ביקורת: לוק

שעה וחצי עם טום הארדי, יושב בכיסא הנהג של מכונית ומדבר בדיבורית. וזה מרתק
שם רשמי
לוק
שם לועזי
Locke
שחקנים

הנה מה שתראו אם תלכו לראות את "לוק": טום הארדי, יושב מאחורי הגה של מכונית, מדבר ‏בדיבורית.‏

זה סרט-קונספט, ואת הקונספט צריך לדעת מראש, כדי להיערך בהתאם. אם תגיעו לסרט בציפיה ‏לאקשן כלשהו – לצורך העניין אפילו הליכה היא אקשן – תראו את הסרט הכי גרוע בעולם: כל מה ‏שרואים בסרט הזה הוא איש אחד יושב במכונית. והוא אפילו לא יוצא ממנה. לעומת זאת, אם אתם ‏יודעים מראש מהו התרגיל השאפתני שבמאי הסרט, סטיבן נייט, עושה, אתם עשויים לצאת ‏נפעמים: זה סרט מדהים – הוא מתרחש כולו במכונית אחת! ‏

יש לא מעט סרטים שבהם משתתפים מספר מצומצם מאוד של שחקנים, במספר מצומצם מאוד של ‏לוקיישנים: לא מעט סרטים (בינהם "גט", זוכה האופיר הטרי) מצמצמים את ההתרחשות כולה ‏לחדר אחד או שניים. השיאן בתחום היה עד היום "קבור" עם ריאן ריינולדס, סרט מתח שמתרחש ‏כולו, מתחילתו ועד סופו, בתוך ארון קבורה. במובנים מסוימים, "לוק" הוא מוגבל עוד יותר. אמנם ‏מכונית היא חלל גדול יותר מארון, ולאורך כל הסרט אפשר לראות גם את המרחב הגדול שמסביב ‏‏– הכבישים ואורות המכוניות והבניינים שחולפים ביעף – אבל טום הארדי, השחקן היחיד שפניו ‏נראות בסרט, לעולם לא עוצר, או עובר לספסל האחורי, או בכלל, קם מכסא הנהג. הוא כמעט שלא ‏מוריד את הידיים מההגה. זה סרט שבו יש שחקן אחד בלבד, וגם הוא מופיע כמעט רק מהכתפיים ‏ומעלה. ‏

וכאן מגיע ההפתעה: הסרט הזה לא משעמם. הסרט הכמעט אנטי-קולנועי הזה, זה ש"קורה" בו ‏הכי מעט מכל סרט שתראו השנה, ואולי בכלל – הוא מרתק, ואפילו לא מעניק את ההרגשה שהיה ‏עדיף להאזין לו כתסכית ברדיו. הדבר המשמעותי היחיד שרואים בסרט הזה הוא הפנים ‏של טום הארדי, אבל זה מספיק.‏

הארדי מגלם את איוואן לוק, מפקח בניה וולשי. לוק הוא לא אדם הנתון למצבי רוח. להיפך – הוא ‏מאוד מדוד, שקול, ונמצא בשליטה עצמית תמידית כמעט. לוק הוא אדם שיש לו תכנית. במקצועו ‏הוא אחראי על יציקת בטון באתרי בניה של רבי-קומת; כל טעות קטנה עלולה לעלות במיליונים, ולכן לוק ‏לא עושה טעויות. הוא מאורגן, קר רוח, יש לו הכל כתוב ומסודר, יש לו תכנית גיבוי, ותכנית גיבוי ‏שניה למקרה שתכנית הגיבוי לא תצליח. הוא מזכיר את "הזאב" מ"ספרות זולה" ברמת הארגון ‏שלו. הוא האדם האחרון שיפשל – ובכל זאת, פאשלה אכן קרתה. לכן היום, בסוף יום העבודה, לוק ‏נכנס למכונית ונוסע, אבל לא הביתה. הוא נוסע ללונדון, מרחק של כשעה וחצי נסיעה, אל בית ‏החולים. והאישה שמחכה לו שם היא לא אשתו.‏

ללוק יש כמה טלפונים לעשות בדרך (ודיבורית משוכללת שתקל עליו לעשות את זה): הוא צריך ‏להתקשר הביתה, לבשר לאשתו ולילדים שהוא לא מגיע, ולהסביר למה. הוא צריך לדבר עם ‏המנהל שלו, להודיע שבאופן חסר אחריות הוא לא יגיע ליציקה המאוד חשובה שתקרה מחר ‏בבוקר, וגם עם העובד הצעיר והמבוהל שיצטרך לעשות את זה במקומו (אני די בטוח שמעולם לא היה סרט שעסק באופן נרחב כל כך בלוגיסטיקה של יציקת בטון). וגם עם האישה שבבית ‏החולים הוא צריך לדבר. הרבה מאוד לחץ מתנקז לנסיעה של שעה וחצי, אם כי אין פה טרוריסטים ‏או חטיפות או גורל העולם החופשי – הסרט עוסק בגורלו של אדם אחד בלבד. והעסק עובד. אולי ‏זה משום שהמצב הזה כל כך מוכר לכל מי שיש לו רישיון נהיגה וסלולרי. אולי הניגוד בין הרוגע ‏וקור הרוח שמשדר תמיד קולו של לוק (והמבטא הוולשי המענג שלו) לבין פניו, שמספרות סיפורים שונים. אבל הצגת היחיד הזאת היא נפלאה. על כך צריך לתת הרבה קרדיט גם לתסריטאי (שהוא גם ‏הבמאי), שכתב שיחות שבונות את הסיפור בעודן נשמעות טבעיות לגמרי, וכמובן, גם לשחקן ‏הבודד. שחקן צריך להיות אמיץ או טיפש כדי להסכים לקחת משימה כזאת – סרט שכל-כולו הפנים שלו – ועדיין לעמוד בפיתוי לזעוק וללחוש ולבכות מרה ולהפוך את הפנים שלו ללונה פארק. לאור ההישג האדיר של טום הארדי בסרט הזה, ההחלטה להסתיר חצי מפניו ב"עלייתו של האביר האפל" נראית מטופשת באופן קיצוני.

המגבלה שהסרט לקח על עצמו לא מאפשרת לסיים אותו כפי שהיינו רוצים שהוא יסתיים. היה יכול להיות מאוד נחמד לדעת איך ‏יעברו שיחות הטלפון ביום שלמחרת. זה יכול להיות מתסכל, ובכל זאת, "לוק" הוא ניסוי קולנועי אמיץ שלמרבה ‏הפלא, עבד כמו גדול. ‏


פורסם במקור בוואלה