במקום "האלמנה השחורה": שני סרטי אקשן ששווים את זמנכם

לכל מי שסובל ממחסור בנשים שמכסחות צורה בסרטים טובים.
שם רשמי
לוחמים מופלאים
שם לועזי
Dynamite Fighters

מסכנה האלמנה השחורה. מילא מה שקרה לה ב-"הנוקמים: סוף המשחק", עכשיו גם את הסרט שלה היה צריך לדחות לנובמבר, בתקווה שעד אז כל סיפור הקורונה יהיה מאחורינו? נו, לא נורא. אם רוצים סרט אקשן עם גיבורה נשית אפשר תמיד להריץ שוב את "שובו של הנוסע השמיני" ואת "וונדר וומן" (שההמשך שלו, בשאיפה, לא יידחה) ו-"קפטן מארוול" ו-"להרוג את ביל" וגם… אה… זהו?

כן, יש מחסור בסרטי אקשן עם גיבורה (דורון הקדיש פעם כתבה שלמה לנושא), אבל האמת היא שאם נעשה קצת חפירות ארכיאולוגיות, אפילו בתחומי המילניום הנוכחי, נגלה לא-מעט סרטים בסדרות כמו "טומב ריידר", "מלחמות האופל" ו-"האויב שבפנים", וגם עוד כמה כאלה שלא הצליחו מספיק כדי להצדיק המשכים כמו "אולטרה ויולט" ו-"סאקר פאנץ'". הבעיה עם רוב הסרטים האלה: הם נעים על הסקאלה שבין "גרוע" ל-"זוועת עולם, אל תתקרבו".

במקום להתמקד בשאלה למה ובזמן ההמתנה ל-"האלמנה השחורה" ו-"וונדר וומן 1984", הנה דוגמאות לשני סרטי אקשן טובים עם גיבורות נשיות שמומלצים במיוחד לצפיה בימים טרופים אלה.

Magnificent Warriors

אחד הדברים שהכי התפלאתי לגלות אחרי הצפיה ב-"Magnificent Warriors" (שהופץ באנגלית גם תחת השם Dynamite Fighters, אם כי נדמה לי שהשם עם ה-Magnificent הוא הקאנוני היום) הוא עד כמה הסרט הזה, שיצא ב-1987, לא נחשב לקלאסיקה בקרב חובבי קולנוע האקשן ההונג-קונגי. כלומר, החובבים האלה מסכימים שהעלילה סוחפת, האקשן משובח והכוכבת נוצצת בתפקיד הראשי – אבל להכניס אותו לפנתיאון, זה לא. למה?

אולי בגלל שמדובר בסרט מאוד הוליוודי, גם במבנה העלילתי וגם בהשראה/גניבה בוטה שלו מסרטים הוליוודיים ידועים. ועדיין, הוא מוצלח לפחות כמו אותם סרטים שהוא מתבסס עליהם. מישל יאו מגלמת את פוק מינג-מינג, שכירת חרב קשוחה שנשלחת לכפר קטן במונגוליה כדי לחלץ דמות-מפתח במאבק הסיני נגד הכיבוש היפני בתקופת מלחמת העולם השנייה ומגלה שהאויב זומם משהו שטני במיוחד בכפר הזה. בדרך יש לא מעט טוויסטים ורגעים קומיים (חלק גדול מהם, צריך להודות, צפוי למדי), אבל מהרגע הראשון ברור שהעיקר כאן הוא יאו וסצנות האקשן בכיכובה.

יאו, שהקהל העכשווי רגיל לראות בתפקידים מטרוניים יותר, מתגלה בסרט הזה כמי שהיתה בנעוריה כוכבת האקשן האולטימטיבית: סצנות הלחימה הפיסית, עשויות בכוריאוגרפיה מושלמת (יאו, בדומה להרבה מאוד שחקנים ושחקניות אחרים בז'אנר, התחילה את הקריירה שלה בתחום המחול), מצליחות לסחרר ולהדהים – במיוחד כשהיא מקרקסת כנופיות שלמות מקרב החבר'ה הרעים שמתנפלות עליה בלי להבין שאין להן סיכוי – גם בלי לסתור את חוקי הפיזיקה הידועים; מנגד, גם בסצנות שבהן מעורבים כלי רכב באוויר וביבשה, היא מוכיחה את עצמה כגיבורת אקשן משכמה ומעלה. התסריט מתזמן את סצנות האקשן הרבות של הסרט באופן מושלם, עד לשיא, 90 דקות שאף אחת מהן לא מרגישה מיותרת. Magnificent Warriors היה אחת הגיחות המעטות (למרבה הצער) של הצלם דייויד צ'ונג לתחום הבימוי ואת המורשת של המקצוע העיקרי שלו אפשר בהחלט להרגיש לאורך הסרט, עם צילומים פנורמיים יפים של נופי מונגוליה, שמדגישים את הרלבנטיות של זירת ההתרחשויות לעלילה. 

על עובדת היותו של הסרט אחד מסרטי ההרפתקאות הגדולים בהיסטוריה תעיד ההשפעה שהיתה לו על סרטים שבאו אחריו – בעיקר בהוליווד. לספילברג ולוקאס היה קייס רציני להגיש נגד יוצרי הסרט הזה תביעה על פלגיאט, אבל נראה שהם דווקא הוחמאו מהמחווה ליצירות שלהם והחזירו לסרט במחוות משל-עצמם ב-"אינדיאנה ג'ונס ומסע הצלב האחרון". מה שיותר משמעותי – לא תצליחו לשכנע אותי אחרת, מישהו בהפקה של "וונדר וומן" ראה את הסרט הזה ועשה אתו לא מעט שיעורי בית, החל מצוות הלא-יוצלחים שמלווה את הגיבורה במשימה מסוכנת בארץ רחוקה (עם טיפוסי-דמויות כמעט זהים) ועד לאופי המזימה שהגיבורה חושפת. אז לפני "וונדר וומן 1984", מומלץ מאוד לראות את הסרט שנתן לקודמו השראה.

נשיקה ארוכה ללילה

ומהגיבורה שנתנה השראה ל-"וונדר וומן" לאחת שמזכירה יותר את "האלמנה השחורה". בין סוף שנות ה-80 לסוף שנות ה-90, תסריטאי צעיר בשם שיין בלאק עשה היסטוריה כשהוא מכר לאולפנים בהוליווד שלושה תסריטים לסרטי אקשן תמורת סכומי שיא. הראשון שבהם, "נשק קטלני" בבימוי ריצ'ארד דונר, הפך ללהיט ענק והוביל להמשכים. השני, "בכוננות מתמדת" בבימוי טוני סקוט נכשל בקופות, אבל הפך ללהיט בוידאו כמעט מיד אחר כך. השלישי, "נשיקה ארוכה ללילה" בבימוי רני הרלין… היה כישלון קטסטרופלי. הוא בקושי כיסה את עלות ההפקה שלו בקופות, הוא קבר את הקריירה של הרלין (יחד עם הנישואים שלו לכוכבת הסרט ג'ינה דייויס) והוא הכניס את הקריירה של בלאק ודייויס לתרדמת שממנה לקח לשניהם הרבה זמן להתאושש.

וחבל, כי בדיעבד, הסרט הזה מתברר כאחד הפרויקטים היותר משמעותיים בקריירה של כל המעורבים, סרט שבו הם באמת ניסו לעשות שינוי אמיתי בז'אנר ולהראות איך סרט אקשן טוב עם גיבורה (כמו סרט אקשן טוב עם גיבור) צריך להכיל משהו מעבר למכות ושורות-מחץ. דייויס מגלמת את סמנתה קיין, אמריקאית שבנתה לעצמה חיים מאושרים בעיירה קטנה אליה היא נסחפה בנחל הסמוך בלי זיכרון לגבי חייה הקודמים. כמו שקורה לעיתים קרובות בסרטים מהסוג הזה, חייה הקודמים – בהם, מתברר, היא היתה מתנקשת מקצועית – באים לסגור אתה את החשבון.

"נשיקה ארוכה ללילה" הוא קודם כל תצוגת-תכלית מרשימה של הצוות שעומד מאחוריו: התסריט של בלאק מתוחכם ושנון כצפוי, ג'ינה דייויס מגלמת בעצם שני תפקידים, עם סצנת מטמורפוזה אדירה בין שניהם – ובכל אחד מהם היא עושה עבודה מהממת (כזו שמציבה תחרות, לטעמי, אפילו להופעה הבלתי-נשכחת שלה ב-"תלמה ולואיז"), ורני הרלין מטפל בסצנות האקשן, במיוחד אלה שמערבות פירוטכניקה, במיומנות שצופי "מת לחיות 2" ו-"סחרור מסוכן" רגילים אליה. קלף פחות צפוי שיש לסרט בשרוול הוא הנבל, בגילומו של קרייג ביארקו ההורס, עוד מתנה ש-"נשיקה ארוכה ללילה" נתן להוליווד והיא לא השכילה לנצל כראוי. 

מעבר לעובדה ש-"נשיקה ארוכה ללילה" מציג גיבורת אקשן נשית, הוא גם מצליח להפוך אותה לדמות מורכבת, מה שלא יפתיע צופים שמכירים את העבודות האחרות של בלאק: ההתמכרות של הגיבורה לריגוש, לאדרנלין, לסכנה – לא בשונה מזו של מרטין ריגס ב-"נשק קטלני" – היא בסופו של דבר עניין מסוכן שמעורב בו לא-מעט הרס עצמי. הגיבורים של בלאק תמיד הולכים על הקצה, והוא לא ראה סיבה לשנות את זה כשהוא כותב תסריט על גיבורה.

"נשיקה ארוכה ללילה" היה ראוי למעמד קלאסיקה של אקשן, מה שלא קרה. עכשיו, לקראת היציאה (אפשר לקוות) של "האלמנה השחורה", כדאי להוציא אותו מהבוידעם ולתת לו את הכבוד שלו הוא ראוי.