ביקורת: מלך האריות

♪ זה להיותתתתתת או לא להיותתתתת, האקונה מטטה ♪

זה מתחיל בזריחה איפשהו באפריקה. אלטון ג'ון, באחד ההישגים הטובים ביותר אליו מישהו אי פעם הגיע ככל שזה נוגע לחיבור בין מוזיקה לקולנוע, הצליח איכשהו להפוך משפט פשוט בשפת הזולו לאחת משורות הפתיחה הזכורות ביותר בתולדות הקולנוע. הסיבה שסצנת הפתיחה של "מלך האריות" כל כך בלתי נשכחת היא אותו שיר יפהפה איתו אלטון ג'ון בחר לפתוח את האפוס המצויר של דיסני. לא הרבה יודעים מה משמעות המילים הללו, או אפילו את דרך ההגייה הנכונה שלהן. באחר צהריים משועמם אחד בשנת השירות שלי חיפשתי – יש לומר "נאנץ אינגויאמה באגיטי באבא", ופירושן "הנה בא האריה, אבא. כן, זה אריה".

השירים הנהדרים שאלטון ג'ון וטים רייס כתבו ל"מלך האריות" (חוץ מ"Can You Feel the Love Tonight", שלדעתי הוא שיר די מחורבן), יחד עם הפסקול של האנס זימר, הם סיבה אחת מרכזית ומהותית שהופכת את "מלך האריות" לאחת הקלאסיקות הגדולות של דיסני. אבל זה לא רק הם – "מלך האריות" מציג כמה מהרגעים המצמררים ביותר בתולדות הקולנוע – המצויר והלא-מצויר.

זה מרגיש קצת מיותר לתאר את העלילה של הסרט הזה, ולו רק מתוקף העובדה הפשוטה שאני יודע שראית אותו. כן, אתה, שאבא שלך כבר לא יכול לשמוע את השם "סימבה" יותר כי הרצת את הקלטת בלופים בכל הזדמנות שיכולת. את, שקיפצת בסלון בעודך שרה "משתגע כבר מלך להיות". לאנשים שלא ראו את "מלך האריות" יש להתייחס כאל דובי פנדה קצת פחות חמודים: יש כמוכם, ואני חי עם זה בשלום, אבל אתם תכף תיכחדו. או שאתם יכולים פשוט לראות את הסרט הזה כבר. הוא באמת ממש טוב.

"מלך האריות" הוא אפוס פוליטי שייקספירי על תככים בחצר המלך, שמתחפש לסרט ילדים על חיות מדברות. כסרט ילדים על חיות מדברות הוא נהדר – סקאר הוא נבל נפלא (שני רק לאורסולה מ"בת הים הקטנה"), טימון ופומבה עובדים מצוין בתור האתנחתא הקומית ("האקונה מטטה" הוא אחד השירים הטובים של הסרט), וכאמור, השירים ממש טובים. דיסני הם תאגיד הקולנוע הכי חזק שעובד היום מסיבה מסוימת, וזה פשוט בגלל שהם יודעים להפיק תכנים ברמה הגבוהה ביותר שיש. ליצור להיט זה לא כל כך קשה, אבל "מלך האריות" הוא לא סתם להיט – הוא פשוט על זמני.

הרוב יזכרו את המוות של מופאסה בתור הסצנה המרסקת ביותר בסרט, ומסיבה מסוימת – הרגע שבו סקאר, הדוד התככן שחומד את כס המלך, משליך את מופאסה להירמס על ידי עדר הגנואים, והרגע שבא מיד לאחר מכן בו סימבה מנסה להתנחם בזרועות אביו, נצרבו בתודעה הקולקטיבית של ילדי תבל מ-1994 ועד עצם היום הזה. את זה יש לזקוף, בנוסף למנגינה הבומבסטית וההיסטרית של האנס זימר, לעבודת הדיבוב היוצאת מגדר הרגיל של ג'יימס ארל ג'ונס, שהקול הרך-אך-סמכותי שלו מצליח להעביר צמרמורת גם כשהוא נדרש לבטא רק מילה אחת ("Brother") וג'רמי איירונס שהופך ארבע מילים גנריות למשפט מחץ חד פעמי – "Long Live the King". כמובן שלא רק בסצנה הזאת מסתכמת העוצמה הבלתי ניתנת להכלה של "מלך האריות" – הרגע שבו רוחו של מופאסה מתגלה בשמיים לסימבה וקוראת לו לנקום את מותו צימרר את זוהר בן ה-22 כמו את זוהר בן הארבע.

למרות שרשמית הוא נחשב לסרט דיסני הראשון שמבוסס על סיפור מקורי, (טענה שיש לשייקספיר וליוצרי סדרת האנימה "קימבה האריה הלבן" דבר או שניים להגיד עליה) זה לא סוד ש"מלך האריות" שאב המון מ"המלט" של המחזאי הבריטי. ואם יורשה לי (וראיתי שתי גרסאות בימתיות של המחזה הארור, ככה שממש מורשה לי) – כעיבוד של "המלט" הוא באמת אחד מהמוצלחים.

"המלט" הוא סיפורו של נסיך מדנמרק שרוחו של אביו המלך המת מתגלה אליו ומספרת לו שהוא נרצח על ידי אחיו, ו"מלך האריות" הוא סיפורו של נסיך שרוחו של אבא שלו נגלית אליו וקוראת לו לנקום את הירצחו על ידי אחיו. ההבדל המהותי האמיתי בין שני הסיפורים הוא התהליך שעוברת הדמות הראשית – בעוד שהמלט מנסה להחליט כל המחזה מה לעשות עם המידע עד שזה מוציא אותו מדעתו, התהליך שסימבה עובר מכשיר אותו לרשת את כס אביו ולהיות מלך האריות האמיתי. בתחילת הסרט סימבה רוצה להיות מלך מכל הסיבות הלא נכונות – כשהוא שר שהוא משתגע כבר מלך להיות (ואל תגידו לי עכשיו "הגרסה באנגלית יותר טובה". תלכו כפרה על שפרירה זכאי והדיבובים הנפלאים שלה לעברית), כמו הילד הקטן שהוא, מציין רק את הסיבות השטחיות שבגללן הוא רוצה להיות מלך – יראת כבוד מצד כל נתיניו וחופש מוחלט לעשות מה שבא לו. רק כשנלה באה אליו ומגלה לו באיזה שפל נמצא צוק התקווה, הוא בא לדרוש את כס המלכות שלו מהסיבה הנכונה – מתוך רצון לעשות צדק.

"מלך האריות" הוא לא כל כולו עיבוד ישיר של "המלט", אבל כעיבוד שלו הוא מצטיין ולו רק כי הוא לא מתמקד בייסורי נפשו של נסיך מפונק, אלא בהתפתחות של הדמות הראשית מנסיך מפונק למלך שראוי לכס (ושאף בוגד בממלכת צוק התקווה לא ינסה לבלבל אתכם עם נראטיבים שקריים לגבי סקאר ומניעיו להשתלטות על הכתר).

אבל גם בלי בלבולי מוח על שייקספיר, "מלך האריות" הוא יצירת מופת בכל קנה מידה מהסיבה הפשוטה הזאת: בתוך פחות משעה וחצי, דיסני ועוזריהם הצליחו לדחוס כמות בלתי סבירה של סצנות בלתי נשכחות, דמויות נפלאות ופיתולי עלילה מרתקים שכולם מלווים בשירים אדירים. ככה שבגדול, כן, שווה לראות את "מלך האריות" מתישהו. למי שלא יצא.