ביקורת: הבת האפלה

חופים הם לפעמים געגועים, ולפעמים הם זכרונות קשים.
שם רשמי
הבת האפלה
שם לועזי
The Lost Daughter

אתם נמצאים בחדר, וכל מה שאתם רוצים זה רק רגע של שקט: שאף אחד לא ייגע בכם, לא יבקש מכם משהו, לא ידרוש מכם כלום, לא ירצה מכם משהו. אתם רוצים להיות רגע אתם. אבל אתם לא יכולים: יש לידכם ילדים והם בוכים, או מבקשים משהו, או אולי אפילו מרביצים ומציקים לכם. וזה לא מפסיק. ואתם לאט לאט מתחרפנים, והם מתחרפנים, וזה מחרפן אתכם יותר שהם מתחרפנים וכל זה היה יכול להיעצר אם היו לכם כמה דקות של שקט, אבל במקום זה יש בכי, ובקשות, ואמא, ואבא, ומיץ, ו"מה זה", ו"אפשר", ו"למה", ובכי, ולזרוק דברים, ובלגן, ודיייייייייייייייייייייייייייייייייי!!!!!!!!

הפסקה למעלה היא מבחן טוב להורים, ואולי אפילו בכלל: מה יותר מטריד בסיטואציה הזאת – ההצקה הבלתי נגמרת של הילדים, או הפחד והייאוש ממה שאתם תעשו עוד רגע? האם מה שמציק לכם זה השאלה מה זה אומר עליכם, או רק איך לצאת מהסיטואציה הזאת?

"הבת האפלה" (תרגום קצת מוזר, אבל כזה שלקוח מהתרגום של הספר אז נניח) מספר על ליידה (אוליביה קולמן), אישה שיוצאת לחופשה ביוון, שם כל מה שהיא רוצה זה רק להיות עם עצמה – אבל מפגש עם משפחה גדולה וקולנית על החוף ובייחוד עם אם צעירה (דקוטה ג'ונסון) מערער אותה וגורם לזיכרונות שלה על תקופת האמהות שלה לילדותיה לשוב ולצוף. לא זיכרונות טובים מדי, יש לציין: החוף מזכיר לה את הפעם ההיא שבה איבדה את הבת הבכורה, ומנוחה קצרה של האם מזכיר לה את הפעם שבה היא רק רצתה לנוח, ובתמורה הילדה סירקה אותה והכאיבה לה. בכלליות, אפשר להגיד שליידה היא לא אם השנה, ונראה שהבן אדם הראשון שיגיד את זה היא ליידה בעצמה.

"הבת האפלה", סרט הביכורים של מגי ג'ילנהול על בסיס ספרה של אלנה פרנטה, הוא הסרט השני שמוקרן כרגע בקולנוע ודן בסוגיות הוריות. אבל אם "משפחה מנצחת" דן ב"הורות נפלאה" של אנשים יוצאי דופן, "הבת האפלה" דן בצדדים האפלים יותר של הורות אצל אנשים רגילים לחלוטין.

כפי שאפשר להבין מכך שהסרט הוא סרט ביכורים של שחקנית, שליטה קולנועית ברמת דיוק בפריימים אין פה: כמו מרבית מהשחקנים שהופכים לבמאים, לג'ילנהול חשובים יותר התסריט והמשחק, ועל כן לא אכפת לה שמדי פעם הפריים יהיה אפל, משעמם או דחוס. מדי פעם זאת אפילו הכוונה. זה לא שהיא עושה עבודה גרועה, כמובן: אבל ההשקעה שלה הייתה בעבודה עם קולמן, ג'ונסון, ג'סי באקלי (שמגלמת גרסה צעירה של קולמן ונראית בדיוק כמוה הולי שיט), פיטר סארסגארד, אד האריס ועוד. זה השתלם: כולם משחקים פה באופן נפלא דמויות שהן ברובן "קשות": קצת אנושיות מדי, קצת מעצבנות מדי, קצת אנוכיות מדי – אבל בכל זאת אי אפשר שלא להיקשר אליהן ולדאוג לגורלן, פשוט כי הן מזכירות לך את עצמך, או אנשים שאתה מכיר, ברגעים הפחות מחמיאים. ורמת הדיוק גורמת לך לרצות לראות עוד.

על פי כל הפרמטרים, "הבת האפלה" הוא סרט "קטן". על אף עליית מנייתה של קולמן, אין שם אף כוכב קופות רציני, התחלת הסרט איטית ומורכבת יותר משתיקות מאשר מדיאלוגים, ואף אחד לא מת או נמצא בסכנה קיומית. יותר מזה, קשה להגיד שיש "מסע דמות" למישהו מכאן. זה לאו דווקא שאין, אבל הסרט עוסק יותר בעיבוד החוויה ההורית שליידה חווה על האי מאשר בפעולות אקטיביות שמשנות אותה. אבל גם סרט קטן צריך לדעת איך לעשות, וג'ילנהול, מה לעשות, יודעת.

זה מתחיל בכך שלראשונה מזה הרבה זמן, קשה להאשים סרט (של נטפליקס!) בזמן עודף. כן, ההתחלה איטית – אבל היא נחוצה. ויש סצנות שלאו דווקא מתחברות ישר, אבל הן מעניינות. ובעיקר, מעל הכל: הסרט נגמר בצורה מושלמת. הוא מגיע לנקודה שלו, ובמקום להימרח ולגמגם הוא מנקה את השולחן מהר והולך לדרכו. בסרטים אחרים זה אולי היה מגמד את האפקט של מה שקרה כרגע, אבל כאמור, ג'ילנהול יודעת מה היא עושה. משפטים קטנטנים שקולמן אומרת, לאורך הדרך אבל גם בסופו, נחרטים בלב עמוק בלי שהסרט עושה מהם קרשנדו רגשי עצום שמגיע עם כינורות וקלוז-אפים בוכיים.

עם כל זה, אני לא יודע אם אני יכול להמליץ באופן שלם על "הבת האפלה". לא כי הוא לא טוב – הוא בקלות זוכה בתואר "אחד מהסרטים הטובים של השנה", וכולי תקווה שג'סי באקלי, אוליביה קולמן ומגי ג'ילנהול ימצאו את דרכן לכל פרס ופרס בעונת הפרסים הקרובה – אלא פשוט כי הוא סרט קשה. סרט שמציב מראה לרגעים הקשים והמתסכלים: גם אלה כמו שתיארתי בפסקה הראשונה, אבל בעיקר אלה שאנחנו מעבירים את עצמנו – השיפוטיות העצמית שלנו שלא נותנת לנו לראות גם את הדברים הטובים שאנחנו עושים. זה סרט שאני חושב שייגע בהרבה מאוד אנשים (ובעיקר נשים), אבל קשה לי להאמין שמישהו ייצא ממנו עם חיוך על הפנים.

עם זאת, זה לא סרט ציני או מרושע בשום צורה, והוא מלא בחמלה גם ברגעים שלצופים מהצד הכי קשה להיות סלחניים ואוהבים. אבל חלק מהאהבה והחמלה הזאת דורשת כנות, ו"הבת האפלה" מציג מראה אוהבת וקשה בדיוק על הרגעים והצדדים האלה באישיות שלנו. לא בדיוק סרט לדייט, כמו שאומרים – אבל בהחלט סרט שמנסה לעשות משהו מאוד קשה ומצליח בו. כל הכבוד, ג'ילנהול.