחורי מה שאמרתי: "המלט" הוא סיפורו של ילד עשיר שלא יודע אם לחסל את הדוד הזיין שלו או לא; "מלך האריות" הוא על נסיך מפונק שלומד להרוויח את כס המלכות שלו ביושר.
ועוד משהו שלא הספקתי לומר בביקורת: הדמויות הנשיות בשתי היצירות. אם הנסיך ואהובת הנסיך, גרטרוד ואופליה, סראבי ונלה: סראבי ונלה לוקחות אותן בהליכה. כמובן שזה לא הוגן לדון את שייקספיר לכף חובה כשהוא כתב בלי 300 שנות פמיניזם מאחוריו, אבל בואו; סראבי אומרת לסקאר שהוא היה "מת להיות חצי מלך ממה שמופאסה היה" ונלה מאפסת את סימבה, והיא זאת שמדרבנת את סימבה לעשות צדק בצוק התקווה. זה לעומת אופליה וגרטרוד, שהאחת סמרטוט אובדני והשנייה אדם די מסריח.
אתה משווה בין מחזה למבוגרים לסרט ילדים
מלך האריות זו הפנטזיה הראשונית של המלט שמתרסקת אל המציאות המבלבלת בערימה של גופות שמלך נורווגיה מטאטא מהבמה בסוף המחזה.
אם שייקספיר היה כותב את המלט כמו את מלך האריות אף אחד לא היה זוכר את המלט אחרי חצי שנה.
וניטפוק, ספק אם המלט יוצא מדעתו בשלב כלשהו במחזה
לקרוא למלך האריות עיבוד של האמלט זאת השטחה מוטעית.
כן אפשר לסכם את שניהם באותו המשפט – נסיך צעיר צריך לנקום את רצח אביו בידי דודו – אבל חוץ מזה הכול שונה.
(ספוילרים גם למלך האריות וגם להאמלט מכאן ואילך)
האמלט בטוח שקלאודיוס רצח את האמלט הזקן כבר מההתחלה. סימבה בטוח שהוא האחראי למות מופאסה עד שסקאר אומר לו את האמת.
האמלט הוא שמוק סקסיסט שמתעלל רגשית בבת-זוגו, רוצח את אביה ומביא להתאבדותה; אין לזה זכר במלך האריות.
בהאמלט, רוזנקרנץ וגילדרשטרן הם שליחים של המלך הרשע קלאודיוס שתפקידם לסלק את האמלט מהממלכה וגם להרוג אותו במידת הצורך; במלך האריות, טימון ופומבה הם חברים של סימבה שמצילים אותו ממוות בטוח וכן עוזרים לו להשתקם ולחזור לשלטון.
אין איום חיצוני של מלחמה במלך האריות.
אין מחזה בתוך מחזה או סרט בתוך סרט במלך האריות.
האמלט שונא את קלאודיוס ובז לו מההתחלה; סימבה מיודד עם סקאר ואוהב אותו בהתחלה.
ועוד כהנה וכהנה; גם אם האמלט היווה השראה מסוימת, לצעוק "האמלט" ו"קימבה" כל פעם שמישהו באתר מזכיר את מלך האריות זה פשוט לא לעניין, ואני אומר את זה כחובב שייקספיר מושבע.
לחלוטין לעניין
קודם כל כי יוצרי הסרט אמרו בעצמם שהושפעו מ"המלט" ( אפילו אם הם לא עיבדו כל דבר ודבר מהמחזה המקורי) ושנית כל כי הם לחלוטין שדדו את "קימבה" מכל כך הרבה גורמים שהאפשרות שזה מקרי היא אפסית.
זה לא מוריד או מעלה מאיכות הסרט. בטח לא ההשוואה ל"המלט" שהיא מודעת מצד יוצרי הסרט, וגם ההאשמות על גניבה לא מורידה מהסרט – רק מהיוצרים שלו (כמו שזה שטרנטינו גנב לא הופך את "כלבי האשמורת" לפחות טוב).
אז לא, להגיד לאנשים שטענות מבוססות ולגיטימיות על גניבה או לחלופין דיון על מקורות ההשראה של הסרט וכיצד הוא משתווה למולם זה הכי לעניין שיש. תודה.
ואם אנחנו כבר בנושאי ההשראה של "מלך האריות"
היוצרים טענו שהם גם הושפעו מסיפורם של יוסף ומשה מהתורה. עכשיו, אין לי מושג איך יוסף נכנס לתמונה אבל מבחינת משה – מדהים שפחות אנשים לא מדברים על זה, כי בשנייה שחשבתי על זה העניין נהיה מאוד בולט (שוב, עם שינויים לפה ולפה – אבל בכל זאת).
אבל אף אחד לא שמע על הקימבה הזה לפני מלך האריות.
ולכן זה די אזוטרי.
אז מותר לגנוב מאמנים איזוטריים?
כמו כן, ממש לא אף אחד – מתיו ברודריק חשב שהסרט הוא עיבוד ל"קימבה" ואף אמר לחברים שלו שהתפקיד שלו הוא של "קימבה", וביפן היה מדובר בסדרה גדולה.
עדכון: הכל בולשיט, לא היתה השפעה מ-"קימבה" ולא בטיח
סרטון יוטיוב שעלה לפני מספר ימים מציג טיעון גדוש בהוכחות (שנמשך *שעתיים וחצי*) שכל הדיבורים על השפעה שהיתה ל-"קימבה" על "מלך האריות" היא אכן צירוף מקרים טהור.
https://www.youtube.com/watch?v=G5B1mIfQuo4&feature=youtu.be&fbclid=IwAR1RgY0dTEPVYV6VBm2oE8Q8dbJr_8CiV4aPcv9nI–yGiqj-cUtFt2rXGs
אני אגיד את זה עכשיו: שאפו. אם האיש אכן עשה את המחקר שהוא מדבר עליו – צפה בקרוב ל-3,000 השעות של הגרסאות השונות של "קימבה", פלוס קריאת המנגה (שמעולם לא תורגמה לאנגלית), אז כל הכבוד לו, זה הרבה יותר ממה שאני עשיתי (כולה צפיתי בסדרת הטלוויזיה המקורית משנות ה-60 בדיבוב אנגלי כשהיא שודרה בארץ). אני נוטה להאמין שהוא אכן עשה את המחקר הזה, בהתבסס על צפיה בסרטון.
אם לאמלק את הטיעון שלו (וגם אמלוק כזה יהיה קצת ארוך, אבל ננסה):
* מרבית הדיווחים לאחר-מעשה על הפרשה, במיוחד אלה שהופיעו אחרי יציאת הרימייק מ-2019, נעשו על ידי אנשים שבכלל לא ראו את "קימבה" (נכון, ונכון גם לגבי הדיווחים הראשוניים בתקשורת מ-1994; מה לעשות, לאנשים שמדווחים חדשות בגופים גדולים אין יותר מדי זמן לצפות בסדרות טלוויזיה יפניות מלפני כמה עשורים).
* סרטוני היוטיוב שמשווים בין היצירות מתבססים על סרט קולנוע שיצא בשנת 1997, *אחרי* מלך האריות ובמידה רבה היה דווקא חיקוי של הסרט של דיסני עם הדמויות של "קימבה" (הטענה לגבי הסרט מ-1997 נכונה – האולפן של טזוקה בהחלט ניסה לרכב עם הסרט הזה על ההצלחה של "מלך האריות". לגבי סרטוני יוטיוב אין לי מושג, אבל נשמע נכון).
* הסיפור על כך שדיסני ניסה לקנות לפני מותו את הזכויות על "קימבה" הוא בולשיט (נכון מאוד, לא היה לי מושג בכלל שהיה סיפור כזה וזה די בלתי אפשרי בהתחשב בזה שדיסני נפטר לפני ש-"קימבה" שודרה; דיסני כן נפגש עם טזוקה והחמיא לו על "אסטרו בוי" בערך שנה לפני שהוא נפטר).
ומכאן הסרטון עובר לדוגמאות ספציפיות שאם לסכם אותן בקצרה – הכל צירוף מקרים, מקווי הדימיון הסיפוריים ועד לחזותיים אפשר למצוא הסברים חלופיים.
וכאן, אני חושב, הטיעון שלו קצת מקרטע, למרות עבודת מחקר די מדהימה ומסתכם ב-"זה לא בדיוק אותו הדבר". כמובן שלא – כפי שהוא מציין, יש למעלה מ-3,000 שעות "קימבה" מול 88 דקות של "מלך האריות" – ואני לא חושב שזמן הצפייה המצטבר של האנימטורים מדיסני ב-"קימבה" מדגדג את 3,000 השעות האלה מלמטה. העובדה שדמות/עיצוב מסוימים מופיעים בקונטקסט מסוים ביצירה אחת ובקונטקסט אחר ביצירה אחרת – אבל בקונטקסט כללי די זהה – עדיין לא מספיקה לטעמי לפטור את הכל ב-"צירוף מקרים".
ועדיין, מעניין ובהחלט שווה צפייה למרות האורך (יש אנשים שגם לא יתחברו לטון, אני חושד).
מוזר, אני ראיתי את קימבה בילדותי ובפעם הראשונה שראיתי בה 'מלך האריות'
קפץ לי דמיון. אז אפשר לפחות לשים דיווח אחד שאיננו דיווח לאחר מעשה, ואני משוכנע שיש עוד כמה.
כאמור, גם אני
וגם הרבה אחרים; את הטיעון הבסיסי שהוא מנסה להעביר ש-"הכל צירוף מקרים" אני לא קונה, למרות שלגבי מספר אלמנטים הוא הצליח לשכנע אותי. אם הטיעון היה שההשפעה של קימבה היא פחות גדולה ממה שנהוג לחשוב – יתכן שבעקבות הקייס שהוא מציג הייתי משתכנע יותר.
מעניין. אתה יכול לפרט?
כלומר, אני יכול לראות את ההקבלה לסיפור של בריחה—>סנה בוער—->חזרה, אבל הנסיבות מאוד-מאוד שונות: סימבה בורח עם הזנב בין הרגליים, משה בורח אחרי שהוא ביצע פעולה (אלימה) של התנגדות לשלטון, המאבק הסופי בין סימבה לסקאר לא מזכיר בכלל את תחרות ה-"למי יש יותר גדול" בין משה לפרעה, ובאופן כללי משה לא רוצה להדיח את פרעה מהשלטון ולתפוס את מקומו – רק להוציא את בני ישראל ממצרים.
כמו שאמרתי, יש שינויים
משה וסימבה בורחים מאותם סיבות: הם פוחדים שהפשע שביצעו יתגלה. (הבדל: סימבה לא ביצע את הפשע). בשניהם הם מבלים תקופה ארוכה בגלות קרובה יחסית, ובעקבות התגלות רוחנית חוזרים להושיע את עמם (שווה להזכיר שבשני המקרים שניהם לא משוכנעים שהם "האדם הנכון" למשימה). הקרב הוא שונה, אין ספק (למרות שאם אני רוצה להציק, אני יכול להגיד שהסוואנה בהחלט נראית כאילו הכה אותה איזשהו אל במכות שגרמו לרעב הגדול) ולגבי השלטון – אני לא חושב שסימבה רצה את הכס. הוא רצה "לעשות את מה שנכון". או לחלופין, משה ופרעה רבו על מי ינהיג את עם ישראל, וגם סימבה וסקאר רבים על מי ינהיג את האריות. זה לא מאוד רחוק.
חשוב לציין שכמו ב"המלט", זה לא אחד לאחד, אבל זה בהחלט מזכיר בצורה שיותר ממקרית (ושוב, הגעתי להשוואה דרך היוצרים, אז לא חוכמה). זה מזכיר לי משהו שאני זוכר במעורפל על זה שמקוריות זה פשוט ערבוב חומרים שונים בצורה מספיק טובה כך שקשה להבין מאיפה כל אחד מגיע. כנראה שהמיקס משה (שכמו שזוהר אמר, נותן את הנפח של "הפיכה למנהיג")-המלט (הנופך של תככים בממלכה בתוספת דמויות משנה הומוריסטיות)-קימבה (התפאורה והמקום) היה בדיוק כזה.
אחרי שראיתי את התמונה בראש הדף
נראה לי ששחזור הסרט בלייב אקשן כשהדמויות נראות כמו חיות אמיתיות ירגיש קצת מוזר בסצנה הזאת (וגם בשאר הסרט, אבל בעיקר זאת).
מעבר לסרט, גם אחד מגדולי הדיבובים שנעשו פה לדיסני
באמת אחד הדיבובים היותר מוצלחים. בכלל זו הייתה תקופה טובה לדיבובים, וזה אולי המוצלח שבהם.
אני לא יודע אם זה סתם כי באמת ראיתי אותו מספר בלתי סביר של פעמים והוא נצרב לי בראש, או שזה באמת דיבוב ברמה מעל השאר, אבל זה הסרט היחיד שראיתי בעברית כילד ואעדיף לראות בעברית גם היום.
מה שמעלה לי את השאלה, איפה ניתן להשיג היום את הגרסה העברית? יש אולי איזה שירות vod בארץ שמציע אותה?
יס?הוט?
יצירת מופת
מלך האריות היה הסרט הראשון שראיתי בקולנוע אמיתי על מסך גדול (שבתור ילד נראה לי כמובן ענק במיוחד), אני לא אשכח לעולם את הפתיחה של הסרט זו הייתה הפעם הראשונה שהבנתי מה זה הקסם של הקולנוע , משהו שהולך אתי עד היום.
באופן מפתיע למרות עשרות פעמים שראיתי את הסרט לא ראיתי אותו אף פעם בסיבוב המקורי שלו , ואולי זה עניין של נוסטלגיה אני עדיין חושב (לפחות בהשוואה לשירים שכן ראיתי גם באנגלית) שמדובר באחת מעבודות הסיבוב הטובות שנעשו אי פעם .
עוד דבר ששימח אותי בדיעבד הוא לגלות שהאנס זימר, אחד המלחינים האהובים עליי, זכה באוסקר דווקא על הסרט הזה, וזה אולי גם אחד האספקטים בסרט שקשה להעריך בתור ילד
סיבוב=דיבוב
האקונה מאטאטה ולשחרר...
אחרי כל המחמאות לסרט, אני חייב להזכיר נקודה אחת מהותית שהפריעה לי כבר אז, כשהייתי נער מלא הורמונים ותסביכים, ועד היום: לא, זה לא עובד ככה. אתה לא יכול לזרוק את העבר שלך רק כי איזה קוף מגניב דפק לך מקל בראש, בטח אם העבר הזה כולל רצח של אב אהוב. מדהים אותי איך דיסני מכניסים את זה שוב ושוב- בעיקר בלשחרר (ותודה לאודי כגן.. ) בלשבור את הקרח: אם כולאים ילדה בבת אחת, מתוך ההבנה שהיא מסוכנת, היא פשוט לא יכולה "לשחרר" את עצמה באבחת שיר. ולא, לא השכנעתי שזה יותר מורכב, למרות המשך הסרט.
תהליך, משהו?… זו אמירה מאוד מאוד בעייתית, והיא לא נקודה זניחה לטעמי בכלל.
זה נכון
אבל אני חושב שזו מגבלה של המדיום יותר מכל דבר אחר… וכשאני אומר בעיה של המדיום אני מתכוון גם לכל מה שמסביב, כמו קהל היעד, האורך של סרט ממוצע, וכו'… מצד אחד אני מסכים לחלוטין, מצד שני אני לא חושב שאפשר לדחוף כזאת מורכבות לסרט של שעה וחצי ואולי לא צריך לנסות. אני מנסה לחשוב על סרט ילדים שכן עשה משהו כזה והדבר היחיד שעולה לי ככה אסוציאטיבית זה UP אבל גם שם זה די שטחי בסוף… השאלה היא האם המטרה היא להיות שיקוף ריאליסטי של תהליך…
אני לא ממש חושב שהוא לומד להתמודד נפשית או פסיכולוגית עם העבר במהלך הסרט, כמו שהוא פשוט עושה צעד כדי להתמודד פיזית עם החרא שקורה כרגע מיידית ומשם הדברים קצת מסתדרים לו במזל.
כלומר הוא בורח כי דוד שלו אמר לו שהוא הרג את אביו ושאפילו אימו לא תסלח לו, טימון ופומבה מלמדים אותו פשוט להדחיק הכל ולעטות על עצמו מסך ברזל בלתי חדיר, וככה הוא חי.
אחרי זה מגיעה נלה, מספרת לו מה קורה (כלומר, ש*אובייקטיבית* המצב חרא מאז שהוא הלך) והוא עדיין מסרב. אחרי זה אבא שלו – הדמות הכי חשובה בחינוך שלו לפחות ממה שראינו, נגלה אליו מהשמיים לראשונה בחייו ופשוט אומר לו ללכת ולעשות את זה.
בנקודה הזאת הוא לומד שפשוט צריך לגלות אחריות ולהתמודד עם איזשהו איום ממשי ונוכחי, שהוא היחיד שיכול 'חוקית' להתמודד מולו, גם אם זה קשה לו ומפחיד לו, והוא הולך להתמודד איתו פיזית, אין יותר מדי התייחסות לתהליך שהוא עובר עם עצמו בנוגע למה שעשה.
אחרי זה יש לו כאמור לא מעט מזל והוא פשוט לומד שסקאר הוא רע טהור שעשה הכל במתכוון ושהוא האשם הבלעדי בכל הרע שקרה מהרגע שבו התחיל הסיפור, ככה שכל התהליך הנפשי/פסיכולוגי של סימבה בנוגע להתמודדות עם העבר שלו די נחסך ממנו בשלב הזה.
אבל הוא לא רצח אף אחד
האגו שלו הוא אפילו לא הסיבה ללמה מופסה מת הסיבה היא שהוא בטח בסקאר זה לא עובד בשום רמה כולשהי. הסרט משאיר אותו במצב מבולבל של חוסר מחשבה כאשר לסימבה היו המון שנים לחשוב רק על המקרה הזה ואף פעם לא עלתה בו השאלה "איך באמת רצחתי את אבא שלי שוב?" (ואני מזכיר אגו היא לא הסיבה וגם אם היא הייתה הסרט לא מנסה לעשות עם זה כלום)
עוד כמה מילים על הדיבוב לעברית
עבודת הדיבוב של הסרט פשוט מדהימה. אני אפילו לא מדבר על הקולות. העברית בסרט היא העברית הכי טובה שיצא לי להיתקל בה, עם הקפדה (ברוב המוחלט של השורות) על כללי דקדוק נכונים (בעיקר הבחנה שכבר פשוט לא קיימת בדיבובים מודרניים בין עתיד לציווי) ואוצר מילים לא רע בכלל ("אהיה מורם מעם", "אני בז לסכנה", "אתה המוקיון של מופאסה", "יצורים מאוסים ומצחינים", "ביודעין לא ציית לי?",כל השיר של סקאר בערך ועוד) אני זוכר ממש טוב בתור ילד שהשיר של סקאר ממש אתגר אותי ואני מחזיק מעצמי אחד שיודע עברית, אבל מעבר לשאר החוויות שהסרט הזה נתן לי שרובן כבר דומות למה שהוזכר, גם חוויה לשונית של למידה, שאולי היא פחות סקסית לדיון אבל היא חשובה מאין כמוה
"כבר דשנו בנושא, לא אני המלך כי אם סקאר"
(ל"ת)
הדוגמה האהובה עלי
"אני עשרות מונים מלך משהיה מופסה".
לקח לי שנים להבין מה הם אומרים שם.
איזה סרט...
אבל חייב לציין שבמבט שני ושלישי, טימון ופומבה ממש לא משהו. זהו, שחררתי.
מאוד מסכים
אני חושב שאחת הסיבות שהסרט הגיע למעמד שלו בישראל היא כי הדיבוב לעיברית נעשה ברמה של דיסני ואז אתה שומע יצירת מופת שמונגשת לך בשפה שלך, וזה עוזר להתחבר.
מעולם לא צפיתי בגירסה של הסרט באנגלית, למרות שאני דובר טוב את השפה מגיל צעיר יחסית, כי מעולם לא הרגשתי שזה יוסיף לי משהו.
זה בכלל לא דומה למה שקורה היום, גם בגלל שרוב הסרטים המצויירים מכילים יותר סלנג ובדיחות שנשענות על משחקי מילים שלא עובדים טוב בעברית, וגם בגלל שרמת הדיבוב פשוט הדרדרה, וחבל.
אני חושב שזה גם קשור
לעובדה שהטכנולוגיה הרבה יותר מפותחת והרבה יותר קשה להתאים מילים לשנתיים של הדמויות באופן טבעי. זה מצב שתמיד היה קיים בסרטי לייב אקשן מדובבים, אפילו סרטים ללא סלנג מטומטם ומיותר (ראו את הדיבוב של הארי פוטר) שנוצר מצב שכדי להתאים את הטקסט לשפתיים של הדמויות מקריבים את הדקדוק מוצרים משפטים שנשמעים לפעמים כאילו יודה אומר אותם (לא זוכר דוגמא ספציפית, רק שהארי פוטר ובאסיר מאזקאבן זה מאוד בולט לרעה)
זה נכון רק קצת.
באנימציה ממוחשבת תנועות השפתיים בהחלט ברורות יותר מבאנימציה קלאסית, אבל גם פחות מבסרטים מצולמים. אבל אפשר בהחלט לראות בסרטים הראשונים של פיקסאר, אלה שזכאי עוד ניהלה את הדיבוב שלהם, שזה לא נורא עד כדי כך. לי מעולם לא הפריע שוודי עושה יייי עם הפה אחרי שהוא צועק את השורה הנצחית "אתה צעצוע".
בדיבובים החדשים תנועות השפתיים ושפה "נגישה" כל כך חשובים למדבבים שהמשמעות או היופי המקורי נדחקים לקרן זוית
אבל צעצוע של סיפור זה ישןןןןןן
צעצוע של סיפור זה מהדורות הראשונים של האנימציה.
רמת האנימציה הממוחשבת, כולל תנועות השפתיים, השתפרו משמעותית.
אי אפשר להשוות את רמת תנועות השפתיים בצעצוע של סיפור לרמה שלהם בפרוזן – וזה משפיע.
עם זאת ,בסופו של דבר, אני מסכימה עם השורה התחתונה. בסופו של דבר מי שעורך את הדיבוב צריך להחליט בין המשפט היותר הגיוני לבין המשפט שיותר מתאים מבחינת שפתיים, בהרבה מקרים לטעמי צריך לבחור את השני, ובכל זאת בוחרים בראשון.
ההבדל העקרי
זה שעד אמצע שנות האלפיים שפרירה זכאי עבדה על הדיבוב והחל מ-2004 שרון כהן החל לעבוד על הדיבובים. האסיר מאזקבאן היה הראשון שהוא תרגם, ולא שפרירה. כל דיסני הקלאסיים עד 2004 דובבו בידי שפרירה, והחל מ2004 עבר לשרון כהן. שפרירה ידעה להכין דיבובים ולא לזלזל בלקוח, בניגוד לשרון כהן
מסכימה בעניין שיר הפתיחה, הוא החלק הכי טוב בסרט
אחריו מבחינתי אפשר לעצור, כי משם הכול מתדרדר. בעיניי זו לא יצירת מופת, העלילה לא מרתקת והשירים לא אדירים אלא ילדותיים וקיטשיים להחריד… את "האקונה מטטה" אני ממש מתעבת, יותר אינפנטילי מ"אובלדי אובלדה" (שדווקא יש לו חינניות מסוימת). טימון ופומבה שני נודניקים, המוות של מופאסה לא ריגש אותי, גם לא הארוטיקה של סימבה ואיך שלא קוראים לה. אני לא יכולה להתכחש לעובדה שהסרט עובד חזק מאוד על ילדים, ונראה שרוב מי שגדל עליו אהב (ועדיין אוהב) אותו.
אני כבר הגעתי אליו (או ליתר דיוק הוא הגיע לעולם) כשכבר הייתי בתיכון, וגם בקרב מכריי לא זכורה לי התרגשות מיוחדת ממנו. הוא ממש לא נחשב אז לשוס כמו "אלדין". כש"אלדין" (בסה"כ שנתיים לפני, גם אז היינו בתיכון) עפנו עליו לגמרי. אני זוכרת כמה שנים אח"כ, כשהייתי בצבא, יצאנו לטיול חבר'ה בנגב. מישהו הביא לנסיעה קלטת אודיו שהוקלטה מהסרט עצמו (באנגלית, כבר עברנו את הגיל לדיבוב), שם אותה בטייפ, וכל יושבי הרכב דקלמו איתה בחדווה. עם "מלך האריות" זה פשוט לא היה קורה (לנו).
גם מההמלצה להשלים חורי צפייה אני מסתייגת. כלומר, בגדול אני בעד; זה יכול להיות נחמד, ולו רק כדי לדעת על מה כולם מדברים (וזה גם לא סרט רע). אבל לא הייתי מעלה ציפיות, כי בגיל מבוגר זו חוויה אחרת מאוד. כפי שכבר כתבתי, צפיתי בו בפעם השנייה אחרי יותר מעשרים שנה (ודעתי לא השתנתה), וגם החבר שצפה בו איתי הרים גבה ולא הצליח להבין על מה ולמה כל ה"הו-הא". נראה לי שזה כמו ET – צריך להיות בגיל הנכון. בעיניי זה לא מעיד טובות על הסרט, אבל עם הצלחה קשה להתווכח.
עם המסרים, לעומת זאת, אפשר. למשל יחסי הציבור הטובים שהסרט עושה לאריות, והסלידה שהוא מנציח מצבועים. האריה הוא הלא "מלך החיות", ברור שכולנו אוהבים אריות, מגיע להם לשלוט! הסצנה המוצלחת בסרט מדברת על "מעגל החיים", אבל כפי שהיטיב לומר דורון, זה לא מעגל, זו פירמידה. והאריה הוא מלך לא כי הוא שליט מוצלח אלא כי הוא בראש שרשרת המזון, פשוט כך. בעלי החיים האחרים לא "מכבדים" אותו כי הוא כזה שליט רחום וחנון; הם כפופים לו כי הוא יותר חזק, חד וחלק. החזק שולט, ולהם אין ברירה אלא לציית.
אבל זה "בסדר", כי כשהאריות מתים (לרוב לא כי מישהו טרף אותם) הם "הופכים" לעשב, ואז, אוכלי העשב אוכלים "אותם"! זה בדיוק אותו הדבר, לא? למה להודות באמת אם אפשר לעטוף אותה בשקר? אריות הם חיות ט-ו-ר-פ-ו-ת. הן לא שרות בכיף שלהן עם האוכל לפני כן. אני מבינה שזה דיסני, וזה משל, החיות מואנשות, וכולם חברים טובים והחיים שלהם תותים, אז לא לעניין לבאס עם הנקודה הבעייתית הזאת. אבל בחייאת, אל תמרחו את הילדים רק כי הם טרף קל (הא!).
בעיניי היה עדיף שהסרט פשוט יתעלם מהנקודה הזאת (כפי שעשו אין ספור סרטים אחרים עם חיות מואנשות) וחסל. עדיף לא לדבר מלדבר שטויות. למרבה הצער הוא מתאמץ להצדיק אותה בתירוץ המביך הנ"ל. זה כנראה נשמע הגיוני לילדים (וזו בדיוק הבעיה), אבל בפועל מזלזל באינטליגנציה שלהם (ושל כל מי שקצת יודע דבר או שניים על העולם). מזכיר לי את "מדגסקר" שם פתרו את אותה בעיה בדרך שונה אך דומה – האריה לא יאכל יונקים (כי הם חברים ואפשר לשיר איתם שירים) אבל הוא יאכל דגים (זה בסדר, הם אילמים; יש להם עפעפיים ורגשות בסרטים אחרים…).
אני רוצה לנצל את הבמה הזאת כדי לבקש סליחה מהאנטילופות, סליחה מהצבועים ובעיקר סליחה מילדים שזלזלו באינטליגנציה שלהם. העיקר שהמצפון של סימבה רך הנפש (והפרווה) שקט והוא יכול לעצום עיניים ולהרגיש את האהבה הלילה.
נ"ב
בעצם אני מסכימה עם נקודה נוספת: גם לדעתי "Can You Feel the Love Tonight", הוא שיר די מחורבן. שמאלץ אלטון ג'וני במרעו.
אני דווקא ממש אוהב את הסרט, לכל אורכו. הוא לא מהסרטים האהובים עליי, אבל הוא כן עובד אצלי.
מה שכן, בהצגת הברודוויי של 'מלך האריות' סצינת הפתיחה פשוט מדהימה, מרגשת, מפתיעה, וגדולה מהחיים. משם היא הופכת להיות סתם הצגה משעממת מאוד.
סתם הערה
המשפט הפשוט בשפת הזולו היה רעיון של האנס זימר ולא של אלטון ג'ון.. סתם היה לי חשוב להדגיש אתזה
"מאמי" האמריקאי
תמונת ראי של מאמי בכול דרך כולל את גירסת הלייב אקשן. קורבן צעיר ותמים מתמודד עם מוות של מישהו קרוב אליו בורח מהמקום שבו זה קרה שנגרם בגלל סכסוכים פוליטים שאין לו שום קשר אליהם. אחרי האירוע הוא בורח למקום שאמור להיות טוב יותר בשבילו אך רק מזיק לו בהמשך. אחרי זמן מה שהוא נשאר במקום הזה הוא עובר מטאמורפוזה ע"י אהובו/אהובתו וחכם העם בה הוא מקבל את הכוחות להתמודד עם צרותיו. הגיבור מגיע למערכה השלישת בה מתרחש הקונפליקט ואחרי שהוא עובר אותו הסרט חוזר לסטטוט קוו. ההבדל העיקרי בין שתי הסרטים שמלך האריות הוא סרט כאילו ערכי אז סימבה מקבל שורה של שורות מעוגיות מזל מידי פלקטים שאמורים ללמד אותו עם צניעות וחכמת חיים למרות שזו לא אשמתו או אחריותיו כרגע אלא אחריות מופסה שהייתי אומר שהוא עושה עבודה איומה (הוא צוחק על סקאר מאחורי גבו באמת מעניין למה סקאר שונא אותו אין לי מושג![!איכס!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_yuck.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_yuck.gif" alt="" width="" height="" />)
) עם הייתי רואה שהוא עושה איזושהי עבודה, הוא פלקט מסריים כמו שאר הדמיות בסרט ומה שהפלקט הזה אומר הוא דיי מגעיל ,ת'תגבר על התראומה הלא מובנת שלך כבר ותיקח אחריות על קונפליקטים שיכיים לכך מלידה' ![!איכס!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_yuck.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_yuck.gif" alt="" width="" height="" />)
![!איכס!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_yuck.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_yuck.gif" alt="" width="" height="" />)
.כל הסרט לא מבין מה עובד על סימבה חוץ מזה שכואב לו ומכחיש את זה שזו הייתה האחריות של מופסה לטפל בעניין והוא נכשל בה ואף אחד בסרט לא אומר לו זאת לא אשמתך הייתה רק ילד גם אם אין להם את כל האינפורמציה איך הוא יכול להיות רוצח רק בגלל שיש לו אגו גדול בגיל 9-6? מאמי לעומת זאת לא מסתיר את העובדה שהקונפליקט מגעיל ומאמי מודעת לכך שהיא הוקרבן במהלך כל הסרט. היא לא מבולבלת לגבי גורמי הטראומה שלה, אף דמות לא מנסה להסתיר את האינטרסים האישיים שלה במעטה של שורות מעוגיות מזל (שיעול..ראפיקי ונלה ובעיקר נלה…שיעול) ובעיקר אף אחד לא מעמיד פנים שהסרט על אחריות אישית עם קונפליקט ובעיקר דיאלוג שלא מסוגל לתמוך בזה. מאמי לפחות כנה עם עצמו שהוא כלי הפחדה קיצוני מלך האריות לא כנה. שניהם גרועים באותה מידה ובכול זאת יש כמה נקודות אור קטנות במאמי מה שאני לא יכול להגיד על מלך האריות.
אלטרנטיבה טובה יותר
שחקו ב zeno clash הוא מתמודד עם הסיפור של אחריות אישית ובגידות פוליטיות הרבהההההההההההההההההההההההההההההההה יותר טוב ממלך האריות והוא עושה אזה עם עלילה בעלת עומק של שלושה משפטים. בניגוד למלך האריות, zeno clash לדמיות של zeno clash יש עומק וסיבות למעשים שלהם.