הכלל הראשון של המלחמה אומר, "לעולם אל תסתבך במלחמה יבשתית באסיה". האמריקאים לא למדו את הכלל הזה, כי הם עושים את זה שוב ושוב.
בואו נשמע קצת מורשת קרב. ארבעה חיילי SEALS יצאו למשימת חיסול של מנהיג טליבאן בהררי אפגניסטן. בעוד הם יושבים במארב, הם התגלו במקרה על ידי קבוצת רועי צאן מתושבי המקום. החיילים היו יכולים להרוג את האזרחים במקום, אבל העדיפו לתת להם ללכת; אותם רועים מיהרו אל הכפר הסמוך, הזעיקו את כל הטאליבאנים ברדיוס של קילומטרים, וארבעת האמריקאים מצאו את עצמם במצור מול מה שנראה כמו אינסוף חיילי טליבאן חמושים. אני לא הולך לספר איך זה נגמר, אבל שם הסרט עשוי לספק רמז כלשהו.
מה שמוזר הוא שאת הסיפור הזה שמעתי כבר בגן. לקראת יום הזיכרון סיפרו לנו את הסיפור על לוחמי הל"ה, והוא היה אותו הדבר: קבוצת לוחמים, רועה ערבי, הדילמה האם להרוג אותו, הבחירה באפשרות האנושית יותר, ותשלום המחיר על כך. ובכל זאת הסרט הזה אמור להיות מבוסס על סיפור אמיתי שקרה באפגניסטן ב-2005. מה הקטע, האמריקאים שמעו את סיפורי הגבורה הישראליים והחליטו לעשות רימייק בחיים האמיתיים?
חיטוט קצר באינטרנט יגלה, אלא מה, שאף אחד משני המיתוסים האלה לא באמת נאמן לחלוטין לבמציאות. בשני המקרים אנשים לחמו בגבורה ומתו, כמובן – ואני לא מתכוון להפחית בחשיבותם או בכבודם – אבל הסיפור שסופר עליהם עבר שינויים שהפכו אותו למתאים יותר לשיעורי מורשת. אני מוכן לנחש שלכל צבא בעולם יש סיפור "רועה ערבי" משלו, ויש לזה סיבה: זה סיפור טוב. הוא מציג את הצבא שלנו (ולא משנה מי "אנחנו" בסיפור הזה) כצבא המוסרי ביותר בעולם, היחיד ששומר על אנושיות למרות הכל; אבל מתחת לזה, עבור החייל בשטח הסיפור מעביר מוסר השכל ברור וחד משמעי: כשאתם יוצאים למלחמה תשאירו את המוסר בבית, אחרת תגמרו כמו הלוחמים ההם – גיבורים, אציליים ומתים. מי שמרחם – מתפגר.
ובאמת, "השורד האחרון" נראה כמו סרט מורשת-קרב להקרנה בפני תלמידים בימי זיכרון אמריקאיים. הסרט ממוקד במשימה. החיילים – כולם מגולמים על ידי שחקנים ידועים למדי: מארק וואלברג, טיילור קיטש, אמיל הירש ובן פוסטר – מוצגים, עם מנה ייצוגית של איפיון לכל אחד מהם (יש להם חברות שמחכות להם בבית). המשימה מתחילה, היא מסתבכת, ואז – רצף ארוך מאוד של יריות. חלק גדול מהסרט הוא מה שניתן לכנות סצינת אקשן ארוכה מאוד אחת, אם כי קצת לא נעים לקרוא להתרחשות "אקשן", כאילו אנחנו כאן בשביל הכיף. גיהנום הוא תיאור טוב יותר. הנחתים תקועים באזור הררי, בלי הרבה תקווה לחילוץ, ומוקפים באויבים שיורים עליהם מכל עבר; כמו בהרבה סרטי אקשן לא-משהו אחרים, קשה להבין מה קורה ומי יורה לאיפה, אבל כאן לא בטוח שזה העורך של הסרט שצריך להאשים בכך או שזה פשוט היה המצב האמיתי. ההרגשה היא לא של אינדיאנה ג'ונס ששלומו מובטח, ויותר כאילו הלך עלינו, הכל אבוד וכל מה שאפשר לעשות הוא לדחות את הקץ כמה שאפשר. מה שדי נכון.
ובכל זאת, מבחינות אחרות הארבעה דווקא מזכירים גיבורי אקשן אופיניים, לכן עוד בזמן הצפיה, גם בלי לגגל את הפרטים, לא הצלחתי לקחת אותו ברצינות מלאה כסיפור אשכרה-ככה-זה-היה אמיתי. למשל: כמו בכל ג'יימס בונד או קול אוף דיוטי, כשמדובר ברעים, החוק הוא – כדור אחד, הרוג אחד. כל יריה הורגת מיידית. הטובים, לעומת זאת, סופגים כדור אחרי כדור ופציעה אחרי פציעה, וזה גורם רק להורדה של 5% במד החיים שלהם. שוב ושוב הם צונחים מגבהים עצומים ומתרסקים על הסלעים למטה (לפעלולנים מגיע אוסקר). קשה להאמין שאחרי נפילה אחת כזאת מישהו מהם עוד היה מסוגל ללכת, ובכל זאת, הנה הם שוב, קמים ויורים ונורים וסובלים ויורים.
וזה העניין האחר: הם נורים הרבה. ברגעים אחרים הסרט מזכיר אימה מז'אנר ה"פורנו העינויים". הוא מפגין מין התענגות משונה על הסבל של חיילנו: משתהה על פציעות מזוויעות ומקפיד שלא נפספס אף עצם שבורה. למה, בעצם? מה הקטע? באיזה אופן לראות אנשים טובים סובלים קשות ומתים נחשב לבידור? ייתכן שהכוונה היתה המחשבה הנוצרית שהופכת כל מעונה לקדוש: ככל שהגיבורים סובלים יותר כך הם טובים יותר וראויים יותר להערצה, ולכן אתם הולכים לראות בדיוק ובמפורש כמה הם סובלים, כדי שתעריצו אותם כמו שצריך. ואם המסר היה עדין מדי, אל תדאגו, תקבלו בסוף הסרט מונטאז' ארוך של תמונות האנשים שעליהם מבוסס הסרט, לצלילי שיר על גיבורים שנגנב מדייויד בואי והופשט מאירוניותו.
סרט על חיילים שנלחמים ומתים מעלה, כמובן, שאלות קשות. למשל: למה? למה כל האנשים האלה רוצים להרוג אותנו ואנחנו רוצים להרוג אותם, בעצם? תזכירו לנו, כל המוות הזה, בשביל מה זה היה טוב בעצם? כל אלה שאלות קשות ומעניינות שהסרט לא מתייחס אליהם בשום צורה, רמה ואופן. נקודת המוצא והסיום היא שאנחנו הטובים והם הרעים, וטוב למות אם הרגת בדרך כמה שיותר מהם.כשעוסקים בהנצחה לא מערבים פוליטיקה, וחיילים לא שואלים למה, הם מצייתים.
"השורד האחרון" הוא סרט מלא באקשן, ובכל זאת ריק. הוא לא כיף, הוא לא אומר שום דבר מעניין, הוא רק רוצה שתעריצו את חיילינו – האומה האמריקאית הגדולה – האמיצים. לחיילים מגיעה הערכה, לסרטי תעמולה – לא ממש. לסרט הזה יש אותו הערך הקולנועי של צפירה.
פורסם במקור בוואלה
האימונים של הסילס לא כוללים הכשרה לחסינות מפני כדורים.
ברור שבנאדם חזק עם כוח רצון גדול יכול להחזיק מעמד במצבים קשים, אבל מה שהולך בסרט הוא אבסורד בשלב מסויים. כאילו חתכו סצינה מההתחלה שכל הלוחמים שותים את הסירום של קפטן אמריקה לפני המשימה.
המגזין "טיים" עושה סדר בעובדות:
http://entertainment.time.com/2014/01/10/lone-survivor-the-true-story/
יצויין שהסיבה שיש סיפורי 'הרועה' בכמה צבאות היא פשוט העובדה שדברים כאלה *באמת* מתרחשים, ולא פעם. רק ששומעים עליהם כשהם נגמרים רע.
הדילמה היא כמובן דילמה אמיתית (רד, מה *אתה* היית עושה במצב כזה, מסר בצד?), ואני באופן אישי יודע על יותר ממקרה אחד שקרה בצה"ל בתקופת רצועת הבטחון, שבו איזה רועה עלה על מארב של צה"ל (במקרים הידועים לי עיכבו אותו, ביטלו את המבצע או שחררו אותו, החליפו עמדה חיש-מהר והציבו מארב למי שיבוא לברר) במקרים אחרים שאני מכיר *לא* בארץ, זה היה סופו של הנ"ל, ובמקרה בריטי אחד לפחות שחררו את הרועה ולא קרה להם כלום.
אה, כן, והסיפור על הל"ה הוא די מדוייק בסך-הכל, אם כי זה לא היה בהכרח רועה.
אין לי שמץ מה אני הייתי עושה.
ואין לי גם שום ביקורת, אם זאת בכלל המילה, על ההתנהגות של החיילים האמיתיים בכל אחד מהמקרים.
במקרים מסוימים הדילמה עשויה להיות מיידית וחד משמעית (אם מישהו ראה אותך וברח, אתה יכול לירות בו או לא לירות בו. אין משהו אחר), אבל המצב שמוצג בסרט קצת מגוחך כי שם הדילמה היא לא באמת שחור ולבן. הם תופסים את שלושת הרועים ומחזיקים בהם, ועדיין מתנהגים כאילו הם יכולים א. להרוג אותם במקום או ב. לתת להם ללכת ללא כל הפרעה, בידיעה ברורה שהם הולכים להפיל עליהם את כל הטאליבאנים בעולם. הם באמת לא חשבו על אף אפשרות אחרת שנמצאת במקום כלשהו באמצע בין שתי אלה?
אגב, המגזין "טיים" לא עושה סדר בעובדות.
הוא משווה את הסרט לספר. זה לא פאקט-צ'ק, זה בוק-צ'ק. הטענות העיקריות נגד הסיפור הן שהשינויים הגדולים נעשו במעבר מהממציאות לספר (שנכתב על ידי סופר צללים שנשכר על ידי הצבא האמריקאי), ולא בין הספר לסרט.
אז הנה סיכום הסיכומים:
http://www.onviolence.com/?e=770
ארור תהיה!
יש לך מושג כמה שעות מהיום ביליתי בבלוג הזה?
יש לי עבודות לכתוב, ספרים לקרוא, שעות שינה לצבור…. גרררררר
אם אפשר להוסיף משהו,
רד, אני ממש לא מסכים שהמסר בסיפורי "הרועה הערבי" הוא "מי שמרחם מתפגר". ממש ממש *ממש* לא מסכים.
הסיפורים האלו תמיד מסופרים בלי שמץ של ביקורת ולמעשה עם גישה מעריצה ללוחמים שהשתתפו באירוע. בעייתי או לא, זה מסר הפוך לחלוטין מ"במלחמה אסור לרחם"-לפחות בשיעורים שעוברים בארץ מעבירים את הסיפור הזה כדוגמה אישית שצריך לקחת, להיות מוסרי כערך בפני עצמו, גם אם זה יהרוג אותך. להגיד שבגלל שבסוף הלוחמים מתים סימן שהצבא משתמש בסיפור הזה כדי לחנך לחוסר רחמים-זה פשוט לא פייר ולא נכון, וזה כמו להגיד שהמטרה של מור"ק על רועי קליין היא להעביר שבמלחמה צריך לדאוג רק לעצמך, כי מי שעוזר לאחרים מת. בדיוק ההיפך.
סליחה על האוף טופיק וביקורת נהדרת לפחות כרגיל אם לא יותר![!אחלה!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/2_thup.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/2_thup.gif" alt="" width="" height="" />)
אני ממש אוהב את זה שיש שמות סרטים שהם ברורים לגמרי.
ככה במשך כול הסרט אתה מצפה למשהו מאוד מסוים ולסוף מאוד מסוים והסרט משחק בך. הביקורת קצת הרסה לי בקטע הזה.
מצד שני זה בטח לא סרט מספיק מתוחכם כדי שהם יעשו עם השם הזה משהו.
הסרט הזה לא משחק בך
ההפך, כבר בסצינה הראשונה הוא מראה לך שהוא נאמן לשמו.
"למה כל המוות הזה"? אם מישהו לא יודע למה האמריקנים באפגניסטן, הוא יכול לגגל קצת.
לא כל סרט צריך להתעסק בשאלות הגדולות ולענות על כל שאלה.
יש פה סיפור נקודתי, ומספרים אותו מצוין, גם אם זה לא מתאים לדעה הפוליטית של חלק ממבקרי הקולנוע.
לדעתי השאלה היא לא "צריך או לא צריך"
לדעתי השאלה היא האם ההימנעות מהתעסקות בשאלות הללו פוגעת בסרט או לא. ואני חושבת שהתשובה לשאלה הזו לא חייבת להיות קשורה לדעה הפוליטית של הצופה, אלא יותר בציפיות שלו מסרט, אשר מתיימר להיות "סרט חשוב".
ומה התשובה?
(מלבד זה שלא ראיתי שהסרט מתיימר להיות 'סרט חשוב' למעט אם הצגת בחורינו-האמיצים-נלחמו-בגבורה מקנה לו חשיבות מיוחדת).
לצערי, לי עדיין אין
בעוונותיי, עוד לא יצא לי לראות את הסרט, לכן אינני יכולה לדעת אם ההימנעות הזו תפגע בהנאה שלי או לא. הסיבה, שבכל זאת היה לי חשוב להגיב, היא, שלדעתי כל דבר, שמשפיע על חווית הצפייה של המבקר, ראוי וצריך להיכנס לביקורת.
וואו, איזה סרט חנטריש.
לא, לא בגלל שאין בו דיון פוליטי פסאודו-מעמיק, או שאלות קשות-פחות-או-יותר. זה רק היה מזיק לו יותר. בגלל שהוא מפשל במה שהוא נראה שהוא ניסה לעשות – להציג סיפור קרב הרואי בערך מזווית החייל.
הוא מתחיל לא רע: הפרטים הקטנים מאוד, מאוד מדוייקים, ואפשר לראות שהוא התייעץ עם מקצוענים בשחזור כלי הנשק, המדים, צורת הדיבור הצבאית וכן הלאה.
חבל רק שהוא לא עשה את זה עם הדיאלוגים, שנעים חצי מהזמן בין המביך נורא לממש זוועה, ובטח לא עם הריאליזם: מתחיל הקרב, וכמו שרד אמר – אמריקאי חוטף המוני כדורים לפני שהוא מת, אפשר לשרוד נפילות שנראות שיהרגו בן אדם שלוש פעמים (אם אתה אמריקאי, כמובן) והאפגנים מתים בסיטונאות, ומגלים יכולת טקטית רק כשזה מתאים לתסריט. זה מגוחך. ולתגובה הבאה המלאה ספויילרים.