אהבה בימי כולרה

מאת
עכרור השלולית
– פורסם ב 26 בינואר 2008Posted in: ביקורות

love in the Time of Cholera

במאי: מייק ניואל
תסריט: רונלד הארווד
על פי ספרו של גבריאל גארסייה מארקס
שחקנים: חאווייר בארדם, ג'ובאנה מצג'ורנו, בנג'מין בראט, לייב שרייבר, ג'ון לוגיזמו, קטלינה סנדינו מורנו

כשראיתיה, גברת לבבי, עמד הזמן מלכת.
ועל ענפי עץ נשמתי –
אשר עירום היה, מוכה שלכת –
פרץ-פרח לבלוב אהבתי.

שמע אביה וצעק בקול,
נדר כי לעולם לא נינשא;
אשובה אל חדרי ובדד אסבול,
שם בפינה, בחושך, על כסא.

(ודאי תאמרו, זה משהו חולני,
אני, קולומביאני, מתנהג כמו פולני.
אך לי, מוכה ירח, לא אכפת,
גם אם תאמרו "מוזר הוא, פסיכופט").

שנה, עשור, מאה שלמה,
אמתין לאות מן העלמה;
עד אז שירה אכתוב, מילה ועוד מילה,
וגם, נו, טוב – אקפוץ על כל מה שלובש שמלה.

סיפורנו מתחיל לקראת סוף המאה ה-19, בעיר נמל בקולומביה. המשורר הצעיר, פלורנטינו אריסה (חוויאר ברדם), מתאהב מתלתליו עד נעליו בפרמינה דאסה היפה, ושולח לה מכתבים פיוטיים, אם כי בנאליים פחד. פרמינה סובלת מחסר כרוני בנוגדני אנטי-קלישאה במערכת החיסונית שלה, ולכן משיבה לפלורנטינו אהבה. אך אז אביה מגלה את הקשר המתרקם בין השניים, וכמו שאומר הביטוי העממי, מנתר לו הנתיך. הוא, לורנזו דאסה, סוחר פרדות עקשן כפרד, חלם כל חייו שבתו היחידה תתחתן עם מישהו מהמעמד הגבוה. והנה מחזר אחריה ממזר חסר רכוש, שעובד במשרד המברקה המקומי (שזה, לפני מאה שנה, כמו להיות איש תמיכה של ספקית אינטרנט). לא יקום ולא יהיה!

מעמיס הסוחר את הבת הסוררת על מרכבה, ונוסעים השניים הרחק משם. אם לפני כן, למשמע מכתביו, פלורנטינו עשה רושם של נחנח סנטימנטאלי בסדר גודל מונומנטאלי, כעת הוא מאשר שזה בדיוק מה שהוא. במקום לגלות היכן אהובתו, ולצאת אחריה, פלורנטינו מחכה שהיא תשוב. ומחכה. ומחכה עוד קצת. אמא שלו דואגת לו, מנסה לשכנע שהוא צריך לשכוח ולחיות את חייו, אבל הוא בשלו.

לא עוברות כמה שנים, והסבלנות משתלמת – פרמינה שבה. אך שוב, פערי המעמדות והופעתו של רופא משכיל וחרמן בשם ג'ובנאל אורבינו (בנג'מין בראט), לצד תהפוכות לב ורגש מאיימים להפריד לנצח בין פלורנטינו לאהובתו. חוץ מאשר לחכות שהדברים ישתנו, ובינתיים לשכב עם כל בחורה אחרת בעיר, מה נשאר לו לעשות? צדקתם, שום דבר. וכך הוא ממתין, במאוזן ומאונך.

על סמך מדגם לא מייצג בעליל של שלושה צופים, שני בחורים ובחורה אחת, אני בכל זאת אסתכן ואקבע ש-'אהבה בימי כולרה' הוא סרט בנות. יש בו דיבורים על אהבה, תלבושות מסוף המאה התשע עשרה-תחילת העשרים, אנגלית במבטא זר (שלא נשכח שאנחנו בדרום אמריקה), והרבה רגעים מלודרמטיים. מכיוון שהסרט מבוסס על ספר של גבריאל גארסיה מארקס, כל זה לא מפתיע. גם לא מפתיע שהעיבוד נשאר ברמה השטחית של האירועים בספר (שלא קראתי), ולכן הרגשתי שאני מסתכל בטלנובלה. ברמה גבוהה, אבל טלנובלה. לרושם הזה תרם בודאי האורך של הסרט – 'אהבה בימי כולרה' הוא מהסרטים האלה, שהם אמנם שעתיים וחצי, אבל כשיוצאים מהם בקושי מרגישים שעברו חמש שעות. אבל זה לא רק האורך.

ב'אהבה בימי כולרה' יש יותר מדי אהבה, ופחות מדי כולרה. בתנאים רגילים, אני לא רוצה לראות אנשים שואלים את נפשם למות מרוב שלשול (ראיתי את זה מספיק בצבא, בעיקר בטירונות, אצל חיילים פוסט-חדר-אוכל). אבל אחרי שעה וחצי של חיבוטי נפש בלתי פוסקים של הגיבורים, מלווים בפרצי פואטיקה, לא הייתי מתנגד לאיזו מגפה נחמדה ובלתי מזיקה, שתגוון קצת את העניינים. כלום. פרמינה רוצה את פלורנטינו, אחר כך אולי את אורבינו, אבל מגלה שהוא לא מה שקיוותה. פלורנטינו סובל, כמה לפרמינה, ומכיוון שהוא גבר – בינתיים הוא ****** נשים אחרות. לפחות מהבחינה הזו הסרט זורק עצם לקהל הגברי; כמו שאמר פעם דני סנדרסון, בחורות אינסוף, עם או בלי מחשוף, נוהרות לבית (של פלורנטינו) במאות. בכמה מהרומנים של פלורנטינו יש רגעים מצחיקים בהחלט, ובאחד מהם יש אסון פתאומי. אלה הקטעים היותר טובים בסרט, כי בהם אפשר להרגיש משהו מהסגנון של מארקס: הצורה הציורית והקולחת שבה הוא מתאר את הוויית החיים הדרום אמריקנית ואת המזג הלטיני החם.

אבל המשולש הרומנטי המרכזי של 'אהבה בימי כולרה', שהוא העיקר, לא עבד עליי. יש שחקנים שיכולים לנצח תסריט שעובד נגדם, להגיד את המשפטים הכי ממוחזרים על אהבה, ולגרום להם להישמע נכונים ואמיתיים; יש הרבה יותר שלא. השחקנים הראשיים של 'אהבה בימי כולרה' שייכים לקבוצה השנייה. זה לא שהם רעים, אבל כמעט כולם נותנים הופעה בלתי זכירה. היוצא מן הכלל הוא חוויאר ברדם, בתפקיד הראשי. פלורנטינו הצעיר (שדומה לג'ון מלקוביץ') להוט ומיוסר בצורה משכנעת; פלורנטינו הפחות-צעיר (שדומה לדרקולה, בעיקר באזור העיניים) הוא אשמאי חרמן-פאתטי אותנטי; ופלורנטינו הזקן די נוגע ללב. אבל גם הוא, בכל גלגוליו, לא מסוגל לגרום למשפטים בנוסח "אהבתי אינסופית, כמו הים" להישמע טוב. לא רק שהסרט לא מסביר כמו שצריך את הפעולות השרירותיות של הדמויות; גם לא הרגשתי שמאחורי הפעולות השרירותיות עומדים אנשים ממשיים, עם סיבות מוצקות למעשים שלהם. העובדה שיש כמה דמויות משנה מוצלחות, כמו דון ליאון, דודו של פלורנטינו, או אמו – רק מגדילה את ההחמצה הזו.

מה שנשאר לי מ'אהבה בימי כולרה' הם כמה צילומים יפים, כמה סצנות משעשעות, דיאלוג אחד או שניים שבכל זאת ריגשו אותי קצת, ורצון ניכר לנסוע לדרום אמריקה, או לפחות לקרוא את הספר שעליו הסרט מבוסס. לפי הסרט, אני מנחש שהספר טוב מאוד; חבל שבמקרה הזה ההפך לא תפס.

תגיות: