ביקורת מתגלגלת: לוקי

הוראינטים הנחותים, שיהיה ברור - פרק 2.

היי, זה יהונתן, נראה לי שאתם כבר יודעים איך העסק הזה עובד אבל בכל זאת: שימו לב שיהיו כאן ספוילרים – מכיוון שהדף הוא לעונה בשלמותה יש לשים לב (למי שקורא) שיהיו ספוילרים לפרקים (ולסרטי מארוול), ובנוסף יש לשים לב (למי שכותב תגובות) לסמן ספוילרים לפרקים ספציפיים (מכיוון שיכולים להיות פה אנשים שבאו לקרוא את הביקורות על הפרק הראשון, וחלק שבאו לדבר על סוף העונה). לצורך העניין, ספוילר הוא כל פרט עלילה משמעותי, כולל הופעות של שחקנים מסוימים. ועכשיו, יצחק. 


פרק 2: הוריאנט

תלונה מוצדקת על הפרק הקודם הייתה: למה כשאנחנו מלווים ארגון שאחראי על פאקינג ציר הזמן של היקום, אנחנו חוזרים שוב ושוב לכוכב לכת אחד, לא מאד גדול, במקום לטייל ברחבי הגלקסיה. ובכן, הגיע הפרק השני ואמר: הייתם צריכים לשמור קצת טרוניות בנושא הזה לאחר כך.

אנחנו פותחים בפסטיבל ויקינגי חביב בויסקונסין, שנת 1985. כוח של אנשי הדקה מנסה לצוד את הסטייה המסוכנת של לוקי, אבל נופל למארב שבו כמעט כולם נהרגים ומפקדת הכוח נלקחת בשבי. הסצינה הזו מבויימת בכוונה עם ניגוד חריף: מוזיקה עליזה שאנחנו מכירים לפעמים מסצינות מכות (או מ"שרק 2"), אבל כאן אין שום דבר כיף, אלא לוקיישן חשוך ומאיים ואנשים שנקצרים בזה אחר זה.

בינתיים ב’TVA- לוקי מתלמד לקראת המשימה הראשונה שלו בשטח. קצת אקספוזיציה מלמדת אותנו שיש "אירועי נקסוס" – שם הקוד למקרים בהם רצף הזמן מתפצל, ובהם על הארגון לנקוט מהר עמדה נחרצת. כמה נחרצת? מתברר שהמטענים מאפסי הזמן, אודותם תהינו בפרק הקודם, פשוט משמידים כל דבר שהושפע משינוי ציר הזמן. מסכנים המונגולים מתחילת הסדרה.

כשלוקי יוצא למשימה, הוא מולבש במעיל חום דוחה ועליו בגדול המילה "וריאנט", כשם הפרק. ובכן, לא יכולתי להימנע מלחשוב מה היו חושבים עליי אם הייתי יוצא לרחוב בתקופת הקורונה כשעל המעיל שלי כתוב את המילה הזו. הוריאנט ההודי אאוט, הוריאנט הלוקי אין.

מתברר שה-TVA צדים כבר שנים וריאציות שונות של לוקי. זה קטע קומי נהדר, ובו לוקי מנסה להישאר הלוקי "המוצלח יותר מכל השאר" לעומת כל הלוקי ה"נחותים".

בשביל לדאוג שלוקי ישתף פעולה, הסוכן מוביוס רומז ללוקי שאולי יוכל לארגן לו פגישה עם שומרי הזמן עצמם. לוקי לא מסתיר את התרגשותו – כבר בפרק הקודם, כשהבין את ערכן הלא קיים של אבני האינסוף, הוא הביט מוקסם על חדר המצב של הארגון ושאל: "האם זהו הכוח החזק ביקום"?

אבל המשימה בוויסקונסין נכשלת כשלוקי מורח את הזמן במקום לסייע, ושוב מופעל מטען מאפס זמן המשמיד את כל מה שהושפע מהאירוע. השופטת מסרבת לאשר למוביוס פעולה נוספת עם לוקי 'שלנו', אבל הוא מבקש מאד יפה, והיא בעצם כן מסכימה. וגם מזכירה שוב את שומרי הזמן, ש"עוקבים מקרוב אחרי התיק הזה".

אנחנו זוכים שוב לסצינת דיאלוג ארוך בין לוקי למוביוס. היא מוצלחת, אבל היא לא האחרונה בפרק. היא משעשעת ושנונה, אבל היא לא האחרונה בפרק. היא נותנת לנו עוד עומק לדמויות, אבל היא לא האחרונה בפרק…

כן, יש בפרק הזה טיפה-יותר-מדי דיבורים, וגם המבנה שלו קצת צפוי. כלומר, כבר הבנו בסוף הפרק הקודם שזאת תהיה סדרה בלשית, אבל סצינה שבה גיבורינו יושב ועובר על חומר יבש עד שהוא זוכה לאאוריקה שלו? מדובר בסצינה משעשעת ומצחיקה, אבל היא צפויה מדי.

אז במקום להתעכב על כל דיאלוג, בואו ננסה לנתח רגע את הגילוי הגדול של לוקי: הדרך בה מזהה הסוכנות למשתני זמן אנשים שנמצאים היכן שהם אינם אמורים להיות, היא כי בדרך כלל אנשים כאלו גורמים לשינויים בזרימת הזמן. הסוכנות מקבלת התראה על השינוי, וכך יודעת להיכן להגיע.

התעלומה היכן מסתתרת הסטיה המסוכנת של לוקי היא תעלומה כי פעולותיה ברחבי הזמן, איכשהו, לא הותירו רושם על זרימת הזמן, למעט מתי שגילה את עצמו רק כדי לגנוב מטענים מאפסי זמן. לוקי טוען שהסטיה מסתתרת לפני אסונות גדולים, וכך מעשיה לא גורמים לשינוי שיכול להתריע על נוכחותה.

אוקיי, הסבר נחמד, רק שעדיין לא ברור מדוע לא שולחים פשוט צוות נוסף וגדול ומיומן יותר לפני אחת ההתקפות האלו, ולוכדים את הבחור. מכל מקום, מוביוס לא ממהר להיות שותף להתלהבות של לוקי, בפרט אחרי שההדגמה המואלתרת גורמת לחורבן הארוחה שלו (הרגע המצחיק של הפרק), אבל לוקי מצליח לשכנע אותו ללכת לאפוקליפסה כזו כדי לבדוק את התיאוריה. וכך זכינו לביקור ב –

פומפיי. למה פומפיי? למה לא מאדים? למה לא אחד ממלאנת'לפים טריליון כוכבי הלכת שיש ביקום מארוול? מה נסגר? רגע, נמסר לי עדיין לחכות עם הטרוניות.

בכל מקרה, הסצינה הקצרה בפומפיי מוצלחת ומצחיקה, ובעיקר משכנעת את מוביוס שיש משהו בתיאוריה הזו, והשניים מתיישבים מלאי מרץ לחקור את מיליוני המקרים בהם היו אסונות פתאומיים שמחקו המוני אנשים.

העריכה בפרק כולו מיועדת בבירור להעלות את רמת ההומור, ובפרט ברגע הזה: מוביוס ולוקי מלאי מרץ לחקור את האפוקליפסות – קאט – לוקי ומוביוס יושבים מבואסים ומיואשים מול הררי חומר. נחמד.

אנחנו מתיישבים לדיאלוג נוסף בין מוביוס ללוקי, והוא נהדר, מצחיק, שנון ובאמת נותן קשר לדמויות, אבל נו, זה כבר קצת יותר מדי. אמנם הפעם הדגש הוא יותר על מוביוס, ואנחנו לומדים גם שבעצם אדוני הזמן אמורים להשלים את האפילוג של הזמן כולו ואז לנוח או משהו, מה שזה לא אומר.

כאן נסגרת פינת הסוכריות האנכרוניסטיות מהפרק הקודם – הסוכריות האלו, שהביאה הסטיה לילד בכנסיה הצרפתית יוצרו בכדור הארץ רק בשנים מסויימות, אז אפשר לחפש אסונות שקרו בתקופת הזמן הזו ולנחש שהמטרה שלנו מסתתרת איפשהו בכדור הארץ.

עכשיו אפשר טרוניות.

מה לעזאזל, מארבל! למה – שוב – כדור – הארץ!!! יש עוד המון כוכבי לכת לבקר בהם! אסונות טבע מגניבים לחקור! תנצלו את הכוח שיש לכם! אתם יכולים לבקר בכל חור אפשרי, בכל זמן אפשרי, ואתם לוקחים אותי לאלבמה?!

ואם כבר, אם אנחנו בעתיד, למה הוא כזה לא מרגש? לא היו שם התפתחויות טכנולוגיות גדולות מדי, וההימור העיקרי שמארבל מוכנים להסתכן בו זה שהולכים להיות הרבה אסונות אקלים בעתיד הרחוק. איפה האומץ של רוברט זמקיס כשצריך אותו.

עשר הדקות האחרונות של הפרק הן הטובות ביותר לטעמי. השימוש בכוח השליטה של הוריאנט הלוקי© לא מחדש אבל מבוצע היטב, וכמובן, גולת הכותרת – החשיפה של הבחור שאנחנו מחפשים שהוא בעצם… בחורה!!!

אוקיי? לא הבנתי למה אני אמור להתלהב. כאילו, אוקיי, לוקי אישה. ויש לה קרניים. "כמו בקומיקס", אמר מישהו איפשהו, אבל זה לא מצדיק התרגשות בפני עצמו. אפילו הדיאלוג (הנוסף) שקדם לה היה יותר מרתק, גם בזכות הגימיק של החלפת בן השיח מדי פעם.

מה שכן רומז ליציאה מהלופ של הדיאלוגים היא סצינת הסיום: מטעני הזמן הגנובים מופעלים ומשוגרים לשלל מקומות ברחבי הזמן וגורמים לארועי נקסוס רבים בציר הזמן המקודש, כשבמקביל לוקי נמלט מידיהם של סוכני הזמן אחרי המקבילה הנשית שלו ובורח לתקופת זמן לא ידועה. אז אם הפרק בפני עצמו היה נחמד, הסיום שלו הותיר אותי קצר נשימה. ניפגש בשבוע הבא.

הערה אחת הפעם: בשבוע שעבר לא הבנתי לאן נעלמו האזיקים של לוקי אחרי שברח ממטה הנוקמים. השבוע אני גם רואה שאפילו לבמאי של הפרסומת הזאת  ליונדאי היה ברור שצריך להראות אותם (ובלי קשר, פרסומת חביבה).


פרק 1: תכלית מפוארת

הו לוקי, אל התעלולים, אהוב הקהל. כה שברת את ליבנו כשמתת לך כך, כמעט באגביות, בסצנת הפתיחה הברוטלית של "מלחמת האינסוף". לכן כל כך שמחנו שהוכרזה סדרת דיסני פלוס עליך – אבל שאלנו את עצמנו מיד: רגע, אבל הוא מת.

אז אחרי "סוף המשחק" הבנו שלא מדובר על אותו לוקי שעברנו איתו את העשור האחרון ("תור" יצא לפני 10 שנים?! אני מבוגר משחשבתי) – אלא לוקי מ"הנוקמים", זה שהרגע הפך לסמרטוט רצפה על ידי ענק ירוק וזועם, וחזה בקריסתה המפוארת של תוכניתו המגלומנית להשתלטות על העולם.

הסדרה נפתחת בסצינה מתוך "סוף המשחק", במהלכה, בעקבות פעולות הנוקמים, מצליח לוקי לגנוב את הטסרקט – אבן החלל – ולהימלט מתחת לאפם.

בהחלטה מעוררת תהייה, הוא מחליט לברוח למדבר גובי שבמונגוליה (לא חכם יותר להימלט אל מחוץ לכדור הארץ?), ואחרי שיחה קצרה ולא מועילה עם המקומיים, הוא נלכד על ידי הארגון המסתורי ביותר ביקו(מי)ם שהכי נשמע כמו חברת תעופה – TVA (ראשי תיבות Time Variance Authority). הם שומרים על קווי הזמן, מסתבר – מה שזה לא אומר כרגע – ובריחתו של לוקי לא היתה בתוכנית.

מכאן יש סצינות WTF עשויות היטב, בהן לוקי, כמונו, מנסה להבין "מה לעזאזל קורה פה, מי אתם, מה אתם רוצים, ועוד" אחרי שנלקח אל הבסיס של הארגון המסתורי. במקום תשובות, לוקי נופל (מילולית) מחדר לחדר שבהם הוא צריך לענות על שלל שאלות מוזרות ולעבור מספר מצבים מביכים.

גולת הכותרת היא הסצינה בה אל השקרים מופשט על ידי הרובוט-מפשיט-הבגדים-המדויק-ביותר-שנוצר-אי-פעם. זה היה רגע מעולה, בחיי, אבל לא נותר לנו יותר מדי זמן להנות מגופו החטוב של טום הידלסטון, כי ביזאר רודף ביזאר, ופקידים קריפיים מלחיצים את לוקי האומלל בזה אחר זה. משפט מפתח: "האם יש לך את מה שבתרבויות רבות נקרא נשמה"?

הוא יוצא מבית האימים לבוש במדים גנריים כדי להיכנס לאולם המתנה של כל משרד ממשלתי אי פעם, ושם צופה יחד איתנו בסרטון אנימציה חביב שמנסה להסביר בשתי דקות מה, באמת, לעזאזל. העזאזל: פעם היה מאבק בין קווי הזמן, ואדוני הזמן איחדו את כולם, ויצרו גוף על זמני שיפקח על תקלות ואנומליות. מעניין, אבל לוקי לא בטוח שהוא משתכנע מכל הנושא. לעומת זאת, כשהעציר שלפניו מתאדה בן רגע כי שכח לקחת כרטיס, נופל ללוקי איזשהו אסימון והוא מנופף בכרטיסו בבהלה – וכאן, סוף סוף, מגיעה כותרת הפתיחה.

אנחנו חותכים לשנת 1549 בצרפת, ורואים כיצד צוות של סוכני הזמן – המכונים "אנשי הדקה" – מגיע למאורע בו נרצחו בכנסיה כמה סוכנים על ידי אנומליה מסתורית. מוביוס, המפקד של החבורה (אוון ווילסון, מעולה פה), מדובב ילדה שנקלעה לסיטואציה וטוענת שהשטן ביקר פה, וגם השאיר לה מתנה אנכרוניסטית – סוכריות אוכמניות.

לוקי מובא למשפט בינתיים, ונראה שלאחר שהתאושש מההלם מצא שוב את לשונו החדה. הוא שב להיות עוקצני, ומזכיר לנו שהוא פיקח למדי: לא אותי אתם צריכים לעצור, הוא טוען, אלא את הנוקמים. הם אלו שחזרו בזמן ובגללם הגעתי אל הטסרקט. השופטת משיבה לו בפשטות שהמסע של הנוקמים היה אמור לקרות, והבריחה שלו – לא. זאת אחלה הטרמה לנושא העיקרי בו עסק הפרק.

השופטת דנה את לוקי ל"אתחול" – מה שזה לא יהיה – אלא שהסוכן מוביוס מ. מוביוס (זה השם המלא שלו, מסתבר) מבקש עליו חזקה, ולוקח אותו לפגישה פסיכולוגית. "למה אתה עושה מה שאתה עושה", הוא שואל, והסדרה משתפרת באחת מ"סבבה" ל"נפלא".

לוקי, מסתבר, בעיקר מבואס על הקטע הדטרמיניסטי שבכל העסק. כשהוא שואל (גם בשם הצופים כולם) "איך לא שמעתי עליכם עד היום" ונענה ב"כי נשארת במסלול שמיועד לך", הוא מגיב: "אני הגעתי לאן שהגעתי בגלל מה שעשיתי, ולא בגלל שכמה לטאות חלל החליטו על זה!"

אבל למוביוס יש סבלנות, והוא מראה ללוקי קטעים מעברו, שאת רובם ראינו בסרטים, אבל אחד מהם – קליפ קצר וחביב על מהתלה שכוללת מטוס, דיילת אוויר, פצצה, תיק מלא דולרים ואת שמו של היימדייל – הוא חדש ומשעשע מאד.

הקטע שבו לוקי מתחיל להישבר הוא כשהסוכן מתחיל להראות לו קטעים מהעתיד שעוד לא חווה – ובראשם הקטע בו אימו, פריגה, נהרגת על ידי האלפים האפלים מהסרט השני של ת'ור. "לא נולדת להיות מלך", הוא מטיח בו, "אתה רק עוזר לאחרים לממש את עצמם". אבל אז הפגישה מופרעת, ולוקי מנצל את ההזדמנות ובורח, כשהוא לוקח את השלט האחראי על הקולר שמחזיק אותו שבוי.

לוקי מחפש את הטסרקט אצל אחד מהפקידים הקריפיים שבמתחם, וגם מוצא אותו, אבל מגלה – ברגע הכי טוב של הפרק – שהסוכנות חזקה יותר גם מאבני האינסוף, והשש הללו, שבילינו למעלה מעשור סביבן, משמשות כאן (בגרסאותיהן הרבות) כמשקולות נייר.

מובס, חוזר לוקי המבואס לחדר הטלויזיה ומזפזפ הלאה: אל היחסים שלו עם ת'ור, אל מותו של אודין – ואל מותו שלו. מילה לשבח על הידלסטון: המשחק שלו כאן פשוט מופלא. זה לוקי השקרן, התככן, המניפולטיבי – אבל בהבעות פנים בלבד השחקן מעביר את מה שעובר על מי שמבין שכל תוכניותיו הגרנדיוזיות מסתיימות במוות כמעט סתמי. בלי גדולה, ובלי "תכלית מפוארת".

הוא נשבר סופית, וכשהסוכן מוביוס מגיע שוב, לוקי מודה בפניו שהוא פוגע באנשים מתוך חולשה. והקטע הזה, שהוא לא הרבה יותר מפסיכולוגיה בגרוש, אפקטיבי כל כך כי התסריט ידע שיש לו שחקן משובח לעבוד איתו, ומה שיותר חשוב – היסטוריה לעבוד איתה.

ואמנם הרבה סרטים יכולים לשחק עם הציפיות שלנו מז'אנר מסוים או מטייפקאסט של שחקן, אבל כאן מארוול משתמשים בהיסטוריה שלנו עם הדמות לא כדי להפתיע או לחדש, אלא כדי לגרום לנו לבחון ביחד איתו את כל המהות שלה. כיצד כל הדברים שהיא רדפה אחריהם, כל הרגעים שפחדנו מהנצחון שלה או התרגשנו ביחד איתה – היו קטנים. התחושה שהאבנים שיכולות להשמיד חצי יקום הן כלום ואפס כאן היא לא רק רגע מצחיק (מאוד), אלא גם מכה בבטן.

הפרק מסתיים כשמוביוס מספר ללוקי שהוא בעצם צריך אותו כדי לצוד את האנומליה המסוכנת, שהיא בעצם לוקי עצמו מקו זמן אחר כלשהו, וכך מונח הבסיס להמשך הסדרה: מותחן בלשי אנכרוניסטי בכיכובו של אל השקרים. זה בהחלט מסקרן, כי הפרק הראשון היה בסיס מצוין, ועם כל הכבוד לקפטן אמריקה מול קפטן אמריקה – אני רוצה לראות את לוקי מול לוקי.

עוד כמה הערות:

  1. כשלוקי נוחת במונגוליה רואים אותו מעיף מהפנים את המחסום שת'ור שם לו על הפה. ומי שחרר אותו מהאזיקים? ואפרופו – למה לוקי לא הוריד לעצמו את הקולר ברגע הראשון שהוא גנב את השלט?
  2. המוזיקה של הסדרה הזו פשוט נהדרת. לא שגרתית אבל גם לא מתאמצת, והליווי שלה את כותרות הסיום היה מושלם, עד לסנכרון בין תקתוקי השעון לפסקול.
  3. בסוף בסוף הפרק, אחרי הקרדיטים והכל – יש… סוג-של-בדיחה, באודיו בלבד. לא באמת חשוב.