שר הטבעות: שני הצריחים

במקור: Lord of the Rings: The Two Towers
במאי: פיטר ג'קסון
תסריט: פיטר ג'קסון, פראן וולש, פיליפה בוינס
על פי ספרו של ג'.ר.ר. טולקין
שחקנים: אלייז'ה ווד, ויגו מורטנסן, אורלנדו בלום, ג'ון רייס-דייויס, איאן מק'קלן, שון אוסטין, אנדי סרקיס, מירנדה אוטו, כריסטופר לי, ברנארד היל, בראד דוריף

יש בעיה מסוימת עם סרטי המשך: פרט לסדרת סרטי ג'יימס בונד, הם נוטים שלא לעמוד בפני עצמם. אז מילא ללכת לסרט שמההתרחשויות בו ניתן להבין מה קרה בסרט הקודם ('בלייד 2', או במידה מסוימת, אף 'הארי פוטר וחדר הסודות'), או שההתרחשויות בו אינן קשורות ישירות לסרט הקודם (למשל, סרטי 'מת לחיות'), אבל כאשר הסרט השני בטרילוגיה נפתח בדיוק באותה נקודה בה הסתיים הסרט הראשון, כאילו מדובר בסרט אחד ארוך, ואפילו לא טורח לתת לצופה איזה תקציר "Last Time on Dynasty" לרפואה – אז העניין הופך לבעיה של ממש.

או בקיצור, אם לא ראיתם את 'שר הטבעות: אחוות הטבעת' – חבל לכם על הזמן. הצפייה בו היא תנאי הכרחי למי שרוצה להבין משהו ממהלך העניינים ב'שני הצריחים'. קריאת הספר, אגב, היא לא יותר מיתרון.

אם כן, האמור בפסקה הבאה עשוי להיחשב כספוילר לסרט הראשון על ידי אנשים מסוימים.
'אחוות הטבעת' הסתיים בפיצולה של האחווה – מרי ופיפין ההוביטים נחטפו בידי אורקים, שלקחו אותם אל משכנו של יד ימינו של סאורון; אראגורן הערס, גימלי הגמד ולגולאס ההומו חשו בעקבותיהם להצילם; ואילו סם ופרודו חמקו בינות לסלעים, הלאה בדרכם למורדור, משכנו של סאורון, כשפניו של אלייז'ה ווד, שעד כה הכילו שתי הבעות אטומות בלבד, מתעוותות לכדי פרצוף דרמטי ונוראי – כאילו הוא סובל מעצירות קשה.

ובכן, 'שני הצריחים' נפתח בפירות מאמציו של ווד המסכן: הבעה אחת נוספת, חדשה לגמרי! כן, כן. פרודו יודע עתה לגלגל את עיניו, באופן שאומר "כמה שאני מסכן! אני רק הוביט קטן וחלוש". כיוון שהוא מתקרב והולך למורדור, נטל הטבעת אכן הופך אותו להוביט קטן וחלוש, אבל בל נקדים את המאוחר.

אראגורן, הגמד וההומו, אם כן, מנסים להציל את ההוביטים ידידיהם, ובמקביל מגלים כי צבאות אורקים עצומים מוקמים ומטרתם אחת: מלחמה וכיבוש הארץ התיכונה. שלושת הריינג'רים נפגשים עם המלך תיאודן – מלכה של רוהאן, ארץ הסוסים – שמוחו טושטש על ידי יד ימינו, גרימא "לשון נחש" (למקרה שמצמצתם, שני אלה – כמו רבים אחרים – הינן דמויות חדשות, שלא הופיעו בסרט הקודם). רק לאחר שבוצעה במלך פעולת "צא, דיבוק, תסא בחוץ!", יכול אראגורן הסמכותי לדבר עימו בהגיון. המלך, רענן וסמכותי מתמיד, אומר בקול בוטח כי הוא מעדיף לסגת לנקרת-הלם, מתוך הנחה שהביצורים שם יהדפו כל ניסיון תקיפה.
בינתיים, כך נראה, שני ההוביטים הקטנים הצליחו להסתדר בכוחות עצמם – הם נלקחים תחת חסותו של אנט זקן, שזה בדיוק כמו עץ, רק עתיק מאוד, יודע לדבר ואף ללכת. האנט אכן מנצל יכולת זו, יוצא לדרך והולך, והולך, והולך והול-אא-ך.

במקום אחר לגמרי, פרודו וסאם ממשיכים לנדוד בינות סלעים, בדרכם הארוכה והקשה למורדור, שם פרודו אמור לזרוק את הטבעת להר האבדון, ושלום על ישראל (ועל העולם כולו). לא רק מכשולי הדרך מטרידים את מנוחתם, כי אם גם גולום. גולום הוא יצור ביצות נכלולי שהטבעת היתה פעם ברשותו, ועתה הוא עוקב אחרי ההוביטים, במטרה להשיב לעצמו את הטבעת הנחמדת. כדרכם של רעים, גם גולום היה פעם בעל לב זהב, ובשל נסיבות כאלו או אחרות, עבר לצד האפל.

אז מה יש לנו כאן? שלושה סיפורים שונים, שעל הסרט לדלג ביניהם מדי פעם, ורק אחד מהם – המערכה ברוהאן ובנקרת הלם – מעניין. סיפורם של פרודו וסאם אפילו מעיק:

גולום, שממלא את תפקיד הקומיק-רליף של חלק זה של הסיפור, כמו גם את נישת הסיפור הטראגי, היו כל הנתונים להיות גדול, ענק, מדהים (בעיקר משום שהוא ממוחשב, מה שנתן לו יתרון על פני המשחק של דמויות אחרות בסרט). למרות שניתן היה להתפרע בעיצוב דמותו הממוחשבת, בחרו היוצרים לגרום לו להיראות כמו מנחם בגין, וזה שיבש לי את המערכות כליל, כיוון שציפיתי שבכל רגע יפצח בנאומי בחירות עבשים. אבל לא, את אלה סיפק פרודו, במונולוגים מסטיקיים, קלישאתיים ועמוסי פאתוס להקיא, ואם להוסיף חטא על פשע, He was doing “The Face”. נכון, נטל הטבעת הופך קשה מנשוא, ובשלב זה של המסע היא מעיקה על ההוביט הקטן והמסכן, אבל גם תירוץ כזה אינו מצדיק לדעתי את השימוש המוגזם שעשה ווד בהבעה החדשה, החלושה, התשושה, הכחושה, הנדושה.

לחבורתו של אראגורן דווקא היה פוטנציאל גדול, שאף התממש במרבית הזמן: הסיפור היה מעניין ומותח, למרות מספר נפילות, כשהגדולה שבהן היא בעצם לא גדולה כלל – היא גמד. כן, גם לחלק זה של הסיפור, הבמאי, פיטר ג'קסון חש שצריך להיות מי שיספק הפוגה קומית, וגימלי הגמד נבחר לתפקיד. בהתחלה זה משעשע, אבל בהמשך – מעיק. מה לעשות, מדובר פה באפוס רחב יריעה, סיפור רציני על תככים פוליטיים, מלחמת מעטים-מול-רבים, מלחמה לחיים או למוות, מלחמה שתקבע את גורל העולם החופשי, ולהביא גמד שיספר בדיחות מדי מספר דקות נראה לגמרי מנותק ולא שייך לסיפור הזה. אותה מלחמת-מעטים-מול-רבים מפורסמת, הזכירה לי במידה מסוימת את חיילי האימפריה של 'מתקפת המשובטים'. כלומר, מאסה של אנשים צווחים וצועקים, כמה מכות בשביל הדרמה, אבל להרגשתי האישית – לא שונה מהותית מכל קרב אחר שכבר ראיתי. אבל אני לא מתלוננת. אפילו נהניתי קצת.

הבעיה הכי גדולה של 'שני הצריחים' נובעת מטבעם של סרטים בכלליות, ומטבעו של 'שר הטבעות' בפרט: סרטים נוטים להיות בנויים משלושה חלקים – התחלה, אמצע וסוף. ההתחלה מספקת לנו מבט לרקע של הסרט, וכשהיא עשויה טוב, היא מגרה אותנו להמשיך לשבת בכיסאות ולהחזיק את עפעפינו פתוחים; אמצע הסרט הוא בדרך כלל החלק החלש יותר, זה ש"נופל בין הכסאות". סופים של סרטים הם גרנדיוזיים ומרשימים, ומביאים את הסרט לשיאו – כמו גם אל המנוחה ואל הנחלה.
'שר הטבעות', אני מניחה, אינו שונה במבנהו מכל סרט ממוצע כזה. אלא ש'שר הטבעות' הוא סרט אחד ארוך מאוד, שחולק (באופן שרירותי למדי) לשלושה חלקים, כך שנוצר מצב בו אמצעו של האפוס, החלק החלש יותר בסרט, הוא סרט שלם – 'שני הצריחים'.

לולא הייתי יודעת שג'קסון צילם את כל הסרטים בבת אחת, כמקשה אחת, עוד הייתי עלולה לחשוב שהפומפוזיות עלתה לו לראש, עד כי הוא אינו יכול להשתלט על הרגשת הגאווה הזו: "אני הבאתי לעולם את ההפקה המרשימה ביותר של 'שר הטבעות'! אני, ולא אחר!". הפומפוזיות הזו מתבטאת בעיקר באותן קלישאות לעוסות, ובאורכו הבלתי נתפס של הסרט, עד כי לרגע היה נדמה לי כי מרגע שנכנסתי לצפות בו, ועד שיצאתי ממנו, חלפו שנתיים מחיי. וכל זה למה? כי בשורה התחתונה, לא קורה שום דבר בחלק זה של האפוס, שלא ניתן היה לדלג עליו היישר אל הסרט השלישי, למעט קרב אחד או שניים. אבל היי, זה לא אמור להיות סתם עוד סרט קרבות. זה טולקין!

אז כן, ציפיתי ליותר, וכן, יהיו אנשים שירצו לצלוב אותי על מה שאני עומדת להגיד: למרות ההפקה המרשימה (והיא מרשימה), למרות הצילומים המדהימים (והם מדהימים), למרות הקרבות המרהיבים (והם מרהיבים), למרות שזה 'שר הטבעות' ושאין שום דבר אחר לראות בקולנוע – אולי בכל זאת אפשר לוותר על 'שני הצריחים' ולהמשיך לחכות לחלק הבא בטרילוגיה. אבל מה אני מדברת. מחרתיים אני עומדת לצפות בסרט הזה בפעם השניה…