בשנת 2008 לטים מילר ודיוויד פינצ'ר היה חלום: לעשות גרסה חדשה של סרט האנימציה פורץ הדרך "רוק בחלל" (Heavy Metal) מ-1981 – כמו הסרט ההוא, יהיה מדובר בפרויקט עם חיבה למדע בדיוני ופנטזיה, שלא מפחד מאלימות או סקס ועם הבלחות של סגנונות אנימציה חדשים ומקוריים.
האולפנים שמעו על זה, אמרו "היי, אנימציה! כסף כסף כס… מה אמרתם שהדירוג? R?!" ובין לילה החלום הפך לסיוט. סליחה, אמרתי בין לילה? התכוונתי לעשור שבו הסרט היה תקוע בגיהנום הפקתי. עד שהגיעו שני דברים: 1. נטפליקס, 2. דדפול. הדבר השני, הוא אותו סרט שביים מילר, היה הצלחה עצומה והפך אותו לסחורה חמה, והראשונים באותה תקופה היו מוכנים להפיץ כל דבר עם דופק, אבל כן העמידו תנאי: לא סרט, אלא סדרה.
וכך, ב-2019, יצאה העונה הראשונה של "אהבה, מוות & רובוטים" ובה 18 פרקים, ואחריה העונה השנייה ב-2021 (8 פרקים), השלישית ב-2022 (9 פרקים) והרביעית ב-2025 (10 פרקים).
מה שמיוחד בסדרה הוא שהפרקים הופקו בידי אולפני אנימציה שונים – ולכן יש גיוון גדול בסגנון האנימציה, בבימוי, בסיפורים וגם באורך, עם פרקים בני 6 דקות וכאלה בני 18. Blur, סטודיו האנימציה והאפקטים שמילר הוא אחד ממקימיו, בולט במיוחד עם 11 פרקים, אבל יש פרקים של אולפני אנימציה מספרד, צרפת, פולין, יפן, הונגריה ועוד.
מה שקיבלנו, בסופו של דבר, הוא לא פחות מ-45 פרקים, כל אחד עומד בפני עצמו, שמציגים את היכולות והמנעד של אנימציית מיינסטרים בימינו. וקיבלנו אותם במנות קצרות, שאפשר לדחוף בין ארוחת הערב להשכבת הילדים. חלק לא קטן מהפרקים בינוני – או ברמת הסיפור או באנימציה; מיעוטם גרוע ממש; אבל רבים מהם פשוט נהדרים.
אז הנה מדריך קצר לפרקי הסדרה, מחולקים לשלושה מקבצים – לא לפי העונות, אלא לפי סגנונות: קודם כל פרקים הומוריסטיים, אחר-כך פרקים שמחדשים בתחום האנימציה, ולבסוף פרקים באנימציה דמויית-CGI סטנדרטית יותר. בתוך כל מקבץ אמליץ על הפרקים הטובים יותר ואזהיר מאלו שעדיף להימנע מהם.
אהבה (להומור)
הטון הכללי של "אהבה, מוות & רובוטים" הולך לכיוון הפאתוס והאקשן, אבל הפרקים האהובים עלי ביותר הם אלה שבהם הסדרה מרשה לעצמה להוריד קצת את מפלס הדרמה ולהתנסות בהומור. גם הריאליזם באנימציה נזנח לרוב בפרקים האלה, וזה עובד לטובתם במקרים כמו 'כשהיוגורט השתלט' (בדיוק כמו שזה נשמע, על פי סיפור של ג'ון סקאלזי, שכתב לא מעט פרקים), או 'היסטוריה חלופית' שתוהה מה היה קורה אם היטלר היה מת בידי אסטרואיד/מתנקש/חייזריות סקס/אחר או 'ליל המתים הקטנים' שבו מיניאטוריות שזזות מהר מציגות מגפת זומבים דבילית ומשעשעת במיוחד.
ואם כבר מיניאטורות, 'עידן הקרח' הוא אחד מכמה פרקים שמשלבים אנימציה עם שחקנים חיים – במקרה הזה, טופר גרייס ומרי אליזבת' ווינסטד שמגלים שבמקפיא שלהם התפתחה ציביליזציה, וזה מצחיק ואסתטי בדיוק כמו שצריך. 'מכשירים חכמים, משתמשים טיפשים', בלכידת תנועה של פלסטלינה (לכאורה), הוא קצר ומצחיק וגס – גם אם קצת חסר פואנטה.
הפרק המוצלח ביותר במקבץ הזה, לטעמי, הוא 'בכל הבית', שבו, בסגנון אנימציית עצירת תנועה ובערב חג המולד, ליאה ובילי סופסוף פוגשים את סנטה קלאוס! איזה כיף להם? אממממ, ובכן.
אזהרה #1: כמעט כל פרקי הסדרה עומדים בפני עצמם, אבל שלושה שממשיכים זה זה את עוסקים בשלושה רובוטים שמבקרים בעולם אחרי האפוקליפסה, ואלה פרקים שמנסים להיות מצחיקים, אבל נכשלים. שניים מהפרקים (שגם נקראים 'שלושה רובוטים'. כן, שניהם) מציגים את הרובוטים עצמם, ואחד ('הדבר הגדול הנוסף') את המקור לאפוקליפסה – ואף אחד מהם לא מצחיק או אסתטי או מעניין.
מוות (לאנימציה משעממת)
המקבץ השני הוא של פרקים שגם מתנסים בסגנונות אנימציה שנראים פחות כמו משחקי מחשב (הסגנון האהוב על Blur, ועוד על זה עוד רגע) אבל הם לא הומוריסטים במופגן, כמו 'שואב הנשמות' שמתאר מפגש בין ארכיאולוגים, שכירי חרב, דרקולה וחתול, ועושה את זה באנימציה מסורתית יותר ועם הרבה דם וקצת חוש הומור; מה שדי מזכיר את העלילה של 'יחידת חיסול, לחסל', רק שבה יש פחות חתולים (בעיה), את דרקולה מחליף דוב קיבורגי (יתרון) ויש אפילו יותר איברים קרועים, דם וכלי נשק (אבל זה מצחיק). אבל לא לדאוג, חתול יש גם ב'הוא יכול לזחול', שבו חתולי רחוב נלחמים בשטן באנגליה הויקטוריאנית. אין צורך לציין מי מנצח.
יש פרקי אנימציה מיוחדת שאינם הומוריסטים. לפעמים זה מרשים מאוד סגנונית אבל פחות סיפורית, כמו ב'כחול זימה' (Zima, לא הזימה האחרת), שעוסק בחוסר השקט הפנימי שמביא לצורך לייצור וברצון להיפטר ממנו, אבל אין לו באמת משהו מעניין לומר. אולפני Passion שעשו אותו השתפרו מאוד עם 'קרח', סיפור עדין (יחסית לסדרה שלא מתאפיינת בעדינות) על קנאה בין שני אחים, אחד מהם משודרג והשני לא, בכוכב חדש אליו היגרו עם משפחתם.
ב'נערי ה-400' בעונה הרביעית אין שום עדינות, אבל הדגש על יחסים בין אנשים לבין עצמם (לבין תינוקות מוטנטים מהגיהינום, במקרה הזה) נותן מסגרת יפה לאלימות ולכיעור – יופי של עולם פוסט-פוסט-אפוקליפטי שרק מרוויח מסגנון האיור, הצבעים והתנועה של Passion. אחד הפרקים הטובים במקבץ הוא 'זיק והדת', שבאמצעות אנימציה שמזכירה את דיסני ובימוי מבריק מצליח להציג אקשן עוצר נשימה שכולל את אחד הנבלים הכי מבהילים (ומגניבים) שראיתי הרבה זמן.
עוד פרקים ראויים לצפייה עם אנימציה מיוחדת הם 'ציד מוצלח' ו'ליל דגים', שניהם יפים עד כאב, וגם 'המזבלה' ו'העכברושים של מייסון' שמכוערים באותה המידה, אבל בכוונה. גם 'בעשב הגבוה' אסתטי מאוד, גם אם יש לו פחות מה לומר, שזה בערך המצב גם ב'פעימת לבה של המכונה'. ראוי גם לציין שאנשים עפו על 'מסע קשוח', שביים פינצ'ר עצמו והפיקו Blur, ובאמת האנימציה שלו… שונה, אבל משהו בו כל-כך אפל, בכל מובן, שלא הצלחתי ליהנות ממנו. גם האנימציה והבימוי של 'Can't Stop', קליפ לביצוע בהופעה חיה של השיר שביים פינצ'ר עבור העונה הרביעית, נהדרות – אבל גם כאן, זה קצת חסר פואנטה, גם אם מאוד אסתטי.
אגב, אם אתם פה רק בשביל האקשן, 'חליפות' חמוד, 'שטח מת' כיפי ו'חיים באחסון' (שמשלב אנימציית CGI עם מייקל ב. ג'ורדן אמיתי) נהדר.
& רובוטים (שעושים CGI)
המקבץ האחרון הוא הגדול ביותר: מדע בדיוני או אימה או אקשן בסגנון אנימציית משחקי מחשב שבו Blur מתמחה: זאת אומרת, ריאליזם יפה לפעמים ומקריפ לעיתים, ולמרות שזה לא הסגנון החביב עלי, גם בו יש פנינים.
באמצע ספקטרום האיכות יש פרקים כמו 'נחיל' או 'ורד העכביש', שמציגים עתיד שבו בני האדם הגיעו לכוכבים וגם פגשו חייזרים אבל הם עדיין בני אדם: חמדנים, שחצנים, חדורי נקמה וכדומה. אני לא מת על המדע הבדיוני הפסימי הזה באופן כללי, אבל האנימציה דמויית-הפלסטיק ורוויית הדם ו/או חלקי המכונה של Blur איכשהו מתאימה לה סגנונית (זאת אומרת, שתיהן קלישאות) והפרקים האלה מספרים סיפור קצר ומדכא בצורה לא רעה.
פרקים מוצלחים יותר, כמו 'היתרון של סוני', מתמקדים בדמות שקצת יותר שולטת בסיטואציה שהיא נמצאת בה – במקרה הזה, מישהי שנלחמת בעזרת מפלצת מהונדסת בתוך הזירה, ובכוחות עצמה מחוץ לה, ולא ברור איפה האויבים מרושעים יותר. גם 'משני צורה' עוסק בקרבות, אבל דווקא של אנשי זאב שגויסו לצבא ארה"ב – אבל גם, מסתבר, במהלך הפרק, לצבאות אחרים. בשני המקרים הדמויות והיחסים ביניהן מעניינים לא פחות מהאקשן המצוין.
באופן שהפתיע גם אותי, אחד הפרקים האהובים עלי בסדרה הוא באנימציה מאוד Blur-ית: 'הענק שטבע'. הפרק עושה משהו מעניין: הוא לוקח את הריאליזם של האנימציה הזו, ומצייר בעזרתו עולם רגיל לגמרי, שרק פרט אחד בו יוצא מהכלל. ואז, בהחלטה נבונה מאוד, הוא לוקח את זה לכיוון הפילוסופי: מה קורה לאנשים כשמשהו חריג נכנס אל השגרה שלהם. התוצאה מהורהרת ואיטית וליוותה אותי זמן רב.
וכאן אנחנו מגיעים לאזהרה #2, כי כשהפרקים כאן גרועים, הם ממש גרועים. גם ככה מדובר בתת-ז'אנר די מיזנטרופי, ואם מוסיפים לו הבנה שטחית של פסיכולוגיה אנושית וחיבה מוגזמת לעירום ואימה מתקבלים פרקים שמתעללים בגיבורים שלהם ובצופים במידה שווה, כמו 'מעבר לקרע אקילה' (דווקא הפקה של Unit הצרפתית ולא של Blur) המיותר להחריד, או 'המלחמה הסודית' שמנסה לשכתב את מלחמת העולם השניה אל תוך ז'אנר האימה בצורה מיותרת לא פחות. גם על 'פופ סקוואד', שמוסיף לחוסר האמון המובנה במין האנושי רצח ילדים, מומלץ לוותר, כמו על 'צווחת הטירנוזאור' שמשום מה מארח את מיסטר ביסט אבל הוא גרוע עוד לפני זה. 'במעבה האדמה' הולך לכיוון יותר לאבקרפטי והוא קצת פחות מעצבן, אבל עדיין לא ממש ראוי, ו'שלג במדבר' מנסה להיות הרהור אקשן על אלמוות ונכשל בשתי החזיתות.
בסופו של דבר, למרות ההתלהבות הראשונית כשהסדרה יצאה ב-2019, איכשהו "אהבה, מוות & רובוטים" כבר לא מעוררת הרבה הדים והעונה החדשה יצאה בקול ענות חלושה – וזה חבל. מדובר בפרויקט עצום בהיקפו, שאין לו ממש מקבילות (חוץ מ'דרגה סודית' החמודה באמזון, גם היא של Blur), ואמנם לא כולו מבריק או פורץ דרך – אבל חלקו בהחלט כן. מילר ופינצ'ר ראויים לתשואות על עצם הניסיון, אבל גם מעבר לכך – זו סדרה שנהניתי לצפות בה גם בפעם השנייה, ואין לי ספק שלרוב הפרקים תהיה גם פעם שלישית: זה קצר, זה יפה, זה מגניב, ולפעמים זה גם חכם ומרגש, ובשני פרקים כאלה אני רוצה לסיים.
עבורי, מדובר בשני הפרקים המרשימים ביותר בסדרה, ואת שניהם יצר אלברטו מיילגו, במאי ואמן ספרדי, בסגנון אנימציה חדשני ומרהיב, היפר-ריאליזם שגם מצליח להיראות כמו קומיקס עם שימוש בקווי תנועה ורוויית צבעים מוגזמת. מיילגו לא מפחד מעירום וממש מתענג על אלימות, אבל יש משהו מהפנט וכמעט מיתי גם בסיפור של 'העדה' מהעונה הראשונה, על מישהי שרואה רצח ואז נמלטת על חייה דרך עיר מסויטת/אסתטית, ועוד יותר בסיפור של 'איכר' מהעונה השלישית, שמתאר מפגש בג'ונגלים בין נימפת נהרות קטלנית לצבא פורטוגזי עם חייל חירש אחד. מיילגו מדגים כאן את מה ש"אהבה, מוות & רובוטים" מצליחה לגעת בו רק לפרקים, אבל גם זה די והותר: להשתמש בטכנולוגיה חדשה לא עבור עצמה, אלא כדי לספר סיפור ולהשפיע על הצופים בצורה שהיא מצד אחת עתיקה כמו התרבות האנושית, ומצד שני, יש בה משהו שפשוט אי-אפשר היה לעשות קודם. וזה ניצול ראוי של טכנולוגיה, של הכסף של נטפליקס, של אנימציה – ושל הזמן שתשקיעו בצפייה בסדרה.
ודיסקליימר:
לפעמים פרוף-אוף-קונספט הוא כל-כך מסעיר ויצירתי, שלמי אכפת שזה כל מה שהוא. יש בהחלט בכל העונות סרטונים שמגיעים לרף הזה. פשוט לעתים קרובות מדי אמרתי לעצמי "מצוין, עכשיו אני אשמח לראות מישהו משתמש בזה כדי לספר משהו".
הנה, תראה: תפסת את זה
וגם אני.
אני מזדהה עם זה
אלה שתי בעיות שבאמת מחבלות בסרט (וגרסאות של הבעיות האלה חוזרות לא מעט לאורך האנתולוגיה). פשוט עבורי, במקרה הזה, זה לא החריב את החוויה.
ועוד חמישה
לא התכוונתי, אבל איכשהו יצא שהתייחסתי לכל פרקי הסדרה – חוץ מלחמישה. אלה פרקים בינוניים, אבל לא גרועים, ולכן:
מפגשים מהסוג הזעיר – המשכון סגנוני ל'ליל המתים הקטנים', אבל מה שהיה חמוד בפעם הראשונה טיפה מתיש בפעם השנייה. ועדיין, בגדול, קצר וחמוד.
גולגולתא – הרהור תיאולוגי על חייזרים ודת, ואחד משלושת הפרקים שבהם CGI משולב עם בני-אדם (במקרה הזה. איכשהו, למרות שרייס דרבי חמוד ואני חובב דתות פסבדו-מקצועי, הכל הרגיש לי שטחי.
שירות לקוחות אוטומטי – הומור על רובוט שירות שיוצא משליטה בכפר פנסיונרים, ובהחלט משעשע למרות/בגלל שהאנימציה מכוערת בכוונה.
יד לעזרה – אסטרונאוטית נקלעת לצרה בלי יכולת לקרוע לעזרה. אין חייזרים או נשק, רק חוקי הפיזיקה האכזריים. מדע בדיוני קשה בצורה שהסדרה דווקא די נמנעת ממנה, ובהחלט עשוי היטב, אם כי מרגיש קצת קטן מדי.
מספר המזל 13 – מערכת יחסים בין טייסת לבין המטוס שלה בזמן מלחמה מתמשכת. סולידי וקצת משעמם.
שלושה רובוטים וכו'
קודם כל אני רוצה לצטט את ארמדילו:
באופן כללי, אני לא מת על "אהבה, מוות ורובוטים". יותר מדי פעמים נראה שהסיפורים אמורים להתחיל איפה שהם מסתיימים, חלק ניכר נראה יותר כמו פרוף-אוף-קונספט לסגנון או טכנולוגיה מסוימים מאשר יצירה שאמורה לעבוד לכשעצמה, והרבה מהסרטים מתבוססים באדג'יות של עצמם.
אה, כן, חסכת לי הקלדה כי אני מסכים כאן עם כל תו, אבל רוצה להוסיף שהדברים האלה קצרים מספיק ומעניינים מספיק כדי שאני אצפה בכולם כשהם יוצאים בלי להרגיש שבזבזו לי את הזמן.
ספציפית אבל אני רוצה להגן על "שלושה רובוטים": הסרט הראשון (אגב, למה "פרק"? זאת לא סדרה, זאת אסופה של סרטים קצרים) היה לטעמי באמת מצחיק וכנראה הכי טוב בעונה הראשונה. השני היה נוראי ברמת כאילו וואו מה חשבתם. והשלישי – היה השלישי? האמת שעד שקראתי את זה לא חשבתי על "הדבר הגדול האחר" בתור המשך/פריקוול של "שלושה רובוטים", חשבתי רק "אוקיי האנשים האלה ממש בקטע של חתולים". יש קשר מפורש בינהם? חוץ מזה, זה היה אחד הסרטונים שהכי נפלו ל"אוקיי זה היה פרוף אוף קונספט ממש נחמד אבל למה הפסקתם בדיוק במקום שבו הסרט אמור להתחיל?".
אה וחוץ מזה: הידד ל-Zima Blue.
(ל"ת)
לגבי השלישי:
כריס פרנל מדבב את החתול בכולם, ונדמה לי שסקאלזי גם אמר מפורשות שזה פריקוול, אבל הנה, במקרה הספציפי הזה יש תשובה לשאלה למה הם הפסיקו שם: כי הם כבר התחילו קודם.
אז,
היה דבר ברור שהם היו צריכים לעשות: להוסיף ממש בסוף של הסרטון סמל או רמז שמפנה ל"שלושה רובוטים", ואז הייתי מסיים את הסרטון עם "אה-א!". זה היה גם מקשר וגם מתפקד בתור פואנטה. במקום זה, ההרגשה הוא שהוא סתם נגמר באופן אקראי.
אז, אולי פריקוול, אבל פריקוול לא משהו.
נו, טוב, אני תיעבתי את כל השלושה
המסקנה: אם לא מצפים, לא מתאכזבים!
אני מצטרף להצטרפות לארמדילו-
יש באנתולוגיה הזאת כל כך הרבה סרטונים שונים שהניסיון למצוא תכונות משותפות לכולם הוא חסר תכלית. אבל התחושה הכי נפוצה שלי בצפייה הייתה שהסרטון הסתיים מוקדם מדי. זה קשה לכתוב סוף טוב לסיפור קצר, ולפעמים באמת צריך לחתוך את העלילה אחרי שהעברת את הפואנטה כי אחרת היא תתנפח אבל לא תוסיף משהו חדש; אבל ביותר מדי פרקים ההרגשה בצפייה הייתה "אוקי, הגענו לפואנטה אז עכשיו אפשר לעצור", בלי מחשבה האם העלילה הגיעה לסוף הגיוני.
זו פשוט לא האנלוגיה שאני ראיתי
מבחינתי, הענק לא מסמל פיסת היסטוריה, אלא משהו מופלא שחודר לחיי היומיום.
תודה על התגובה אבל זה לא משנה את דעתי
ממה שאני זוכר יש בפרק דיבור על איבוד סקרנות לפלא מסיום מבחינתי הפלא הזה יכול להיות מאובן ויכול להיות מערה שמגשימה משאלות בגבול החלל שלה. עכשיו עם רוצים לעשות דיבור על אובדן הסקרנות של האנשים אני לא חושב שהפרק מסתכל על המצב הזה מהפרספקטיבה הנכונה, צריך להסתכל על התהליך של איבוד סקרנות אצל אדם מסיום ובנוסף צריך להראות סיבות חברתיות שאדם מסיוים יכול לאבד סקרנות, ועל פי הגיון זה אפילו משהו כמו הסרט של הנסיך הקטן מ 2015 עושה עבודה טובה יותר בלחקור את הנושאים שהפרק מדבר עליו מאשר הפרק בעצמו כי הוא חושב על למה תהליך קורה במקום להגיד שהוא קורה (זה גם לא עוזר ש"חוקר האנושות" בפרק לא ממש טוב ב"עבודה" שלו אבל זה נראה לי מכוון אז לא אתלונן על זה יותר מדיי). מצטער אני לא אוהב פרק שמגיע למסקנה כללית כשאין אחת כזאת והתהליכים שהוא השתמש כדי להגיע אליה מכלילים מדי
רגע מה עם המרדף וJibaro ?
להכניס לקטגוריה השלישית או השניה?
הפרק הראשון בעונה 4 כל כך עצבן אותי שאני דוחה את השאר
כאילו, כן חמוד וזה, אבל אם הייתי רוצה לראות קליפים של שירים מוכרים אני יודעת איפה למצוא אותם
הקצרים של Passion
מעניין לראות שהדעות באינטרנט היו ש zima blue היה הפרק הכי טוב שלהם. כי למרות שאני חושב שלזימה בלו כן יש משהו להגיד על הערכה לפשוטות…. הפרקים הבאים הם יותר טובים כבר מהצפייה הראשונה.
נחמד שאנשים שונים אוהבים פרקים שונים
זה אומר שלסדרה הזו יש אפילו יותר מה להציע משחשבתי; ובאופן ספציפי, שהניסיון שלי להתווכח עם ארמדילו היה די מטופש (סליחה ארמדילו).
לא מטופש בכלל!
היה מאוד מחכים ומהנה לקרוא את הפרספקטיבה שלך על זה (ובכלל את הסקירה)
אלברטו מיילגו - יוצר סגנון
בנוסף לשני הפרקים המהפנטים שעשה כאן (ג'יברו – וואו)
חשוב לציין שהוא אחראי ללא פחות מהסגנון שסחף את כל עולם האנימציה בדור הנוכחי (3D שמתחפש ל-2D עם משיכות מכחול מרחפות, שניתן לראות גם בשני הפרקים שביים לסדרה)
הוא *ה-ארט דיירקטור* חסר הקרדיט של ספיידרמן מימד העכביש הראשון (למעט הערה קטנה שמציינת אותו בסוף הקרדיטים), בעקבות תקריות שהיה מעורב בהן בהפקה (אין לי מספיק מידע מהימן לגביהם, אבל ממה שהבנתי אלו היה תקריות עם אופי מיני)
וכמובן שספיידרמן משם השפיע על אחוז גדול מאוד מסרטי האמיציה (בסגנון פיצ'ר אנימיישן) העכשיוויים (מלבד פיקסאר בגדול)
ניתן למצוא את הפיצ' ששלח לסוני לספיידרוורס בעמוד היוטיוב שלו (חיפוש פשוט) וכל מני סרטונים שמסבירים את ההסטוריה שלו עם הסרט
והוא בגדול מעלה לאינסטגרם שלו מלא שיט ממש מגניב (חוץ ממלא ציורי שמן אירוטיים, יש לדוגמא את האנימטיק של ג'יברו ומלא עיצובי דמויות מכל הפרויקטים שלו)
יש לי עוד מלא לכתוב על זה אבל אין לי כח לחפור יותר מדי אז תמצטתי