שר הטבעות: שיבת המלך

במקור: Lord of the Rings: The Third One
עוד יותר במקור: The Lord of the Rings: The Return of the King
במאי: פיטר ג'קסון
תסריט: פיטר ג'קסון, פראן וולש, פיליפה בויינס
על פי ספרו של: ג'. ר. ר. טולקין
שחקנים: אלייז'ה ווד, שון אסטין, ויגו מורטנסן, ליב טיילר, איאן מק'קלן, אורלנדו ("אורלי") בלום, הוגו ווייבינג גודביי
לא משתתף: כריסטופר לי

אני רוצה לשאת נאום קצר, אם יורשה לי.

מחר נתעורר כולנו ליום חדש. מחר נחיה כולנו בעולם חדש. עולם שבו טרילוגית 'שר הטבעות' נמצאת כולה מאחורינו. עולם שבו אנו כבר איננו נושאים תמיד את מבטנו אל הסרט הבא בסדרת "שרה", שבו אותה טרילוגיה שוקעת לאיטה אל תוך ערפילי העבר. בקרוב תתחיל שנה חדשה, שנה מלאה בסרטים חדשים ומסקרנים, שנה שאין לדעת מה יהיה בסופה. שנה שאינה מסתיימת בסרט ענק אחד שיאפיל על כל מה שבא לפניו. מעתה ואילך, שוב אי אפשר יהיה לדעת מראש מי יזכה במשאלי סוף השנה, ומה יהיה הסרט המצליח של השנה. כך חולף לו העידן השלישי של בני האדם, ואנו צועדים, חוששים אך אופטימיים, אל עידן חדש, עידן של אי וודאות.

מאוד נהניתי משני סרטי שרה הקודמים, אבל לא הייתי מאלה שהכתירו את טולקין לאלוהים ואת פיטר ג'קסון לנביאו. באופן קצת סאדיסטי, הייתי שמח להודיע ש'שיבת המלך' הוא נפילה מוחלטת, אכזבה ברמה של 'מטריקס Revolutions' (זה לפחות היה מעניין). עוד יותר מזה הייתי שמח להודיע ש'שרה' השלישי, בניגוד לשני קודמיו, קנה אותי לחלוטין – שהפעם נסחפתי כל כולי אל תוך הארץ התיכונה, חרדתי לשלומם של ההוביטים ושכחתי לחלוטין מדברים כמו האידיוט שליהק את אייג'נט סמית לתפקיד אלרונד, או פאשלות קטנות באפקטים המיוחדים. זה לא קרה. גם לא חשבתי שזה יקרה. מה כבר אפשר לחדש בביקורת על 'שר הטבעות'? כולם כולל כולם הרי כבר מכירים את שני הסרטים הקודמים ויודעים בדיוק למה לצפות: מי שסבל ב'אחוות הטבעת' לא יילך ל'שיבת המלך', ומצד שני אפילו משכנעים מקצועיים מטעם המאפיה לא יצליחו לגרום למעריצי הסרטים הראשונים לוותר על השלישי. השאלה האם הסרט השלישי הוא יותר או פחות טוב מהקודמים (התשובה שלי: יותר טוב מהשני, פחות מהראשון) היא לא יותר מויכוח פנימי בין חובבי הסדרה. יש לו את אותם יתרונות והוא סובל מאותם חסרונות, רק יותר – הרבה יותר – מכל אחד מהם.

אפילו העלילה מתחילה כחזרה על ארועי הסרט השני: פרודו, סאם וגולום ממשיכים במסעם אל עבר הר האבדון כדי להשמיד את הטבעת האחת. יתר אנשי האחווה לשעבר, לאחר שעמדו נגד כל הסיכויים במצור על נקרת הלם, ממשיכים הלאה כדי לעשות את אותו הדבר בדיוק, רק הרבה יותר בגדול, במינאס טירית. ואראגורן צריך לקבל את ההחלטה האם להמשיך בחייו כפאוור ריינג'ר או לתפוס את מקומו כמלך גונדור (שמו של הסרט עשוי לספק רמז דק בקשר לשאלה זו).

גם את השחקנים אתם כבר מכירים, ויודעים בדיוק מה כל אחד מהם יודע ולא יודע לעשות. אלייז'ה ווד היה ונשאר הטעות הגדולה ביותר של יוצרי הסרט. הבעת הסבל הקפואה על פניו הורסת את האפשרות להתחבר באמת למסעם של שני ההוביטים. מצד שני, אין עוררין על כך שויגו מורטנסן הוא מלך. וכמובן, ישנו גולום, שנשאר גם הוא בדיוק כמו שהיה בסרט הקודם: השחקן הכי טוב בסרט, הקומיקאי הכי טוב בסרט, והדמות הממוחשבת האמינה והטובה ביותר שנוצרה אי פעם.

וכרגיל, גם אם אין לכם שמץ של עניין בארץ התיכונה ובכל יושביה, הסרט שווה צפיה רק בשביל סצינות הקרב. חלק גדול מזמן הסרט תופס קרב שנותן משמעות חדשה למושג "אפי", שבו אורקים שאת מספרם אני מעריך בשני קוואצ'טיליון צובאים על מינאס טירית, עיר עצומה ומחומשת היטב (אם כי פריכה במקצת). ולא רק אורקים יש כאן – גם טרולים, ווארגים, פרשים, קטפולטות, נאזגול ואוליפנטים. הוי, האוליפנטים. בנוסף לכל שאר התארים שהוא נושא, האוליפנטים הפכו את 'שיבת המלך' לסרט 'פארק היורה' הטוב ביותר מאז 'פארק היורה'. הקרב על מינאס טירית גורם לקרב על נקרת הלם, בסוף הסרט השני, להיראות כמו מריבה בין כמה זקנות על עגלה בסופר. וזה אומר הרבה.

הסרט השלישי הוא הפחות נאמן לספר מבין שלושת הסרטים. אין לי בעיה עם זה. יש לי בעיה דווקא עם כמה מהקטעים שנשארו נאמנים למקור. אם להיות כן ולהסתכן בסקילה פומבית בעותקים של 'הארי פוטר ומסדר הפניקס', כמה מפיתולי העלילה שטולקין עצמו כתב הם פשוט מטופשים: הקרב בין הטוב והרע הוא פשוט לא הוגן – זה לגמרי שקוף שאלוהים (כלומר, המחבר) הוא בעד הטובים. צירופי מקרים וסתם ארועים לא מוסברים שקורים לאורך הסרט הם פשוט נוחים מדי. באמת כל כך קל לחסל מגדל מלא באורקים?

בעיה אחרת, שהיתה כבר בסרטים הקודמים והופכת כאן לקיצונית יותר, היא הבעיה הגיאוגרפית. 'שר הטבעות' הוא הסרט הכי גיאוגרפי שראיתי: בשום סרט אחר לא תלוי כל כך הרבה בשאלה האם נצליח להגיע מכאן לכאן בזמן, או אולי עדיף בעצם ללכת מכאן (אלא שאז, כמובן, אנחנו מתקרבים לכאן וזה מאוד מסוכן). אלא שהמרחב בארץ התיכונה הוא מאוד נזיל ותלוי בנסיבות. מרחקים שלקח לדמויות ימים על גבי ימים וסרט שלם כדי לחצות, דמויות אחרות עוברות בין סצינה אחת לבאה אחריה בפרק זמן שווה לזה שהיה נדרש מהן כדי לחצות חדר. אם היו מחלקים מפות של הארץ התיכונה בכניסה, אולי הייתי מצליח למצוא איזה הגיון בכל זה – אבל אני בספק.

'שר הטבעות', על כל 9 השעות שלו (11 שעות, בגירסה המלאה), הוא הסרט הכי יקר בעולם, הכי מצליח בעולם, והפקת הקולנוע הגדולה ביותר שנעשתה מאז שצילמו האחים הצרפתיים ההם את הרכבת נכנסת לתחנה. הוא גדול, הוא גדול, הוא גדול. אבל – וזה מכוון אליך, מר ג'קסון – לא כל דבר חייב להיות הכי גדול שיש. כל סצינה בסרט היא סצינת שיא. כל שיחה בין שתי דמויות – מסחטת דמעות. כל קרב – המאבק האולטימטיבי בין טוב לרע. כל פופקורן – העיסה הדגולה ביותר שקפצה מתוך גרגיר תירס אי פעם. זה נהיה מעייף, פיטר, ולפעמים, מרוב "מדהים", זה נהיה כמעט טיפשי. פרודו וסאם באמת היו חייבים לישון ממש על קצה הצוק, כדי לתת לנו מראה מדהים של הצוק מתחתיהם? לא היו מספיקים כל המראות המדהימים שראינו קודם?

דווקא כמה מהרגעים הבודדים שבהם הסרט לא מנסה להיות הדבר הכי גדול מכל סוג שהיה אי פעם הם הרגעים הטובים יותר. אפילו לא ידעתי שפיפין יודע לשיר, אבל מהרגע שהוא פתח את הפה, התחילה סצינה שעשתה את כל מה שהסרט היה אמור לעשות: לרגש, להרהיב ולגרום לי לשכוח מעריכה ושחקנים גרועים. ומנגד, מגיעה לקראת סוף הסרט מסיבת פיג'מות שנראית כמו חלומם הרטוב של כל חובבי ספרות הסלאש, והיא בלי תחרות הסצינה המביכה ביותר בכל שלושת סרטי 'שר הטבעות' (כן, זה כולל את הפרצופים המוזרים שפרודו עשה כשנדקר על ידי טרול המערות במוריה). נראה כאילו בנוסף לשלושת הסרטים, אנחנו מקבלים כבונוס מיוחד הכלול במחיר הכרטיס גם את הפרודיה עליהם. איך שתי סצינות שונות כל כך יכולות להיות כלולות באותו הסרט, שנוצר על ידי אותו הבמאי? אפשר להשתגע.

מסיבת הפיג'מות היתה אולי נסבלת אילמלא היתה רק אחד מבין כמה וכמה סופים. נכון, אחרי שעשית סרט באורך תשע שעות והעברת את הגיבורים שלך דרך שבעת מדורי גיהנום, הרווחת ביושר את הזכות לסיום ארוך למדי, ואפילו קצת משתפך. ובכל זאת, פיטר ג'קסון הגזים. יותר מדי פעמים אנחנו מגיעים לפייד-אאוט, הקהל מריע (ויעשה את זה גם בהקרנה שבה אתם תראו את הסרט. באחריות) במחשבה שהסרט נגמר, אבל לא, הנה בא עוד סוף. ואחריו עוד אחד. ולסיום – סיומת. כשהסרט באמת נגמר סוף סוף, לאף אחד כבר לא היה כח להריע, שלא לדבר על לראות את הקרדיטים הציוריים. רצינו רק להגיע כבר אל פתח ביתנו, לנער מעל בגדינו את אבק המסע, לחלוט מעט תה מהביל ולהתחבר לאינטרנט כדי לספר לכולם איזה מגניב היה. מה חבל – לסדרת סרטים כל כך גדולה מגיע לקבל תשואות בסיום, ולא דממה דקה.

ובכל זאת, היה שווה. למרות הבעיות והקשיים במסע המפרך, את התשואות הראויות לו 'שיבת המלך', כמו גם 'שר הטבעות' כולו, עוד יקבל. בכל זאת, שמח אני להיות אתכם, כאן, בקץ כל הדברים.

שלום לך, שרה. נתגעגע.