ילדים קטנים

מאת
רוברטס
– פורסם ב 12 בפברואר 2007Posted in: ביקורות

במקור: Little Children
במאי: טוד פילד
תסריט: טוד פילד וטום פרוטה
על פי ספרו של טום פרוטה
שחקנים: קייט ווינסלט, פטריק ווילסון, ג'ניפר קונלי, ג'קי ארל היילי

גם אם לא הייתי מודע לזה, אני מניח שמאז ומתמיד קיננה בי הידיעה המודחקת שכשאהיה גדול אשתייך למעמד הבינוני. אין מה לעשות, ככה זה: בית ספר, צבא, טיול, אוניברסיטה – אני בדרך הבטוחה להפוך לשק החבטות של הוליווד. ואם אחרי סרטים כמו 'אמריקן ביוטי' או 'אושר' עוד נשאר בי שמץ של חשק לגדול ולהגיע לשם, בא 'ילדים קטנים' וטוחן אותו עד דק, בזמן שהוא עוסק בקדחתנות בפירור השאריות שהותירה תעשיית סרטי האיכות מהחלום האמריקאי.

כפי שכבר למדנו מסרטים קודמים בנושא, האויב מספר אחת של הבורגנות היא השגרה. זו מופרת כבר בתחילת הסרט על ידי סיוט הבלהות של כל הורה, בדמותו של פדופיל (ג'קי ארל היילי), אשר זה עתה סיים לרצות שנתיים של מאסר בעוון חשיפת עצמו בפני קטינה. כעת, מששילם את חובו לחברה, הוא עובר לחיות בבית אמו ולעכור את שלוותה של שכונת מגוריהם, אי שם בארץ פ??רוו?רי?ה שבארצות הברית (כן, אני יודע שזה נשמע כמו שם של קינוח מתוק מדי במסעדות של תחנות דלק. למישהו יש תרגום יותר מוצלח ל-suburbia?).

כידוע, האויב מספר שתיים של הבורגנות היא הריקנות. שרה (קייט ווינסלט המלכה) ובראד (פטריק ווילסון, מ-'Hard Candy'. לבחור יש משהו עם סרטים על פדופיליה) הם אם לבת ואב לבן, הנפגשים במקרה בגן המשחקים השכונתי שאליו הם מביאים את ילדיהם. בתור זו שלובשת את המכנסיים בבית, אשתו של בראד (ג'ניפר קונלי, סיבה מספיק טובה ללכת לכל סרט) מנהלת אותו ביד רמה. מנגד, בעלה של שרה (גרג אדלמן, אם זה מעניין מישהו) מבלה חלק ניכר מזמנו מול אתרי פורנו באינטרנט. עם אשה עובדת שידה קמוצה ועם בעל שעסוק מדי בעבודת יד, אין פלא שבראד ושרה מגלים מהרגע הראשון סקרנות הדדית, שהופכת עד מהרה לציר ההתרחשות המרכזי של הסרט.

הסרט טווה במקביל מספר עלילות משנה: נסיונותיו המגושמים של רוני, הפדופיל, למצוא את מקומו בחברה; דרכי ההתמודדות של תושבי השכונה עם נוכחותו המבעיתה בקרבם, החל מתליית פלאיירים הנושאים את קלסתרונו, דרך נעיצת מבטים נוקבים, וכלה – שומו שמיים – בחילופי דברים ישירים עמו; מסע גיבוש זהותו הגברית של בראד, בעולם שבו לא מעט גבות מורמות לנוכח אב במשרה מלאה לצד אם קרייריסטית; וחיי המשפחה המקרטעים שלו ושל שרה. חלק ניכר מהסרט מוקדש לחשיפת הצביעות, השטחיות והמוסר הכפול של החברה, המתקשה להתמודד עם השונה מבלי להידרש לאלימות, מפורשת או מרומזת. הסיפורים השונים נשזרים זה בזה במיומנות ראויה לציון, אשר מוצאת את האיזון הנכון ביניהם ובסופו של דבר מובילה את כולם אל הסיום המזעזע והבלתי נמנע.

הדמויות בנויות באופן משכנע ומשוחקות בצורה אמינה. פרט לחלק מהילדים, חוליה חלשה בסרטים רבים, רוב השחקנים עושים עבודה סבירה למדי. ווינסלט והיילי בולטים לטובה, ולראייה – שניהם מועמדים לאוסקר על תפקידיהם. הבימוי של טוד פילד ('בחדר המיטות') מצליח לחרוץ את דינן של הדמויות לשבט או לחסד, בדרך כלל מבלי להאכיל את הצופה בכפית. כך מצאתי את עצמי סונט ושוטם דווקא את הדמויות הנורמטיביות יחסית, ומנגד מלא אמפתיה כלפי דמויות שהתנהלותן המוסרית היא מאוד גבולית, ואפילו כלפי סוטה המין המטיל את חיתתו על תושבי השכונה. רוני אינו מוצג בסרט רק כפדופיל, אלא גם כבן, כמו בנו של בראד או בתה של שרה, וכאדם שפשוט אינו יודע כיצד להתנהל במסגרת חוקיה הסבוכים של החברה האנושית.

מצד שני, הסרט אינו נטול מניפולציות ברורות, שנעות בין פסקול חורש רע, שלא אחת גרם לי להיות בטוח שהנה עומד להתרחש משהו נורא, להגחכה וויזואלית של אורח החיים הזעיר-בורגני, למשל דרך הצגת האופן האחיד והכמעט-מכאני שבו נותנות האמהות בגן המשחקים ממתקים לילדיהן. ואם בהאכלה בכפית עסקינן, הסרט גם מלווה לפרקים בוו?ייס-אובר, מה שאמנם תורם לסרט בחלק מהמקרים, כמו למשל כאשר הקריין מסייע לצופה להתוודע לדעתו של בראד בנוגע לעובי הגבות של שרה; אבל במקרים אחרים, למשל בסוף הסרט, הקריינות מאולצת ומיותרת.

תעשיית הסרטים האמריקאית, מסתבר, לא המציאה את ההשתלחות במעמד הבינוני, וטוד פילד אינו אלא חוליה אחת בשרשרת מכובדת של יוצרים – החל בנביאי ישראל, דרך גוסטב פלובר, וכלה במשה קצב. יש לי הרגשה שיום יבוא ותושבי הפרוורים באמריקה יקומו ויעשו כמעשה הכפריים מ'גברים בגטקעס', שהתקוממו על כך שבכל סרט על רובין הוד שורפים להם את הכפר. עד אז, ככל הנראה תמשיך הוליווד להתעלל בהם ולפרום את מרקם חייהם השלוים. אבל כל עוד זה ייעשה מתוך כישרון מופגן וחמלה כלפי הדמויות כמו אלה שאפשר למצוא ב'ילדים קטנים', אני חושב שהקורבן הזה יהיה ראוי.

תגיות: