חיים של אחרים

במקור: Das Leben der Anderen
תסריט ובימוי: פלוריאן הנקל פון דונרסמרק
שחקנים: אלריך מיהה, סבסטיאן קוך, מרטינה גדק

יש שיטה בדוקה כדי לדעת אם אתה חי במדינת משטרה: אם אתה יכול לצאת ולצעוק ברחוב "מדינת משטרה! מדינת מש-ט-רה!", סימן שאתה לא חי במדינת משטרה. סימן נוסף: אם בשם הרשמי של המדינה שלך מופיעה המילה "הדמוקרטית", כנראה שזה הדבר הדמוקרטי היחיד בה.

חברים, הפיסקה שאותה קראתם זה עתה היא תעמולה קפיטליסטית אימפריאליסטית רקובה, וכיוון שזכינו לראות סרט המתרחש ברפובליקה הדמוקרטית הגרמנית, ירום הודה, אל נוציא לה חלילה שם רע. מי מכם שיעז להעלות פקפוק במדינתנו על דל שפתיו, יהפוך להיות אויב המהפכה. אנו נאלץ לטפל בו בשיטות הדמוקרטיות המקובלות במערכת הצדק הקומוניסטית שלנו, כגון מניעת שינה במשך עשרות שעות, מעצר עד זקנה ושיבה ולמעלה מזה. אני מניח שאין לאף אחד שאלות, נכון?

אחרי שהבהרנו את העניין הזה, חברים פועלים, הבה ניגש לסיפורו של אחד מהאנשים שהפכו את גן העדן הסוציאליסטי למה שהוא: קפיטן גרד ויסלר (אלריך מיהה), חוקר בכיר בשטאזי, המשטרה החשאית המהוללת של הרפובליקה הגרמנית הדמוקרטית. הוא מתמחה בשבירת עצורים ללא אלימות, במעצרים, בהאזנות ובשאר מיומניות הנדרשות מחברים בגוף שאמירת שמו לבדה יכולה לעורר אימה בלב תושב תמים. ויסלר מקדיש את עצמו למדינה, ורום מעמדו מתבטא בעיקר בכך שהוא יכול להכניס אנשים לכלא ולשבת מולם שעות עד שיישברו ויודו בכל מה שהוא רוצה. למרות משרתו ודמיונו הלא מבוטל לראש ממשלת ישראל אהוד אולמרט, יש לויסלר רק בית אחד, וגם הוא צנוע. הוא נוסע בגרוטאה הסטנדרטית של מזרח גרמניה, הטרבאנט, ואין לו חיים פרטיים, אם לא מחשיבים ביקורים קצרים ולא אישיים במיוחד של זונה ממשלתית.

בניגוד לספרטניות של ויסלר, יש מי ששווים יותר בכל מובן. גיאורג דריימן (סבסטיאן קוך) וכריסטינה-מאריה זילנד (מרטינה גדק), הם הזוג המלכותי של התרבות המזרח-גרמנית. הוא כנראה איש הרוח האחרון בדויטשה דמוקרטיש רפובליק שמאמין עדיין באידיאלים הקומוניסטים, וגם כותב מחזות ברמה מספיק גבוהה כדי להיות מוערך במערב הרקוב והמנוון. והיא השחקנית המפורסמת במזרח גרמניה, כוכבת תיאטרון שאין שניה לה. הזוג נהנה ממעמד גבוה, דירה גדולה, והגנה של הדרגים הבכירים ביותר במזרח גרמניה. דריימן מתיר לעצמו אפילו להתערב לטובת דיסידנטים, מבקרי המשטר.

אבל יום אחד שר התרבות ברונו המפף (באמת. לא המצאתי את זה. המפף.) מאנפף באפו באי נחת, לאמור: משהו מסריח כאן. המחזאי הזה נראה לי מלאכותי מדי. הוא נאמן מדי. וכולם יודעים שהגרועים באויבי המהפכה מסתתרים תחת איצטלת הנאמנות. תעקבו אחריו. המפף.

אנשי השטאזי מתקינים מיד מתקני האזנה בכל מקום אפשרי בדירתם של הזוג המלכותי. החוקר מצותת להם במשמרות, יום ולילה, ולאט לאט דברים משתנים. הוא לומד כל מיני פרטים על חיי דריימן וזילנד, כולל פרטים אינטימיים הנרשמים בצורה יובשנית להפליא, והוא מתחיל לפקפק במניעיו של המיניסטר המפף. בהדרגה, ויסלר נעשה לשותף סמוי בחיי בני הזוג, ואפילו מתחיל לפתח איזו הזדהות איתם.

במקביל, גם אצל דריימן משתנים דברים. הוא הופך מעט יותר רדיקלי, ומתחיל לבחון כמה הנחות יסוד שלו; מאורעות שקורים לידידים משפיעים עליו בצורה חריפה. חברתו השחקנית צריכה לעמוד מול סכנות גרועות מסוג אחר. בסופו של דבר, כל אחד משלושת הגיבורים המרכזיים ייאלץ לקבל בחירות קשות ולהחליט על מה הוא מוכן לוותר ולמען מה הוא מוכן להקריב.

'חיים של אחרים' עוקב אחרי מסלול החיים המקביל והמשתלב של ויסלר, דריימן וזילנד, והאנשים הקרובים אליהם. באותו זמן, הוא מציג דיוקן של המשטר הטוטליטרי הקומוניסטי במזרח גרמניה, ועושה את זה בצורה מאופקת ומוצלחת מאוד. והכוונה איננה ל"מאופקת" במובן "שום דבר לא קורה", אלא במובן של "לא מאכילים בכפית". דיוקנה של המדינה ששרויה בפחד מתמיד נבנה בהרבה סצנות קטנות, למשל הרצאתו של ויסלר על אמנות החקירה, או הבעת האימה על פניו של קצין זוטר בשטאזי המתחיל לספר בדיחה פוליטית ומגלה שיושב לידו קצין בכיר. 'חיים של אחרים' מצייר את הדיוקן המשכנע ביותר של "האח הגדול" שראיתי בזמן האחרון, מדינה שבה הפחד שולט בחיי האזרחים, ואם הם לא בשירות השלטון – השלטון כנראה עוקב אחריהם. אני נוטה לחשוב שהעובדה שהסרט מתרחש בשנת 1984 היא לא מקרית. הצילום מדגיש את הניכור והזרות, הקלאוסטרופוביה, הבניינים המכוערים, ואת החיים האפורים של רוב הגיבורים – לא צילום מבריק, אבל כזה שיוצר אוירה קודרת ומטרידה. לא לטעות: זה לא רק "סרט אוירה", אבל אילולא האווירה היתה מוצלחת כל כך – גם העלילה המרתקת של 'חיים של אחרים', היתה עוברת פחות טוב.

אלריך מיהה, בתפקיד החוקר ויסלר, משכנע בהמחשת השינויים הקטנים שהוא עובר ככל שמתקדמת החקירה. בלי לעשות דרמה משום דבר, הוא מציג את השינוי הפנימי של הקומוניסט האדוק והאפור, שפתאום מתחיל להתייחס לאנשים לא רק כאל מייצגי אידיאולוגיה אלא גם בתור בני אדם, ונאלץ לבחון את הערכים שלו מול מציאות שאיננה מתאימה להם. סבסטיאן הוך גם הוא משחק היטב את האמן המוחצן, ההיפך הגמור מויסלר האפור והמופנם, ואת השינוי שחל בו כאשר הוא נאלץ לצאת לרגע מגן העדן של שוטים שלו. תומס ת'יאם, המשחק את המיניסטר המפף, יוצר את אחת הדמויות המגעילות שראיתי בזמן האחרון בקולנוע, ומעורר סלידה מהרגע הראשון, עוד לפני שהוא בכלל עושה משהו.

על צד השלילה אני יכול לומר שפה ושם היה אפשר לנטפק, שחלק מהשינויים בדמויות קרו טיפ-טיפה מהר מדי, שאחת מהסצנות המכריעות לקראת הסוף לא לגמרי שכנעה אותי, ושהסוף סבל קצת מתסמונת ספילברג: הסרט נגמר, ואז המשיך עוד חמש דקות.

אבל למרות הפגמים הקטנים האלה, מדובר בסרט מעולה ומומלץ, ולא רק לחובבי היסטוריה מזרח-גרמנית (ממילא נראה שהבמאי לקח לעצמו קצת חירות אומנותית פה ושם). הסיפור הוא לא רק ההיסטוריה, אלא האנשים שלכודים בתוך המערכת, והניסיונות שלהם להתמודד כאשר האמונות שלהם מתנפצות והברירות הניצבות בפניהם הן בין נבלה לבין טרפה, בין רע לבין נורא.