RUN לולה RUN

שם רשמי
ראן לולה ראן
שם לועזי
Run Lola Run

במקור: Lola Rennt
בימוי ותסריט: טום טייקוור
שחקנים: פרנקה פוטנטה,
מוריץ בלייברו

מילה על היגיון, למען השם.
שמו המקורי בגרמנית של הסרט
הוא 'Lola Rennt', שמשמעותו פשוט "לולה רצה", והוא גם תאור ממצה של הסרט כולו. אולם בהקרנותיו בארה"ב הוענק לו השם האנגלי האינפנטילי משהו 'Run Lola Run'. עם עלייתו לארץ, החליטו המפיצים להתעלם משמו המקורי ולתרגם (חלקית) דוקא את הגירסה האמריקאית המנוונת. מילא זה, אבל למה לתרגם רק חלק מהשם? אם 'רוצי, לולה, רוצי' נשמע אידיוטי (מה שנכון), ואם הוחלט שבאנגלית זה נשמע יותר טוב, אפשר היה להשאיר את השם כולו באנגלית, ולחסוך לכל המבקרים מעברים תכופים מעברית לאנגלית ולהפך. באתר של פסטיבל הסרטים בחיפה, אגב, הסרט נרשם בשם 'רוצי Lola רוצי', ועדיין לא ברור לי עם מדובר בפעולת מחאה של יוצרי האתר על טמטומו של המתרגם או בגרסה הקודמת של השם העברי.

מלבד השם, עוד מכשול שעומד בין הסרט והקהל הוא עצם העובדה שמדובר בסרט גרמני. אם גם אתם לא מתלהבים מהרעיון של צפיה בסרט בשפה שמעלה אצל רוב הקהל אסוציאציות של סרטים כחולים, ועוד אחד ששם הגיבורה שלו מעלה אסוציאציות של דודה פולניה, איזרו עוז – ייקח בדיוק 10 דקות עד שתשכחו באיזו שפה הסרט מדבר בכלל. לפחות עד שנשמע המשפט "זוונזיג שוורץ".

אילו לא היו גונבים ללולה את הטוסטוס, הכל היה בסדר. אילו נהג המונית לא היה מתבלבל שום דבר לא היה קורה. אבל זה קרה, ולכן לולה אחרה לפגישה עם החבר שלה, מאני, ולכן מאני איבד את השקית עם הכסף שהיה אמור להעביר לבוס הגדול, ועכשיו יש להם בדיוק 20 דקות להשיג מחדש הרבה הרבה מאני, אחרת מאני חשוב כמת. יש לך 20 דקות כדי להשיג 100 אלף מארק, מה תעשי? דבר ראשון: תתחילי לרוץ. אחר כך נראה.

כשיש לך בדיוק 20 דקות כדי להציל את חייו של החבר שלך, כל החלטה הכי קטנה נהיית פתאום הרת גורל. עיכוב של שניה אחת לכאן או לכאן עשוי לשנות לחלוטין את חייך, ולא רק את חייך. כמובן, זה נכון גם אם יש לך בדיוק שעה להביא חלב מהמכולת, אבל ההשלכות המיידיות פחות קריטיות. למזלנו, לולה היא לא רק רצה מרשימה למרחקים ארוכים (איך היא מצליחה להעביר את רוב הסרט בריצה בלי להזיע או להתנשם לרגע? כנראה אצל הגרמניות זה אחרת), היא כנראה גם שחקנית מנוסה במשחקי מחשב, ויודעת שלפני כל החלטה חשובה צריך לעשות Save. ולכן, אחרי שעוברות 20 הדקות והגורלות נחתכים, לטוב ולרע, היא חוזרת אחורה לנקודת המוצא של הסרט, ועוברת את הכל מחדש, בשינוי של שבריר שניה, שמשנה, כמובן, את כל התמונה.

בהתאם ללחץ הזמן, הסרט עשוי וערוך מהיר, קצבי ודחוס. מבין אינסוף האפשרויות התלויות בכל החלטה שלולה מקבלת בכל שניה, אנחנו רואים שלוש, ובכל אחת מהן את ההשפעה השונה של לולה על האנשים שהיא פוגשת במקרה במהלך הריצה, בגירסה אולטרה-מקוצרת. 'מוזיקת המקרה' מנוגנת במהירות כפולה.
בגלל הקצב שלא משאיר זמן לנשום לוקח הרבה זמן להיזכר שבעצם ראינו כבר משהו כזה ('דלתות מסתובבות', לא? קישלובסקי? מי זה קישלובסקי?). הריצה מלווה כראוי בפסקול דאנס-טכנואי וערוכה כקליפ לכל דבר, עם שפע של צילומי סטילס, שחור-לבן, הילוכים איטיים, קטעי אנימציה ועוד מכל הבא ליד מפוזרים ביד רחבה – אתם יודעים, כמו 'רוצחים מלידה' אבל עם משמעות.

עד כאן, הכל אחלה. בתור סרט אקשן מסוגנן ומהנה הכל דופק כמו שעון. הבעיה היחידה היא שהסרט מתעקש שהוא גם מסמך אוניברסלי מרתק על מהות הקיום האנושי, ועושה הכל חוץ מלחלק עלוני הסבר ביציאה מהקולנוע כדי להסביר לנו למה זה כך. הדבר בולט במיוחד בקטע הפתיחה התמוה והמיותר לחלוטין של הסרט. פרט לכך, מכל השתלשלויות הארועים האפשריות, אני לא חושב שהייתי בוחר לראות דוקא את אלה שמוצגות. לכל מי שראה כבר את טרנטינו ו'לוק, סטוק ושני קנים מעשנים" ברור לגמרי שאותן הדמויות יחזרו להופיע בסדר שונה בכל הסיפורים. נדמה לי שהפילוסופיה באה במידה מסוימת על חשבון התסריט, שאחרי שתופסים את הרעיון נהיה צפוי למדי.

למרות שהרעיון בכל זאת טוב יותר מהביצוע, כדאי מאוד לראות, ובזמן הצפיה להשתדל לשכוח מהמצב האנושי, מהות הגורל, הבחירה החופשית ושאלת קיומו של אלוהים, ורק להנות מהסיפור, מהקופצנות ומהאדרנלין. התהיות והפילוסופיה כלולות במחיר הכרטיס ויגיעו אחרי הצפיה בעצמן.