ביקורת: הפרש הבודד

דווקא סרט מהנה מאוד, אלא אם כן אתם מכירים את "הפרש הבודד".
שם רשמי
הפרש הבודד
שם לועזי
The Lone Ranger

אף פעם לא ראיתי את "הפרש הבודד", וכנראה עדיף כך.‏

‏"הפרש הבודד" הוא מיתולוגיה. הוא דהר בחולות בזמנים עתיקים, בהם הגברים היו גבריים, ‏הנשים היו נשיות והטלויזיות היו שחור-לבן. הוא היה כוכב של סדרת טלויזיה מערבונית ‏משנות החמישים, שבה היה נלחם למען האמת והצדק, רוכב על סוסו הנאמן סילבר ומלווה ‏תמיד בעזר כנגדו, אינדיאני אציל בשם טונטו. הקאץ'-פרייז שלו היה "היי-הו, סילבר!". את כל ‏זה אני יודע למרות שמעולם לא ראיתי אף פרק של הסדרה, ששודרה די הרבה שנים לפני ‏שנולדתי. ליקטתי את זה מהתייחסויות ל"הפרש הבודד" בסרטים, סדרות ותרבות פופולרית ‏אמריקאית בכלל. "הפרש הבודד" צרוב כל כך עמוק בזכרון הקולקטיבי האמריקאי שאי אפשר ‏לא להכיר אותו, אפילו אם אתה לגמרי לא מכיר אותו. אבל לספר על "הפרש הבודד" יותר ‏מהפרטים הבודדים האלה אני לא יכול בלי לפתוח ויקיפדיה, וזאת כנראה הסיבה שנהניתי ‏מ"הפרש הבודד", סרט הקולנוע החדש.‏

כי אנשים שמכירים ואוהבים את הפרש הבודד מתעבים את "הפרש הבודד". מתברר ‏שהסרט הזה משלים טרילוגיה עם סרטי קיץ 2013 אחרים, "האויב בתוכנו: סטארטרק" ו"איש ‏הפלדה". כולם עיבודים מודרניים למותגים תרבותיים מוכרים היטב, שאולי עובדים בתור ‏סרטי קיץ, אבל מפספסים לחלוטין את המשמעות והרוח של המקור. כמו ש"סטארטרק" זה ‏לא סטאר טרק. ו"איש הפלדה" הוא ממש לא סופרמן, גם "הפרש הבודד" הוא לא הפרש ‏הבודד. הפרש המקורי מגיע מעידן תמים, שבו האיש הטוב חבש כובע לבן, ולא בקטע אירוני ‏ומודע לעצמו. האינדיאני שלצידו לא היה "פרא אציל", ווינק ווינק, אלא פרא אציל. הפרש אף ‏פעם לא הרג אנשים, ‏הוא ועוזרו האינדיאני היו חברי אמת, וכשהוא מיהר להציל מישהו הוא ‏קרא "‏Away!‎‏" בלי שמץ של אירוניה.‏

זה כבר לא עובד היום, כל הכנות והפשטות הזאת. לכן בסרט הנוכחי, הפרש הבודד הוא ‏עירוני שנקלע לתפקיד הפרש לגמרי בטעות, טונטו האינדיאני הוא ספק מסתורי ספק דפוק ‏בשכל, הוא חושב שהפרש אהבל, אנשים מתים על ימין ועל שמאל, הנבל קורע את הלבבות ‏של קורבנותיו ואוכל אותם לעיניהם, ושום משפט שנשמע מליצי או אבירי מדי לא יכול להיאמר ‏בלי איזו הערה צינית לאיזון. ברוכים הבאים ל-2013. אני יכול להבין למה מי שגדל על הפרש ‏הבודד הקלאסי בוודאי מרגיש שאנסו לו את הילדות. אבל מכיוון שבשבילי זו היתה הפעם ‏הראשונה, זה נראה כמו סרט-קיץ מגניב בהחלט (חוץ מהקטע של אכילת הלבבות. זה לא ‏היה אמור להיות סרט לכל המשפחה של דיסני?).‏

הצוות שמאחורי הסרט הוא פגישת מחזור כמעט מלאה של האנשים שיצרו את ‏‏"שודדי ‏הקאריביים" הראשון: גור ורבינסקי מביים, טד אליוט וטרי רוסיו על התסריט, וג'וני דפ ‏על ‏הפוסטר. ובאמת, אם מחליפים את המים בחול ואת הספינות ברכבות, "הפרש הבודד" ‏נושא ‏דמיון רב ל"שודדי הקאריביים". אותה רוח הרפתקה מחויכת, אותה עלילה סבוכה, אותן ‏סצינות ‏אקשן ארוכות ומורכבות, אותה הרגשה קלה של עומס יתר ושאפשר היה לקצר קצת. ‏וג'וני דפ ‏בתפקיד ג'ק ספארו.‏

טכנית, ג'וני דפ מגלם את האינדיאני טונטו (עובדה שבפני עצמה גרמה להתקפות זעם נגד ‏הסרט: זה כבר מזמן לא נכון פוליטית ללהק לבנים בתפקיד בני גזעים אחרים, ולא משנה אם ‏ג'וני דפ – אדם שעשה קריירה מלהיות חיוור פנים – יביא תעודות שיעידו על כך שהוא בעצם ‏‏16% אינדיאני מצד אחות סבתו). אבל בואו לא ניתמם, זה ג'ק ספארו עם ציפור על הראש ‏ורגליים יציבות יותר. וזה מאוד משעשע, אבל היה קל יותר להתלהב מההופעה של דפ ‏בתפקיד אילו זאת היתה הפעם הראשונה שבה ראיתי אותו עושה את הקטע שלו. לרוע ‏המזל, לג'ק ספארו יש כבר ארבעה סרטים מאחוריו, והשטיק הזה כבר התיישן. ובכל זאת, ‏לג'וני דפ יש מימיקה מעולה ותזמון קומי מצוין. אם אתם מחפשים מישהו שיכול לנהל ויכוח ‏סוער עם סוס, ג'וני דפ הוא האיש שלכם. ארמי האמר (שגילם את התאומי וינקלווס ב"הרשת ‏החברתית") נראה כמו ליהוק מושלם – יפה במידה הנכונה, תמים במידה הנכונה, וקלולס ‏במידה הנכונה. וויליאם פיכטנר, בתפקיד הנבל זולל האיברים הפנימיים, מאיים כראוי.‏

וכולם מסתובבים במערב הפרוע, רודפים זה אחרי זה. העלילה גם מורכבת וגם לא חשובה, ‏כי העיקר הוא האקשן: רכבות, סוסים, יריות, אינדיאנים, אנשים קופצים מתוך דברים אל תוך ‏דברים אחרים, ועוד כמה רכבות – גור ורבינסקי פשוט טוב בזה. סצינת אקשן אחת של גור ‏ורבינסקי היא כיפית יותר מכל ההרס הגלובלי ב"איש הפלדה", או הבליל הבלתי מובן של ‏סרטי מייקל ביי. יש לו כשרון אדיר להעמדת שוטים והקפצת העין בכיוונים בלתי צפויים – כמו ‏סרט לוני-טונס עם ערכי הפקה גבוהים. שיא הסרט הוא מרדף רכבת שתהליך הכתיבה שלו ‏כלל, זריקת כל רעיון, כל מחשבה, כל קונספט וכל שוט שיכול לקרות במרדף רכבת, ודחיסת ‏כולם לתוך סצינה ארוכה-ארוכה אחת. זה קצת מייגע, כן, אבל זה גם כיף.‏

יש לסרט בעיות שלא צריך להיות מעריץ של "הפרש הבודד" כדי לזהות. הוא ארוך מדי: אני ‏לא יודע מי החליט פתאום שהאורך הנכון לסרט קיץ הוא שעתיים וחצי, אבל הוא טעה. הוא ‏מגיע עם סיפור מסגרת מיותר, שלא רק מותח את הסרט שלא לצורך, אלא גם גורע ממנו – מי ‏רוצה לראות את הגיבורים שלו זקנים ועייפים? הגיבור שלו נחמד, אבל לא מספיק גיבור. ‏ציניות או לא ציניות, אני לא רואה את עצמי מחכה בנשימה עצורה לסרטו הבא של הטיפוס ‏הזה. אבל כשהסרט הזה זז, הוא אחד הדברים הכי כיפיים שראיתי הקיץ הזה.‏

חוץ מזה, היתה בסרט הסצינה עם הארנבים. אני לא יכול להסביר את הסצינה עם הארנבים. ‏אני לא יודע למה היא היתה שם, מאיפה היא הגיעה, מה היא אמורה להביע ואיך היא קשורה ‏לשאר הסרט. אבל היא היתה שווה את מחיר הכרטיס בפני עצמה.‏


פורסם במקור בוואלה אבל בתכלס זה היה שונה לגמרי