ביקורת מתגלגלת: לוקי

ביקורת עם תכלית מרהיבה.

היי, זה יהונתן, נראה לי שאתם כבר יודעים איך העסק הזה עובד אבל בכל זאת: שימו לב שיהיו כאן ספוילרים – מכיוון שהדף הוא לעונה בשלמותה יש לשים לב (למי שקורא) שיהיו ספוילרים לפרקים (ולסרטי מארוול), ובנוסף יש לשים לב (למי שכותב תגובות) לסמן ספוילרים לפרקים ספציפיים (מכיוון שיכולים להיות פה אנשים שבאו לקרוא את הביקורות על הפרק הראשון, וחלק שבאו לדבר על סוף העונה). לצורך העניין, ספוילר הוא כל פרט עלילה משמעותי, כולל הופעות של שחקנים מסוימים. ועכשיו, יצחק.


פרק 6: לכל הזמן. לתמיד. 

אני, כשהסדרה התחילה: "אני רוצה לראות את לוקי מול לוקי".

מארוול, בשבוע שעבר: "קבל מלא לוקים מול מלא לוקים".

אני, שבוע שעבר: "אה, אתם בקטע שלי? אז המשאלה השניה שלי היא שיהיה סיום ראוי ומוצלח הפעם".

מארוול: "ובכן, 'סיום' זאת מילה חזקה מדי, אתה לא חושב?"

ובכן, פינאלה? לא ממש. אדלג השבוע ברשותכם על הקטע של תיאור העלילה (בואו נודה גם שאין *הרבה* לתאר: רוב הפרק הוא שיחה בין לוקי, סילבי ו"ההוא שנשאר"), ובמקום זה בואו ננסה לפרק כמה דברים לפי נקודות.

המצודה בסוף הזמן

כבר כמה פרקים ברצף שמארוול כאילו עושים דווקא לטענה שאין להם כסף לאפקטים. הפתיחה של הפרק הזה היא פסיכית. יש בה העתקה של הרבה דברים, כולל הסצינה הנהדרת מדוקטור סטריינג' שבעצמה מועתקת ממקומות אחרים, אבל זה עשוי פשוט מעולה. ומארוול לא שכחו לערער אותנו עם קטעי שמע רבים משלל נקודות זמן בMCU.

המצודה עצמה היתה בסדר, אני חושב. השוט המתהפך היה מיותר הפעם, אבל חוץ מזה, הבימוי היה בסדר גמור, וידע איך למתוח את הצופים עד הקצה, אבל לא מעבר לו.

האמת מאחורי הרמ"ז

את השבחים על הופעתו של ג'ונתן מייג'ורס שמרתי להמשך. כאן אני רק רוצה לוודא שהבנתי: הסיפור של הרמ"ז, שפעם היה מלחמת מולטיוורס שנעצרה על ידי אדוני הזמן, נכון ברוב פרטיו. ההבדל היחיד הוא: מי שנתן את הכוח לקאנג להתגבר על אבני האינסוף הוא הענן הסגול מהפרק הקודם? מה? והוא עשוי מ… דמעות? אוף, יש לי בדיחה נישתית ממש טובה על זה, אבל היא נישתית. באסה. ועדיין, לא אשאיר אתכם בלי כלום.

(*עריכה*: באיחור, הבנתי שהכוונה ל"קרעים" – Tears – ברחבי הזמן, ולא לדמעות. אבל בינינו, אין היגיון בזה יותר מזה, וחבל לי על הבדיחה).

כמו כן, ההצעה של קאנג לצמד היתה תכל'ס "הצטרפו אליי, ויחד נשלוט בגלקסיה". בתוך כל הדמות הנהדרת הזו, זה היה הקטע הצפוי והחלש היחיד.

לוקי וסילבי

אז… נשיקה? בסוף קרב? בשבוע שעבר כתבתי שלמארוול אין דרך לצאת טוב מהארק העלילתי של לוקי, כי נגלגל עיניים גם אם הוא יבגוד וגם אם לא. מארוול ידעו זאת, ולכן סחטו מטום הידלסטון את המיטב שלו. כן, גלגלתי עיניים כשהוא אמר "אני רוצה שתהיי מוגנת" (ועוד קודם כשהוא סירב להצעה של גברת דקה), אבל השחקן היה כל כך טוב, שהפער בין הכתיבה לסצינה עצמה הפריע פחות משחשבתי. וגם סופיה די מרטינו היתה סבבה, וההחלטה של סילבי להתעקש על המטרה שלה היתה הגיונית מכל כיוון. אבל למה לזרוק את לוקי לציר זמן אחר מזה שממנו הגיע? יש בהחלט מצב שזה היה בטעות.

רבונה

אולי השאלה הפתוחה המאולצת ביותר של הפרק. קאנג כנראה הראה לה משהו מעברה כמנהלת בית ספר, אבל לאן היא הלכה? ולמה הקטע שלה בחדר עם מוביוס היה כל כך מטופש מכל בחינה שהיא? למי אכפת.

בכלל, כל מה שקרה ברמ"ז עצמה היה מחופף יותר וקרה מהר. מוביוס אכן הצית מרד, הסתייע בחיילת ההיא, הם הראו לחיילים את המשתנה של רבונה – וזהו, פחות או יותר. אפילו אוון ווילסון לא הצליח להציל את העסק.

קאנג הכובש

ובכן, אם הייתי יודע איך נראה השחקן ג'ונתן מייג'ורס, וגם הייתי זוכר שהוא לוהק כקאנג הכובש בסרט "אנטמן 3", אז לא הייתי צריך לחכות עד שהוא יגיד במפורש – ופעם נוספת בהדגשה – שכינו אותו "הכובש" כדי להבין שאכן, הנבל הגדול של שלב 4 נמצא סוף סוף לפנינו. אבל יודעים מה? גם בלי ההקשר הרחב לעתיד הMCU, הוא היה פשוט נהדר; מעולה; פנטסטי; גאוני; יו ניימ איט – מבחינתי, זאת הופעה לפנתיאון. רוב מוחלט של הפרק נשען על הטירוף של מייג'ורס, כולל בימוי ותנועות מצלימה שליטפו את הבעות הפנים והמימיקה האקסטזית שלו מכל כיוון. יא-אללה.

בכלל, אני קולט פתאום שבדיעבד, בניית הנבל הזה היתה מחושבת ומצויינת. כי אם את שלושת השלבים הראשונים של היקום הקולנועי בילינו סביב אבני האינסוף, אנחנו ניצבים כעת לפני מישהו שהצליח להתגבר על כוחן של השש הללו. ככה מעלים רף.

יהונתן כתב פה בתגובות שאם הסדרה לא רוצה סיום חיוור, היא תצטרך נבל ממש ממש טוב. ובכן, יש לנו כזה. נראה שמאגר הנבלים הלא משהו של מארוול קיבל כעת חיזוק מטורף.

ואפרופו –

ההקשר הרחב של הMCU

אז יש מולטיוורס. נקודה. ומארוול כמו מארוול מרחו את הצופים בהנאה – כולם חיכו שוונדה מקסימוף תפתח את הפורטל לעלילות המולטיוורס המרגשות, והתאכזבו קשות; וכל הזמן הזה לוקי היה הסדרה לשים עליה את הז'יטונים שלנו. לא נותר ספק – הם הולכים על זה בכל הכוח.

רק מה, כן היה מאכזב לא לקבל כלום מכל האפשרויות. לא יכולתם לפרגן איזו סצינה קטנטנה לאחר הכתוביות? לא צריך אקס-מן ולא קוויקסילבר, רק איזה שוט של דוקטור סטריינג' מקבל הודעה ש"דברים השתבשו פתאום" או משהו כזה.

ואם כבר "אחרי הכתוביות", בואו נצרף רגע לדיון את זה ש-

לוקי היא סדרה, תהיה עונה 2

טוב, ידענו את זה כבר זמן מה. ולמרות האישור הרשמי והסופי לכך, אני מודה שאני מבולבל: מצד אחד, מארוול כביכול מנצלים את זה שזאת סדרה, ומרשים לעצמם להשאיר את הצופים עם חתיכת פה פתוח. מצד שני, ההשלכות של הקליף האנגר ההזוי הזה הן, כאמור, על כמעט כל מה שזז בשלב הרביעי, ולא רק על הדמויות שלנו.

אבל אולי זה בדיוק הקטע – השלכות קיומו של מולטיוורס ברורות מאליהן לכל הסרטים הבאים (ויהיה מעניין לראות איך ישלימו פערים למי שלא צפה בסדרה. קשה להאמין שמארוול יסתמכו במאת האחוזים על ההנחה שכולם ראו 'לוקי'). אבל כדי לראות את מוביוס רוכב על ג'ט סקי, לקבל את פיתוח הדמות של רבונה, להבין איך לוקי הולך להסתדר בציר זמן בו אף אחד לא מכיר אותו או להבין מה יקרה כעת עם סילבי שצריכה למצוא חיים אחרי הנקמה – זה כן יחכה לעונה 2.

עוד נקודה: מייקל וולדרון, התסריטאי שמאחורי 'לוקי', הוא גם התסריטאי של הסרט הבא של דוקטור סטריינג', זה עם המילה "מולטיוורס" בשם (אם מישהו צריך עוד הוכחה לאן כל זה הולך). ולעניינינו: ברשת כבר הספיקו לצוץ שמועות שלוקי 'שלנו' גם יופיע בסרט. אם היייתי שם כאן גיף, זה היה ההוא של רמת ההייפ: "it's over 9,000!!!"

וכן, נגמר לעת עתה. היה כיף, באמת. מתוצרי דיסני-פלוס-מארוול עד כה, את הסדרה הזו הכי אהבתי – למרות כמה נקודות חולשה, הסך הכל היה באמת בסדר גמור, כשהפינאלה הפעם כן הותירה אותי משתאה ולא מאוכזב. תודה ליהונתן, ולגולשי האתר; נתראה כנראה באחת מסדרות מארוול הבאות.


פרק 5: מסע לתוך המסתורין

אני, לפני שבועיים: "אני, לפני שבוע: למה מארוול מתעקשים להיצמד לכדור הארץ???!!! בתגובות, לפני שבוע: אין להם תקציב לערכי הפקה גבוהים. מארוול בתגובה: תחזיקו רגע את הבירה שלנו".

מארוול, בתגובה לתגובה: "חכה עוד רגע, תמשיך להחזיק".

הולי שיט, זה היה פרק אדיר. הכי טוב של הסדרה עד עכשיו, בלי ספק, ובכלל בין התוצרים הכיפיים ביותר של היקום הקולנועי של מארוול בכלל.

הפרק נפתח בתנועת מצלימה סיבובית שמתהפכת ומחליפה לוקיישנים תוך כדי תנועה, בחירה חכמה שמכניסה אותנו ישר לאווירה המטורללת של פרק שכולל תנין לוקי שאוכל ל"נשיא" לוקי את היד. מיד אחר כך לוקי משמש כפה עובר הצופים כשהוא צורח את נשמתו בניסיון להבין מה לכל הרוחות והשדים מתרחש כאן, אבל היה קשה לי להתרכז במה שקורה, כי האפקטים השתלטו לי על העין והמוח והותירו אותי משתאה כמו שלא הייתי הרבה זמן.

ראינו כבר מיליון אפוקליפסות, נכון. אבל זאת אחת הטובות שבהן. מתברר שיש בסוף כל צירי הזמן איזושהי פינאלה גדולה ומרגשת, אבל יש עיכובים בהפקה, אז בינתיים יש שם אפוקליפסת זמן מטורללת אליה נזרקים כל צירי הזמן שנחתכים על ידי הרמ"ז.

זה מעלה כמה שאלות, כמו למשל: איך ידעו הלוקים למצוא את הלוקי שלנו, ולמה יש רק לוקים בסביבה הזו. התשובות לא ממש שכנעו אותי, אבל אין לי זמן לשאלות הללו, כי בין תנועות המצלמה הרחבות שחושפות נופים מרהיבים של עיי חרבות אנכרוניסטיים, יש גם הליקופטר שכתוב עליו "תאנוס", ילד לוקי שטוען שהרג את תור ותור צפרדע בגירסה מיניאטורית מנסה לצאת מקופסת שימורים או משהו. אה, והזכרתי את אליגטור לוקי? שאוכל ל"נשיא" לוקי את היד?

רגע, נכון, יש גם את הרמ"ז בינתיים. סילבי חוקרת טיפה את השופטת רבונה, שאני לא יודע מה גורם לדמות שלה להיות כל כך בלתי נסבלת – הכתיבה או השחקנית. כנראה שתיהן. סילבי כן מגיעה למשהו חשוב: אפוקליפסת הזמן המדוברת היא לא רק גולאג נצחי לנפגעי הרמ"ז, אלא משמשת גם כשער כניסה למקום בו מסתתר הגורם האמיתי מאחורי הרמ"ז. למה דווקא שם? כי שם הוא יכול להסתתר מהרמ"ז עצמם. או משהו. כאמור, הפרק קצת מחפף בתשובות.

סילבי נופלת (מהר מדי) בפח שקר כלשהו, ומחליטה לאייד את עצמה כדי לחפש את לוקי ולהגיע אל האויב הגדול. כל זה מתרחש, כאמור, קצת מהר; אבל הסדרה בתבונה רבה מפצה אותי על המהלך הזה ומחזירה אלינו את אוון וילסון. איך הוא מצא אותה? למה הוא נסע לפה? מה קורה כאן? למי זה משנה, הוא נוהג ברכב פיצה מיושן. יאי!

לוקי בינתיים תקוע עם חבורת הלוקים בלוקי-בונקר שלהם (לוקינקר?), ואלה מנסים לשכנע אותו שכאן הדבר היחיד שיש לעשות הוא לשרוד, אבל לוקי שלנו, אחרי שפגש את סילבי, משוכנע שיש סיכוי רציני לצאת מהבלגן הזה, ומחליט באימפולסיביות אופיינית לצאת אל האיום הגדול שבחוץ ולעשות משהו, אלא שהתוכנית שלו נקטעת על ידי… מה? עוד לוקים?

כן, והרבה מהם. תראו, ככל שיכולתי ליהנות מהרפרנסים שבשממה שבחוץ, הרי שאפשר לשבת עוד שעות בניסיון להבין כמה מהרעיונות שעלו למעצב ההפקה בנוגע למשכנם של הלוקים (בונקי?) הוא זרק בסוף פנימה. כנראה שאת כולם. זה פאקינג אדיר, בפרט שאחרי סצינת בגידה נהדרת של המוני הלוקים (ובשביל מה? להיות 'מלך' על כלום ושום דבר? איזה לוקי זה), יכולה גם מכונת הפופוקורן להצטרף לעצי הסוכריות הגדולים ולתת תחושה כיפית של טירוף שפגשתי בפעם האחרונה בעיירת הפיראטים טורטוגה. כל המטורללים נגד כולם.

לוקי נמלט מההמולה עם לוקי המבוגר (ריצ'רד אי. גרנט), הילד והתנין (די, תקראו את המשפט הזה שוב), מה ששוב מעורר כמה שאלות בנוגע לכוחות של לוקי. לוקי המבוגר, מסתבר, ממש ממש טוב בקטע  של אשליות, אבל זה נראה שהאשליות שלו מוצקות, וחוץ מזה, ממתי הוא יכול לפתוח פורטל? רגע, זה עוד יילך ויתגבר בהמשך – לוקי טוען שהוא… "מזמן" דברים, ולא רק יוצר אשליה שלהם? מה לעזאזל?

מוביוס, בינתיים, מנסה להסביר את עצמו לסילבי. "חשבתי שאנחנו הבחורים הטובים", הוא אומר. "וזה כולל לעקור ילדות קטנות ממשפחתן ולמחוק מציאויות?" תוהה בת שיחו, וכשמוביוס אומר "המטרה קידשה את האמצעים שלנו", אוון ווילסון מיטיב להעביר מה הדמות בעצמה חושבת על מה שיוצא לה מהפה. דיאלוג קצר ונהדר.

ללוקי, כאמור, אין באמת תוכנית מסודרת, והוא מבין את זה גם בדרך הארוכה כשהאיום הגדול שבחוץ – ענן סגול ואימתני שאוכל כל דבר – מרסק בלי למצמץ ספינת מלחמה שנקצצה כנראה בהסתעפות כלשהי ונוחתת יש מאין על האדמה החריבה. כשסילבי מוצאת אותם סוף סוף, היא מציעה לנסות ולכשף את היישות המפחידה, ומחוסר ברירה ההצעה נענית.

עכשיו הפרק נזכר שאולי הוא קצת היה מהיר מדי, והוא נותן רגע לדמויות לעצור ולדבר. בשעה שמוביוס יושב ומחליף חוויות עם לוקי הזקן והילד ("לא זכור לי שהיה אליגטור"), לוקי וסילבי יושבים בחוץ. ומדברים. וזה ממש מוצלח, והפעם גם בלי התחושה של טו מאץ', כי זאת שיחה עדינה שכוללת גם הרבה שתיקות, והשחקנים מעבירים מצויין תחושות גם עם הבעות פנים ומבטים מהירים. סילבי שואלת את לוקי למה שתסמוך עליו שלא יבגוד בה, ואין לו משהו חכם יותר להגיד חוץ מ"השתניתי".

הקטע כאן הוא שאני מאמין לו, אבל לא כי הכתיבה הובילה אותו לשם באופן אמין, אלא כי כנראה כבר ברור שלשם הסדרה מכוונת – בואו נהפוך את לוקי לגיבור. לוקי של לפני חמישה פרקים (שזה בערך יומיים או משהו בזמן הסדרה, כן?) היה אומר את אותו משפט בדיוק, ואז בוגד בהזדמנות הראשונה. לוקי של הפרק לפני האחרון כנראה כן יעשה דברים אחרת. אני מודה שאין למארוול דרך לצאת מזה טוב: אם לוקי אכן השתנה, אנחנו נגלגל עיניים. אם הוא שוב יבגוד ברגע האחרון, אנחנו שוב נגלגל עיניים.

התחושה של השינוי בלוקי שהסדרה משדרת, ניכרת בבירור גם מההחלטה של לוקי המבוגר והילד לא לנצל את טאבלט הזמן שהביאה איתה סילבי ופשוט לברוח מהמקום הזה לאן שיחפצו כי "זה הבית שלנו". הרשו לי לנחור. מוביוס עוזב לבדו חזרה לרמ"ז, מתכנן כנראה להצית שם מרד או משהו כזה. שאר החבר'ה מתכוננים לנסות ולהשתלט על הענן הסגול, ואכן מצליחים בכך, לא לפני שלוקי המבוגר מקריב את עצמו בזמן שהוא בונה אסגארד דמיונית כדי להסיח את דעת התפלץ האימתני. עוד סצינה נפלאה בסיום אמוציונלי לפרק נהדר.

בשבוע הבא – הגמר הגדול. אני סקרן, וחושש, ומצפה. שני פרקי הפינאלה הגדולים בסדרות הקודמות של מארוול היו קצת אנטי-קליימטיים, ואולי גם יותר מקצת, כל אחד מסיבותיו הוא. הלוואי שהפעם נזכה לגמר משובח ואפקטיבי באמת.

ההערה השבועית: כבר דיברנו פעם על המוזיקה הנפלאה של הסדרה הזו? כי בפרק הזה גם היא מעלה הילוך ונותנת אווירה אפית שמשתלבת יופי עם הכאוס המרהיב מסביב. לא יודע מי זאת נטלי הולט, אבל היא מלחינה בחסד.


פרק 4: אירוע הנקסוס

אני, לפני שבוע: "נשמח להתקדמות יותר מזורזת".

מארוול: "יאללה, קיבלת".

תהיו בריאים, מארוול. נכון שרציתי התקדמות, אבל הפרק הזה היה דחוס מדי, כאילו רציתם לפצות על פרקי הדיאלוגים הקודמים.

הפעם סצינת הפתיחה היא סיפור אוריג'ין קצר על סילבי-לוקי: היא משחקת כילדה באסגארד, כשהיא נעצרת על ידי חיילי הרמ"ז בעוון פשעים נגד ציר הזמן המקודש. האמת שחשבתי לרגע שכל הפרק הזה אכן יעסוק במקורותיה של לוקה, אבל לא – הילדה בורחת בקלות מהרמ"ז (קל מדי, האמת), ואת ההמשך אנחנו שומעים בשתי מילים מסילבי המחכה למותה בירח הקורס: "ברחתי והתחבאתי". הא. אבל האפקטים בסצינה הזו? מרשים מאד, באמת.

השוטרת שעצרה את הילדה גדלה להיות השופטת רבונה, ומארוול הפעם לא מבזבזים זמן ומיד מראים לנו אותה יורדת במעלית הזהב המסתורית אל שומרי הזמן. הסצינה הקצרה הזו היתה אמירה מפורשת לצופים "יאללה בואו נתקדם", והמהירות הזו בלטה. יכלו עדיין לא להראות את שומרי הזמן עצמם, אלא רק את המקום הקפוא והמוזר בו הם יושבים; צורת החשיפה הכמעט אגבית משמשת כנראה כרמז מקדים לרמת חשיבותן האמיתית של שלוש לטאות החלל.

והיי, הנה אוון וילסון! והגיע הזמן שהוא יתחיל לחשוד במה שקורה סביבו, נכון? אז הוא מעוניין לדעת מה קורה לחיילת שנחטפה בסוף הפרק הראשון ונמצאה בפרק השני, אבל רבונה מסבירה לו בעצב שהיא מתה. "אבל היא היתה בסדר כשראיתי אותה!" – "כן, אבל רצינו למסור אותה לאימוץ למשפחה אשכנזית". לא חשוד בכלל.

על למנטיס, בינתיים, הגיבורים תוהים האם זה הסוף. הצופים יודעים שלא, אבל הגיבורים חושבים שכן. הפתרון ההגיוני שחשבתי עליו כבר שבוע שעבר זה שהרמ"ז יגיעו למקום, כי למי עוד יש את היכולת לצוץ היכן ומתי שהוא רוצה. אבל הצורה שבה זה נעשה הרתיחה אותי: לוקי וסילבי מתאהבים, וזה יוצר ארוע נקסוס חריג בעוצמתו, וכך יודעים הרמ"ז איך למצוא אותם.

אבל… למה? ההיגיון של ההתחבאות באפוקליפסות הוסבר לנו היטב, והוא אכן היה הגיוני: בין כה וכה כולם מתים, אז לא משנה מה תעשה. למה אם הם מתאהבים זה משנה משהו, יהיה הדבר מוזר ומשונה ככל שיהיה? הרי אם לא תופיעו בשניה האחרונה לפני ההשמדה כדי להושיע אותם, הם ימותו! אלא מה, בגלל שכן תצילו אותם בסוף, אז כן יש לזה משמעות? פרדוקס מסע בזמן שכזה אינו חדש, אבל הוא פשוט סותר להיגיון של הסדרה.

הסדרה יודעת בבירור שזה חתיכת חור, ומוביוס – למרות שהוא מנסה – ממש לא מצליח להסביר את זה. בכלל, בפרק הזה אוון וילסון שעשע אותי פחות, כאמור בגלל שהמאורעות היו מזורזים מדי. לוקי, למשל, קונה מהר מדי את הקטע שסילבי מתה. מוביוס מאמין מהר מדי שהרמ"ז משקרים לו. רק לגבי C-15 זה עוד היה סביר, כי את זה הם כן טרחו להכין כבר בפרקים הקודמים – אם היא באמת נתקלה בזכרונות מחיים אחרים, ברור שזה יערער אותה.

בכל אופן, אחרי שמוביוס מתעמת עם לוקי, הוא כולא אותו בזכרון בו סיף מטיחה בו שהוא לבדו. היה נחמד לראות את ג'יימי אלכסנדר, אבל לוקי, בפעם השלישית שהוא "מגלה" משהו על עצמו, כבר היה אותנטי פחות, וכל הכשרונות של טום הידלסטון לא יעזרו. בפרק הראשון זה עבד בזכות המסגרת העלילתית המפתיעה. בפרק השני התרכזנו בעיקר ביחסים שהוא פיתח עם מוביוס, מה שבעדינות נהדרת נתן לנו עומק בשבילו. בפרק השלישי זה כבר היה טיפה טו מאצ' – אבל עכשיו? זה כבר היה מאולץ.

בינתיים, כאמור, מוביוס החשדן גונב את הטאבלט של רבונה לאחר שהיא לא מאשרת לו לחקור את סילבי, ורואה שהחיילת שחטפה סילבי אכן טענה את מה שלוקי טוען. הוא משתכנע, הולך לשחרר את לוקי, ומתאדה על ידי הנשק המוזר ההוא של הרמ"ז.

שוב, זה היה קטע טוב, כי אנחנו אוהבים את מוביוס, וליבנו נחמץ כשהוא מת, אבל זה קרה מהר מדי. תנו לנו רגע לעכל את כל המאורע הדרמטי הזה.

בינתיים, החיילת C-15 לוקחת את סילבי להוריקן מהפרק השני כדי לבדוק את טענותיה. הנה זה שוב: למה דווקא לשם? למה לא לעשות את זה בתא הכלא? אה, כי כאמור, אפוקליפסות זה המקום לבדוק דברים. אבל כתוצאה מהבדיקה הזו, השתחררה סילבי וכו' וכו' – איך זה לא קפץ בכל המסכים במפקדה? רק התאהבות עובדת ככה? ותקשיבו, אין לי בעיה עם פרדוקסי זמן. יש לי בעיה כשיצירה משליכה את ההיגיון שלה עצמה.

בכל אופן, החיילת משתכנעת, ומגיעה בדיוק בזמן כדי לעזור ללוקי וסילבי שנלקחו, סוף סוף, אל שומרי הזמן – שלישיית חייזרים שיושבים בחדר קפוא ומדברים בצליל מאיים וגנרי. קרב קצר, וטאם טאם טאם – שומרי הזמן הם פיקציה. רובוטים. מישהו אחר מנהל את העניינים. מי? אכן תעלומה. וחתיכת תעלומה – צריך להזכיר שמי שזה לא יהיה, הוא התגבר על פאקינג אבני האינסוף.

ואז לוקי מת! קודם כל, אני שונא את החובבנות הזו. יש פה אויב ששיתקת? במינימום קח לו את הנשק הקטלני מדי שלו. אבל מילא זה: מארוול יכלו לתת לנו להתבשל יותר מכמה דקות בשאלה האם טום הידלסטון העביר את הכתר לגירסה נשית של לוקי. אני אישית הרהרתי בכך שהיו קטעים בטריילרים לסדרה שכללו את לוקי ולא ראינו אותם עדיין, אבל עד שסיימתי את ההרהור הלז, הקרדיטים הסתיימו וקיבלתי את התשובה לשאלה בסצנת הפוסט קרדיטס: לא, לוקי לא מת. הוא עבר ל… אנשהו?

טוב, יש לי כמה דברים להגיד על השניות הספורות הללו: לא התרגשתי מדמויות הקומיקס, כי אני לא מכיר את הקומיקס. זה ככל הנראה לוקי שלנו ולא לוקי אחר (ראיתי ריק ומורטי השבוע, משם החשש), כי הבגדים שלו והפצע על יד ימין היו זהים.

אבל עצם הענין – הנשק הקטלני שמפוגג אנשים בשניה לא באמת הרג אותם, אלא רק העביר אותם למקום אחר – מאיפה זה מוכר לי? כשנזכרתי בתשובה, הלכתי לבכות לתוך כרית.

התשובה? צ'יקן ליטל.

ניפגש שבוע הבא.

ההערה השבועית: ג'יימי אלכסנדר, באופן תמוה, לא קיבלה קרדיט על הופעתה. הכפילה שלה כן. למה שדבר כזה יקרה?


פרק 3: למנטיס 

אני, לפני שבוע: "למה מארבל מתעקשים להיצמד דווקא לכדור הארץ???!!!!!"

בתגובות, לפני שבוע: "אין להם מספיק תקציב לערכי הפקה גבוהים".

מארבל: "תחזיק רגע את הבירה שלנו".

זה בהחלט היה פרק שונה מקודמיו, אבל עם זאת, גם דומה להם ביותר. זה מתחיל טוב: הדגמה של כוחות השליטה המוחית של וריאנט לוקי® על חיילת אומללה מהרמ"ז (הרשות למשתני זמן, תודה ששאלתם), כשהגברת מנסה להבין איך היא מגיעה לשומרי הזמן. ומה המטרה שלה כשתגיע אליהם? לא ברור.

מכל מקום, הפרק הצליח לבלבל אותי מיד אחר כך: שבוע שעבר חשבתי שמר וגברת לוקי ברחו לאיזה מקום מסתורי ומעניין, כמו, לא יודע, נגיד איזה ירח שכוכב הלכת שלו הולך להתרסק עליו. במקום זה, מתברר שהגברת פתחה שער למפקדת הרמ"ז עצמה. נראה שהמטרה של כל מטעני הזמן ששוגרו בפרק הקודם הייתה סך הכל לרוקן את המפקדה מחייליה, ולא להביא את קץ הימים.

לוקי עצמו נראה תמה קצת כשהוא מוצא את עצמו במקום ממנו ניסה להימלט כל העת, אבל לא מאבד תושייה, מחלץ את סכיניו מהלוקרים ורץ להילחם עם הווריאנט העוד יותר בריטי (נכון שסיכמנו כבר על הווריאנט הלוקי®, או מקסימום "חנן"®, אבל מבטא ממש חמוד יש לבחורה). מה שכן מוזר זה שהיא לא ידעה שכוחות הכישוף שלה לא עובדים במפקדה, אבל מצד שני, גם היא לא מאבדת תושיה ויודעת את מלאכתה גם בקרב פנים אל פנים.

התמיהה הבאה מתעוררת כשמתברר שההגנות של הרמ"ז על ליטרלי אדוני היקום כוללות צמד זקיפים לא יוצלח ששומר על מעלית מזהב. על אמצעי זיהוי ביומטריים שמעתם? זיהוי פנים? קוד סודי? עוד שומר? משהו?

לוקי ולוקה נאבקים, ומתברר שלווריאנטית דווקא יש שם אחר: סילבי. אוף, עד שהתחברתי לחנן. מצד שני, זה לא גרוגו. אבל השופטת מפריעה לאדון ולגברת, ולוקי מפעיל שוב את הפורטל והפעם הם נופלים אל ירח שכוכב הלכת שלו עומד להתרסק עליו. הא.

ובכן, זה אכן שינוי של ממש. לעולם הזה נבחרה פלטת צבעים סגולה, והבחירה הזו אולי לא מאד מקורית, אבל האפקטים והסטים המרהיבים נעשו פשוט ללא רבב. גזעים חייזריים אמנם לא נראו בשטח, אבל זאת התקדמות בכיוון הנכון.

לוקי, עכשיו כשכוחותיו חזרו אליו, מנצל אותם היטב ומכריח את סילבי לשתף איתו פעולה, ומכאן חוזרת הסדרה בעצם למה שאפיין אותה עד כה: דיאלוגים. וחלק מהמאפיין הוא שהדיאלוגים האלו טובים, רק שבמקום מוביוס יש לנו את סילבי, וזה עדיין מצוין: עומק לדמויות, כימיה נהדרת, הכל מעולה. טום הידלסטון וסופיה דה מרטינו עושים עבודה טובה מאד, גם אם אוון וילסון חסר כאן, לצערנו.

הסדרה שוב משדרת סוריאליסטיות מעולה כשהמסע של הצמד בין האפוקליפסות נקטע בגלל סיבה פרוזאית: סוללה חלשה. זה רגע נהדר, והאדון והגברת צריכים לאתר מקור אנרגיה מספיק גדול כדי להטעין את הטאבלט. מוזר, חשבתי שמי שנוסע בזמן יכול לדעת מתי בדיוק יגיע ברק. כבר שבוע שעבר שאלתי איפה רוברט זמקיס כשצריך אותו.

לאחר תקרית לא מוצלחת מול זקנה חשדנית, מחליטים הלוקים לעלות על רכבת המיוחסים שנוסעת אל החללית היחידה שאמורה להימלט בזמן מהאפוקליפסה הממשמשת ובאה. העקיצות ההדדיות ממשיכות כל העת, והן רק סיפתח לדיאלוג המרכזי של הפרק: אחרי קטע אותנטי ואפילו מרגש קצת בו נזכר לוקי באמא שלו, עוברים גיבורינו לשוחח על אהבה, והטקסט הפעם כולל את המשפט שכולם ידברו עליו עוד הרבה זמן – "היית עם נסיכות… וגם עם נסיכים".

אני מוכרח להודות שמשהו בוייב של המשפט הזה לא נתן לי את התחושה של "הו וואו, לוקי ביסקסואל, איזו התקדמות ליברלית מבורכת", אלא יותר תחושה של הסצינה ההיא ממשחקי הכס בה אוברין מארטל מתהולל בלוויית זונות משני המינים. כאילו, דיסני, הדרך לקדם סובלנות היא דרך אל השקרים והמניפולציות, ההולל והשקרן? אבל הכיפיות של הפרק ממשיכה וממשיכה ומסיחה את דעתי מדיונים פרוגרסיביים מעיקים. השורה המנצחת לבינתיים: "אז המטאפורה שלך היא על פגיון דמיוני".

מפה לשם לוקי משתכר, מעורר את חשדם של אנשי החוק וחושף את הכיסוי שלו כשוטר מקומי. הוא מושלך מהרכבת, וסילבי קופצת אחריו, לאור זאת שהיא מבינה שבלעדיו אין לה כרגע דרך לחזור אל נתיבי הזמן. אבל הטאבלט נשבר בגלל הנפילה, אז בעצם אין לה כרגע דרך לחזור בכל מקרה.

בלית ברירה ממשיכים השניים ברגל, כשהתוכנית החדשה היא להשתלט על החללית ולברוח באמצעותה לפני שהכל יושמד סופית. כיוון שסילבי טוענת שהחללית הזו, תקוות כל המקומיים, בכלל לא מצליחה להימלט במועד, הזמן נהיה לחוץ עוד יותר.

לוקי מנסה קצת להבין מסילבי על כוחות הכישוף שלה, ונדהם לגלות שעובדי הרמ"ז אינם ברואים של אדוני הזמן כפי שטען מוביוס, אלא כולם וריאנטים סוררים שנלכדו בתקופות שונות בזמן. הטוויסט עצמו סביר, אבל זה גרם לי לתהות על הכרונולוגיה של כל העסק: סילבי טענה שאת הזיכרון של החיילת האומללה היא נאלצה לחקור "מאות שנים אחורה" כדי לגלות זיכרון מהחיים הקודמים שלה. אבל המסעדות מהסצינה הפותחת נראו די מודרניות. מתי גוייסה החיילת? היא משרתת כבר מאות שנים? או שהיא חיה איכשהו מאות שנים נוספות, וגוייסה בעתיד? "הזמן עובד כאן אחרת", אמר מוביוס בפרק הראשון. כן, אבל איך?

ווטאבר. אחרי הליכה קצרה מגיעים לוקי וחברתו החדשה אל העיר ממנה אמורה להמריא חללית ההצלה, וסליחה שאני עוצר כאן לניטפוק נוסף: זה היה די נוח, להיזרק מרכבת מהירה שטסה מהר-מהר כדי להספיק את האפוקליפסה, ואז להספיק להגיע ליעד ברגל. ולא, זה שלוקי אומר "וואו, אף פעם לא הלכתי ברגל כל כך הרבה" זה לא הסבר.

אבל כן, הם מגיעים לעיר, ונתקלים במהומה: המוני העם מנסים למצוא מקום על חללית המיוחסים, ולוקי פולט משפט שלחלוטין לא מסתדר עם הדמות שלו כרגע: "הם ייתנו לכולם למות". כן, ולמה אכפת לך מכל זה?

אבל אין זמן לתלונות, כי וואו. וואו. וואו. אני סאקר של צילום רציף, כבר הזכרתי את זה כאן בעבר, ומה שאנחנו מקבלים כאן הוא אחד הטובים. אבל ממש. בימוי מדוייק, תנועות מצלימה מושלמות, אפקטים מצויינים ותחושת כאוס כללית. יא-אללה. לוקי וסילבי מפלסים את דרכם אל החללית, אבל מאחרים את המועד, ו –

המשך יבוא.

זה בהחלט היה קליף-האנגר, מה אני אגיד. אני מקווה שהסיום הזה יהיה שווה את התחושות שהוא נתן, ולא נגלה בפרק הבא שבעצם לא נורא ויש עוד טאבלט זמין ממש כאן בפינה. בקיצור, שתהיינה השלכות. יכול להיות כמובן שהכל קרה בראשו של לוקי תחת כישוף של סילבי, אבל אני מודה  שזאת לא נראית לי תיאוריה סבירה במיוחד. נחכים שבוע הבא.

אנחנו כעת בחצי העונה. הפרק עצמו היה טוב מאד, ולמרות שאולי לא קידם מאד את העלילה (הסוף שלו השאיר את גיבורינו כמעט באותה נקודה בה התחיל הפרק) הוא תרם עוד לחיבור שמעולם לא הרגשתי כלפי אל הכזבים. אבל אני מודה שזהו, מספיק: בפרק הבא, לא עוד דיאלוגים וכימיה נהדרת בין שחקנים. תתחילו להזיז את העסק.

ההערה השבועית: הכוחות של לוקי. הם קצת נעלמים ומופיעים לפי הצורך, אבל בעיקר תהיתי ממתי הוא כל כך חזק בטלקינזיס שהוא יכול לעצור בניין מליפול. לא זכור לי שראינו משהו כזה בסרטים, ובכל מקרה, בפרק הזה עצמו זה היה יכול להועיל יותר מפעם אחת.


פרק 2: הוריאנט

תלונה מוצדקת על הפרק הקודם הייתה: למה כשאנחנו מלווים ארגון שאחראי על פאקינג ציר הזמן של היקום, אנחנו חוזרים שוב ושוב לכוכב לכת אחד, לא מאד גדול, במקום לטייל ברחבי הגלקסיה. ובכן, הגיע הפרק השני ואמר: הייתם צריכים לשמור קצת טרוניות בנושא הזה לאחר כך.

אנחנו פותחים בפסטיבל ויקינגי חביב בויסקונסין, שנת 1985. כוח של אנשי הדקה מנסה לצוד את הסטייה המסוכנת של לוקי, אבל נופל למארב שבו כמעט כולם נהרגים ומפקדת הכוח נלקחת בשבי. הסצינה הזו מבויימת בכוונה עם ניגוד חריף: מוזיקה עליזה שאנחנו מכירים לפעמים מסצינות מכות (או מ"שרק 2"), אבל כאן אין שום דבר כיף, אלא לוקיישן חשוך ומאיים ואנשים שנקצרים בזה אחר זה.

בינתיים ב-TVA- לוקי מתלמד לקראת המשימה הראשונה שלו בשטח. קצת אקספוזיציה מלמדת אותנו שיש "אירועי נקסוס" – שם הקוד למקרים בהם רצף הזמן מתפצל, ובהם על הארגון לנקוט מהר עמדה נחרצת. כמה נחרצת? מתברר שהמטענים מאפסי הזמן, אודותם תהינו בפרק הקודם, פשוט משמידים כל דבר שהושפע משינוי ציר הזמן. מסכנים המונגולים מתחילת הסדרה.

כשלוקי יוצא למשימה, הוא מולבש במעיל חום דוחה ועליו בגדול המילה "וריאנט", כשם הפרק. ובכן, לא יכולתי להימנע מלחשוב מה היו חושבים עליי אם הייתי יוצא לרחוב בתקופת הקורונה כשעל המעיל שלי כתוב את המילה הזו. הוריאנט ההודי אאוט, הוריאנט הלוקי אין.

מתברר שה-TVA צדים כבר שנים וריאציות שונות של לוקי. זה קטע קומי נהדר, ובו לוקי מנסה להישאר הלוקי "המוצלח יותר מכל השאר" לעומת כל הלוקי ה"נחותים".

בשביל לדאוג שלוקי ישתף פעולה, הסוכן מוביוס רומז ללוקי שאולי יוכל לארגן לו פגישה עם שומרי הזמן עצמם. לוקי לא מסתיר את התרגשותו – כבר בפרק הקודם, כשהבין את ערכן הלא קיים של אבני האינסוף, הוא הביט מוקסם על חדר המצב של הארגון ושאל: "האם זהו הכוח החזק ביקום"?

אבל המשימה בוויסקונסין נכשלת כשלוקי מורח את הזמן במקום לסייע, ושוב מופעל מטען מאפס זמן המשמיד את כל מה שהושפע מהאירוע. השופטת מסרבת לאשר למוביוס פעולה נוספת עם לוקי 'שלנו', אבל הוא מבקש מאד יפה, והיא בעצם כן מסכימה. וגם מזכירה שוב את שומרי הזמן, ש"עוקבים מקרוב אחרי התיק הזה".

אנחנו זוכים שוב לסצינת דיאלוג ארוך בין לוקי למוביוס. היא מוצלחת, אבל היא לא האחרונה בפרק. היא משעשעת ושנונה, אבל היא לא האחרונה בפרק. היא נותנת לנו עוד עומק לדמויות, אבל היא לא האחרונה בפרק…

כן, יש בפרק הזה טיפה-יותר-מדי דיבורים, וגם המבנה שלו קצת צפוי. כלומר, כבר הבנו בסוף הפרק הקודם שזאת תהיה סדרה בלשית, אבל סצינה שבה גיבורינו יושב ועובר על חומר יבש עד שהוא זוכה לאאוריקה שלו? מדובר בסצינה משעשעת ומצחיקה, אבל היא צפויה מדי.

אז במקום להתעכב על כל דיאלוג, בואו ננסה לנתח רגע את הגילוי הגדול של לוקי: הדרך בה מזהה הסוכנות למשתני זמן אנשים שנמצאים היכן שהם אינם אמורים להיות, היא כי בדרך כלל אנשים כאלו גורמים לשינויים בזרימת הזמן. הסוכנות מקבלת התראה על השינוי, וכך יודעת להיכן להגיע.

התעלומה היכן מסתתרת הסטיה המסוכנת של לוקי היא תעלומה כי פעולותיה ברחבי הזמן, איכשהו, לא הותירו רושם על זרימת הזמן, למעט מתי שגילה את עצמו רק כדי לגנוב מטענים מאפסי זמן. לוקי טוען שהסטיה מסתתרת לפני אסונות גדולים, וכך מעשיה לא גורמים לשינוי שיכול להתריע על נוכחותה.

אוקיי, הסבר נחמד, רק שעדיין לא ברור מדוע לא שולחים פשוט צוות נוסף וגדול ומיומן יותר לפני אחת ההתקפות האלו, ולוכדים את הבחור. מכל מקום, מוביוס לא ממהר להיות שותף להתלהבות של לוקי, בפרט אחרי שההדגמה המואלתרת גורמת לחורבן הארוחה שלו (הרגע המצחיק של הפרק), אבל לוקי מצליח לשכנע אותו ללכת לאפוקליפסה כזו כדי לבדוק את התיאוריה. וכך זכינו לביקור ב –

פומפיי. למה פומפיי? למה לא מאדים? למה לא אחד ממלאנת'לפים טריליון כוכבי הלכת שיש ביקום מארוול? מה נסגר? רגע, נמסר לי עדיין לחכות עם הטרוניות.

בכל מקרה, הסצינה הקצרה בפומפיי מוצלחת ומצחיקה, ובעיקר משכנעת את מוביוס שיש משהו בתיאוריה הזו, והשניים מתיישבים מלאי מרץ לחקור את מיליוני המקרים בהם היו אסונות פתאומיים שמחקו המוני אנשים.

העריכה בפרק כולו מיועדת בבירור להעלות את רמת ההומור, ובפרט ברגע הזה: מוביוס ולוקי מלאי מרץ לחקור את האפוקליפסות – קאט – לוקי ומוביוס יושבים מבואסים ומיואשים מול הררי חומר. נחמד.

אנחנו מתיישבים לדיאלוג נוסף בין מוביוס ללוקי, והוא נהדר, מצחיק, שנון ובאמת נותן קשר לדמויות, אבל נו, זה כבר קצת יותר מדי. אמנם הפעם הדגש הוא יותר על מוביוס, ואנחנו לומדים גם שבעצם אדוני הזמן אמורים להשלים את האפילוג של הזמן כולו ואז לנוח או משהו, מה שזה לא אומר.

כאן נסגרת פינת הסוכריות האנכרוניסטיות מהפרק הקודם – הסוכריות האלו, שהביאה הסטיה לילד בכנסיה הצרפתית יוצרו בכדור הארץ רק בשנים מסויימות, אז אפשר לחפש אסונות שקרו בתקופת הזמן הזו ולנחש שהמטרה שלנו מסתתרת איפשהו בכדור הארץ.

עכשיו אפשר טרוניות.

מה לעזאזל, מארבל! למה – שוב – כדור – הארץ!!! יש עוד המון כוכבי לכת לבקר בהם! אסונות טבע מגניבים לחקור! תנצלו את הכוח שיש לכם! אתם יכולים לבקר בכל חור אפשרי, בכל זמן אפשרי, ואתם לוקחים אותי לאלבמה?!

ואם כבר, אם אנחנו בעתיד, למה הוא כזה לא מרגש? לא היו שם התפתחויות טכנולוגיות גדולות מדי, וההימור העיקרי שמארבל מוכנים להסתכן בו זה שהולכים להיות הרבה אסונות אקלים בעתיד הרחוק. איפה האומץ של רוברט זמקיס כשצריך אותו.

עשר הדקות האחרונות של הפרק הן הטובות ביותר לטעמי. השימוש בכוח השליטה של הוריאנט הלוקי© לא מחדש אבל מבוצע היטב, וכמובן, גולת הכותרת – החשיפה של הבחור שאנחנו מחפשים שהוא בעצם… בחורה!!!

אוקיי? לא הבנתי למה אני אמור להתלהב. כאילו, אוקיי, לוקי אישה. ויש לה קרניים. "כמו בקומיקס", אמר מישהו איפשהו, אבל זה לא מצדיק התרגשות בפני עצמו. אפילו הדיאלוג (הנוסף) שקדם לה היה יותר מרתק, גם בזכות הגימיק של החלפת בן השיח מדי פעם.

מה שכן רומז ליציאה מהלופ של הדיאלוגים היא סצינת הסיום: מטעני הזמן הגנובים מופעלים ומשוגרים לשלל מקומות ברחבי הזמן וגורמים לארועי נקסוס רבים בציר הזמן המקודש, כשבמקביל לוקי נמלט מידיהם של סוכני הזמן אחרי המקבילה הנשית שלו ובורח לתקופת זמן לא ידועה. אז אם הפרק בפני עצמו היה נחמד, הסיום שלו הותיר אותי קצר נשימה. ניפגש בשבוע הבא.

הערה אחת הפעם: בשבוע שעבר לא הבנתי לאן נעלמו האזיקים של לוקי אחרי שברח ממטה הנוקמים. השבוע אני גם רואה שאפילו לבמאי של הפרסומת הזאת  ליונדאי היה ברור שצריך להראות אותם (ובלי קשר, פרסומת חביבה).


פרק 1: תכלית מפוארת

הו לוקי, אל התעלולים, אהוב הקהל. כה שברת את ליבנו כשמתת לך כך, כמעט באגביות, בסצנת הפתיחה הברוטלית של "מלחמת האינסוף". לכן כל כך שמחנו שהוכרזה סדרת דיסני פלוס עליך – אבל שאלנו את עצמנו מיד: רגע, אבל הוא מת.

אז אחרי "סוף המשחק" הבנו שלא מדובר על אותו לוקי שעברנו איתו את העשור האחרון ("תור" יצא לפני 10 שנים?! אני מבוגר משחשבתי) – אלא לוקי מ"הנוקמים", זה שהרגע הפך לסמרטוט רצפה על ידי ענק ירוק וזועם, וחזה בקריסתה המפוארת של תוכניתו המגלומנית להשתלטות על העולם.

הסדרה נפתחת בסצינה מתוך "סוף המשחק", במהלכה, בעקבות פעולות הנוקמים, מצליח לוקי לגנוב את הטסרקט – אבן החלל – ולהימלט מתחת לאפם.

בהחלטה מעוררת תהייה, הוא מחליט לברוח למדבר גובי שבמונגוליה (לא חכם יותר להימלט אל מחוץ לכדור הארץ?), ואחרי שיחה קצרה ולא מועילה עם המקומיים, הוא נלכד על ידי הארגון המסתורי ביותר ביקו(מי)ם שהכי נשמע כמו חברת תעופה – TVA (ראשי תיבות Time Variance Authority). הם שומרים על קווי הזמן, מסתבר – מה שזה לא אומר כרגע – ובריחתו של לוקי לא היתה בתוכנית.

מכאן יש סצינות WTF עשויות היטב, בהן לוקי, כמונו, מנסה להבין "מה לעזאזל קורה פה, מי אתם, מה אתם רוצים, ועוד" אחרי שנלקח אל הבסיס של הארגון המסתורי. במקום תשובות, לוקי נופל (מילולית) מחדר לחדר שבהם הוא צריך לענות על שלל שאלות מוזרות ולעבור מספר מצבים מביכים.

גולת הכותרת היא הסצינה בה אל השקרים מופשט על ידי הרובוט-מפשיט-הבגדים-המדויק-ביותר-שנוצר-אי-פעם. זה היה רגע מעולה, בחיי, אבל לא נותר לנו יותר מדי זמן להנות מגופו החטוב של טום הידלסטון, כי ביזאר רודף ביזאר, ופקידים קריפיים מלחיצים את לוקי האומלל בזה אחר זה. משפט מפתח: "האם יש לך את מה שבתרבויות רבות נקרא נשמה"?

הוא יוצא מבית האימים לבוש במדים גנריים כדי להיכנס לאולם המתנה של כל משרד ממשלתי אי פעם, ושם צופה יחד איתנו בסרטון אנימציה חביב שמנסה להסביר בשתי דקות מה, באמת, לעזאזל. העזאזל: פעם היה מאבק בין קווי הזמן, ואדוני הזמן איחדו את כולם, ויצרו גוף על זמני שיפקח על תקלות ואנומליות. מעניין, אבל לוקי לא בטוח שהוא משתכנע מכל הנושא. לעומת זאת, כשהעציר שלפניו מתאדה בן רגע כי שכח לקחת כרטיס, נופל ללוקי איזשהו אסימון והוא מנופף בכרטיסו בבהלה – וכאן, סוף סוף, מגיעה כותרת הפתיחה.

אנחנו חותכים לשנת 1549 בצרפת, ורואים כיצד צוות של סוכני הזמן – המכונים "אנשי הדקה" – מגיע למאורע בו נרצחו בכנסיה כמה סוכנים על ידי אנומליה מסתורית. מוביוס, המפקד של החבורה (אוון ווילסון, מעולה פה), מדובב ילדה שנקלעה לסיטואציה וטוענת שהשטן ביקר פה, וגם השאיר לה מתנה אנכרוניסטית – סוכריות אוכמניות.

לוקי מובא למשפט בינתיים, ונראה שלאחר שהתאושש מההלם מצא שוב את לשונו החדה. הוא שב להיות עוקצני, ומזכיר לנו שהוא פיקח למדי: לא אותי אתם צריכים לעצור, הוא טוען, אלא את הנוקמים. הם אלו שחזרו בזמן ובגללם הגעתי אל הטסרקט. השופטת משיבה לו בפשטות שהמסע של הנוקמים היה אמור לקרות, והבריחה שלו – לא. זאת אחלה הטרמה לנושא העיקרי בו עסק הפרק.

השופטת דנה את לוקי ל"אתחול" – מה שזה לא יהיה – אלא שהסוכן מוביוס מ. מוביוס (זה השם המלא שלו, מסתבר) מבקש עליו חזקה, ולוקח אותו לפגישה פסיכולוגית. "למה אתה עושה מה שאתה עושה", הוא שואל, והסדרה משתפרת באחת מ"סבבה" ל"נפלא".

לוקי, מסתבר, בעיקר מבואס על הקטע הדטרמיניסטי שבכל העסק. כשהוא שואל (גם בשם הצופים כולם) "איך לא שמעתי עליכם עד היום" ונענה ב"כי נשארת במסלול שמיועד לך", הוא מגיב: "אני הגעתי לאן שהגעתי בגלל מה שעשיתי, ולא בגלל שכמה לטאות חלל החליטו על זה!"

אבל למוביוס יש סבלנות, והוא מראה ללוקי קטעים מעברו, שאת רובם ראינו בסרטים, אבל אחד מהם – קליפ קצר וחביב על מהתלה שכוללת מטוס, דיילת אוויר, פצצה, תיק מלא דולרים ואת שמו של היימדייל – הוא חדש ומשעשע מאד.

הקטע שבו לוקי מתחיל להישבר הוא כשהסוכן מתחיל להראות לו קטעים מהעתיד שעוד לא חווה – ובראשם הקטע בו אימו, פריגה, נהרגת על ידי האלפים האפלים מהסרט השני של ת'ור. "לא נולדת להיות מלך", הוא מטיח בו, "אתה רק עוזר לאחרים לממש את עצמם". אבל אז הפגישה מופרעת, ולוקי מנצל את ההזדמנות ובורח, כשהוא לוקח את השלט האחראי על הקולר שמחזיק אותו שבוי.

לוקי מחפש את הטסרקט אצל אחד מהפקידים הקריפיים שבמתחם, וגם מוצא אותו, אבל מגלה – ברגע הכי טוב של הפרק – שהסוכנות חזקה יותר גם מאבני האינסוף, והשש הללו, שבילינו למעלה מעשור סביבן, משמשות כאן (בגרסאותיהן הרבות) כמשקולות נייר.

מובס, חוזר לוקי המבואס לחדר הטלויזיה ומזפזפ הלאה: אל היחסים שלו עם ת'ור, אל מותו של אודין – ואל מותו שלו. מילה לשבח על הידלסטון: המשחק שלו כאן פשוט מופלא. זה לוקי השקרן, התככן, המניפולטיבי – אבל בהבעות פנים בלבד השחקן מעביר את מה שעובר על מי שמבין שכל תוכניותיו הגרנדיוזיות מסתיימות במוות כמעט סתמי. בלי גדולה, ובלי "תכלית מפוארת".

הוא נשבר סופית, וכשהסוכן מוביוס מגיע שוב, לוקי מודה בפניו שהוא פוגע באנשים מתוך חולשה. והקטע הזה, שהוא לא הרבה יותר מפסיכולוגיה בגרוש, אפקטיבי כל כך כי התסריט ידע שיש לו שחקן משובח לעבוד איתו, ומה שיותר חשוב – היסטוריה לעבוד איתה.

ואמנם הרבה סרטים יכולים לשחק עם הציפיות שלנו מז'אנר מסוים או מטייפקאסט של שחקן, אבל כאן מארוול משתמשים בהיסטוריה שלנו עם הדמות לא כדי להפתיע או לחדש, אלא כדי לגרום לנו לבחון ביחד איתו את כל המהות שלה. כיצד כל הדברים שהיא רדפה אחריהם, כל הרגעים שפחדנו מהנצחון שלה או התרגשנו ביחד איתה – היו קטנים. התחושה שהאבנים שיכולות להשמיד חצי יקום הן כלום ואפס כאן היא לא רק רגע מצחיק (מאוד), אלא גם מכה בבטן.

הפרק מסתיים כשמוביוס מספר ללוקי שהוא בעצם צריך אותו כדי לצוד את האנומליה המסוכנת, שהיא בעצם לוקי עצמו מקו זמן אחר כלשהו, וכך מונח הבסיס להמשך הסדרה: מותחן בלשי אנכרוניסטי בכיכובו של אל השקרים. זה בהחלט מסקרן, כי הפרק הראשון היה בסיס מצוין, ועם כל הכבוד לקפטן אמריקה מול קפטן אמריקה – אני רוצה לראות את לוקי מול לוקי.

עוד כמה הערות:

  1. כשלוקי נוחת במונגוליה רואים אותו מעיף מהפנים את המחסום שת'ור שם לו על הפה. ומי שחרר אותו מהאזיקים? ואפרופו – למה לוקי לא הוריד לעצמו את הקולר ברגע הראשון שהוא גנב את השלט?
  2. המוזיקה של הסדרה הזו פשוט נהדרת. לא שגרתית אבל גם לא מתאמצת, והליווי שלה את כותרות הסיום היה מושלם, עד לסנכרון בין תקתוקי השעון לפסקול.
  3. בסוף בסוף הפרק, אחרי הקרדיטים והכל – יש… סוג-של-בדיחה, באודיו בלבד. לא באמת חשוב.