ביקורת: נשים קטנות

גרטה גרוויג מפרקת את המבנה של 'נשים קטנות' כדי לשפר, לשכלל ולהוציא ממנו את המיטב.

אחת הסצנות הזכירות ביותר מתוך "פרנסס הא" של גרטה גרוויג מלווה את השחקנית הראשית והתסריטאית כשהיא רצה ברחובות ניו יורק. היא לא ממהרת אחרי האוטובוס או רודפת אחרי מישהו, היא רצה כי היא פשוט חייבת, במעין מפגש של נפש וגוף בצורת ריצה. קשה לא לחשוב על הסצנה ההיא כשבתחילת סרטה החדש של גרוויג הגיבורה, ג'ו, יוצאת ממשרדו של עורך שקנה ממנה את אחד מסיפוריה ופשוט מתחילה לרוץ, ברחובותיה של אותה העיר, רק יותר ממאה שנה קודם ובצבעים. 

ריצה היא עניין גדול ב"נשים קטנות". סירשה רונאן נכנסת כאן לנעליהן של וינונה ריידר וקתרין הפבורן שנתנו לג'ו להתרוצץ, לקפץ ולטפס כדי להביע את ההיאחזות שלה בילדות ואת הדחייה של האידיאל הנשי המעודן והמוגבל של תקופתה. קחו לדוגמה את הסצנה מתוך הספר המתרחשת אחרי שג'ו מוכרת את הסיפור הראשון שלה לעיתון. היא רצה הביתה יחד עם חברה הטוב לורי, ומרוב התרגשות מפילה אחריה חפצים ובגדים בלי לחשוב. כשאחותה הגדולה מג עוברת שם במקרה היא מכריזה בזעזוע "את רצת, ג'ו איך יכולת לעשות דבר כזה? מתי כבר תפסיקי להשתולל ככה?". "לעולם לא אפסיק", משיבה ג'ו. "עד שאהיה זקנה ומאובנת ואצטרך להשתמש במקל".

זה החרא בספרי התבגרות קלאסיים – בסוף הגיבורות צריכות להתבגר. זה קורה גם לאן שירלי, שהספרים אודותיה ממשיכים הרבה מעבר לימי הילדות המתוקים, וזה קורה גם ב"נשים קטנות". שם, הטרגדיות מתחילות מוקדם ובאמצע הספר, שהוא בעצם איחוד של שני ספרים בכרך אחד, האחיות כבר מתפצלות לבתים ואפילו ערים שונות. עיבודים קודמים התקשו לדחוס לסיפור בצורה שווה ומאוזנת גם את רגעי הקסם של גיל הנעורים וגם את שנות הבגרות הראשונות של הגיבורות שלו. זה לא המקרה אצל גרוויג. היא מוותרת על הסדר הכרונולוגי ומספרת, בראש ובראשונה, על הנשים הקטנות אחרי שעזבו ברובן את הבית, נפרדו זו מזו והלכו אישה-אישה לדרכה. הן עדיין זוכרות בחיבה, ממש כמונו, איך שיחקו יחד בעליית הגג, הרימו הצגות מצחיקות שכתבו בעצמן, חלקו זוג כפפות אחד ושרפו אחת לשנייה את השיער. אבל כמונו, גם עבורן כל הסיפורים האלה הם נוסטלגיה מרה-מתוקה, זיכרונות צבועים בגוונים חמים, שרק גורמים להווה להראות כחלחל יותר וקר יותר. 

סיפורנו מתחיל כשהאחות הבכורה מג (אמה ווטסון) נשואה ומגדלת תאומים, ג'ו (רונאן) גרה בפונדק בניו יורק ומשמשת כמורה לילדיה של הבעלים, בת הזקונים איימי (פלורנס פיו) לומדת ציור ומחפשת שידוך בפריז כבת הלוויה של דודה מארץ' המרירה (מריל סטריפ) והשכן לורי (טימותי שאלמה) מזניח את עצמו ברחבי אירופה. רק בת' (אלייזה שאלן) עדיין גרה עם אמא מארץ' (לורה דרן) בבית המשפחה החמוד בקונקורד, מסצ'וסטס, כיוון שמעולם לא הצליחה להשתקם באמת ממחלת השנית שתקפה אותה בנעוריה. 

הזיכרונות שלהן מההתבגרות בתקופת מלחמת האזרחים אינם נעימים בהכרח – אביהן נעדר במשך שנים וכמעט נהרג, בת' כמעט מתה וכל המשפחה סבלה מעוני ומחסור – אבל ברגעים האבודים האלה היה משהו שכבר אין להן. תחושת שייכות, חופש לעשות ולהתנסות, אידיאליזם שהחוויר וחלומות שאפשר ממש לצלול לתוכם. משפחת מארץ' היא נוצרית מאוד וכל דבר קטן שקורה לבנות הוא הזדמנות ללמוד ולהשתפר, אבל כמו שהעורך שקונה סיפורים מג'ו אומר לה, "לאנשים כבר אין כוח לסיפורי מוסר". 

יש גיל מסוים שבו "לא להתבגר" הופך מחינני למעיק. תשאלו את לורי שמעלה פרצופים חמוצים על פניהם של מכריו בכל פעם שהוא נכנס למסיבה מוקף בנערות מצחקקות. אבל יש גם גילאים שבהם הבגרות היא העמדת פנים, לא טבע של ממש. "נשים קטנות" גרסת 2019 הוא לא סרט התבגרות כמו שהוא מספר על מה שקורה אחרי שהיית חייבת להתבגר, ועל הניסיון לחזור למי שהיית פעם בלי לוותר על מה שאת כבר יודעת. זה סרט טבול בבדידות ובחרדת ביצוע, שניים מהפחדים הגדולים של כל מבוגר צעיר, בטח כזה שמנסה להצליח בתחום יצירתי. 

ביציאה מהאולם שמעתי מישהי מספרת לחברתה: "זה היה הספר האהוב עליי כשהייתה ילדה, כמובן שהייתי ג'ו. כשאני חושבת על זה, כולנו היינו ג'ו". הטום בוי המשוחררת והפרועה שלא מצליחה להתנהג כמו ליידי גם כשהיא ממש מנסה היא דמות מודרנית שנולדה מוקדם מדי, אז מובן שלילדה המודרנית יהיה הכי קל להזדהות איתה. קשה יותר להבין את מג, שמתחתנת בגיל צעיר ונכנסת מרצונה לחיים של רעייה ואם במשרה מלאה. קשה אפילו יותר להבין את איימי, ששורפת את הספר של אחותה, מרימה את האף על כולם ומכריזה בלי בושה שתמיד ידעה שתתחתן עם גבר עשיר. גם בגרסה של גרוויג, הגיבורה המובהקת היא ג'ו, אולי אפילו יותר מאשר בסרטים קודמים, אבל היא לא מוותרת בדרך על האחיות האחרות. 

איימי מקבלת כאן את האפיון המעמיק וההוגן ביותר שקיבלה אי פעם, בעזרתה של שחקנית העל פלורנס פיו. אם הצורך לגרום לדורות של קוראות לחשוב מחדש על דמות ידועה לשמצה הוא לא מאתגר מספיק, פיו צריכה גם לשחק את איימי בת ה-12-13, מין דובי לא-לא אומלל עם פוני מכוער. רק על העובדה שהיא עושה את זה בלי להביך הגיעה לה המועמדות לאוסקר. מג ובת' מקבלות פחות זמן מסך, אבל לכל אחת מהן יש רגעים מוצלחים משלה, מה גם שזו הפעם הראשונה מאז "כמה טוב להיות פרח קיר" שאמה ווטסון לא עלתה לי על העצבים. טימותי שאלמה מבין את לורי ומצליח לשחק אותו כך שיהיה מקסים ומרגיז בדיוק כמו שהוא צריך להיות, ומצליח להעביר את כל זה עוד לפני שהוא בכלל פותח את הפה – רק עם שפת גוף ספציפית להפליא של נווד מטופח ומפונק.  

אבל אנחנו פה בשביל ג'ו, תרצו בכך או לא. ג'ו של גרוויג היא כבר לא הנערה שלא רוצה להתחתן ומתביישת לרקוד במסיבה כי כולם יסתכלו עליה. היא אישה צעירה שרוקדת עם הקראש הצרפתי החתיך שלה בלי חשש וחרדה מכך שלא תרוויח מספיק כסף כדי לקנות מעיל חדש לאחותה החולה. והיא גם רוצה אהבה. לא בקטע של "אה הנה בחור חתיך שיאהב אותי", אלא במוצהר. יותר משהיא רוצה לאהוב, היא רוצה להיות נאהבת. גרטה גרוויג יודעת מה אתם חושבים על השידוך הסופי של ג'ו בספרים, והיא לא הולכת להעמיד פנים שזה לא צורם, אבל היא גם לא הופכת את הגיבורה שלה לא-רומנטית בשם הקדמה והחידוש. היא רוצה להבין למה ואיך בחורה כמו ג'ו כן תחפש לה בן זוג ואיך הוא משתלב בסיפור גדול יותר, אבל גם עדין ואלגנטי מבעבר, של גיבוש זהות.