ביקורת: מקס הזועם – כביש הזעם

מהיר. והולי פאקינג וואו כמה עצבני.
שם רשמי
מקס הזועם: כביש הזעם
שם לועזי
Mad Max: Fury Road
סרט מס' 4 בסדרת מקס הזועם

אם תיקחו חמישה מהיר-ועצבניים ותגרמו להם לנסוע בו-זמנית זה לתוך זה, ועל תאונת השרשרת ‏המרהיבה שתיווצר שם תפילו ממסוק עוד מהיר-ועצבני (מתפוצץ) תעבירו את כל זה דרך פילטר ‏שמסנן כל דבר שאינו מרדפי מכוניות, תצבעו את זה בכתום ותוסיפו מלמעלה גיטרה חשמלית ‏יורקת אש, תקבלו משהו שמזכיר את "מקס הזועם: כביש הזעם".‏

כדי לצפות ב"כביש הזעם" אין צורך להכיר את סרטי "מקס הזועם" הקודמים, אבל זה יכול להיות ‏נחמד. מקס הזועם הוא מפעל חייו של הבמאי האוסטרלי ג'ורג' מילר. הוא יצר בשנות השבעים ‏המאוחרות והשמונים המוקדמות שלושה סרטים על מקס, מעין קאובוי פוסט-אפוקליפטי שנודד ‏בעולם שומם וחרב המלא באנשים שמאוד אוהבים ספורט מוטורי. החשוב מבין שלושת הסרטים ‏האלה הוא הסרט השני, "מקס הלוחם בדרכים", שנחשב במשך זמן רב לאחד מסרטי האקשן ‏והמרדפים הטובים שנוצרו. הסרט הזה קבע את הסטנדרט בנוגע לסצינות מרדף ואת העיצוב של ‏מה שנוגע לפוסט-אפוקליפסה. אבל זה היה לפני הרבה זמן; לסרטים אז היה קצב אחר וסקאלה ‏שונה של תקציב. "מקס הזועם: כביש הזעם" הוא פחות או יותר אותו הסרט, אבל כשהוא נעשה ‏בסיוע כל ההתפתחויות הטכנולוגיות בתחום הקולנוע שחלו בשלושת העשורים האחרונים ועם ‏תקציב גדול פי 117 בערך. ואם "מקס הלוחם בדרכים" היה שיא האקשן של שנות השמונים, "כביש ‏הזעם" הוא שיא האקשן של שנות האלפיים ומשהו-עשרה. או במילים אחרות, אחד מסרטי האקשן ‏הגדולים שנוצרו אי פעם. ‏

הסרט מתרחש בעולם שלא יכול להיות. מקום שבו יש מעט אוכל, פחות מים ועוד פחות מזה – ‏דלק, ובכל זאת אנשים כל הזמן נוסעים. שרידי החברה האנושית שרדו במדבריות כתומים עצומים ‏בקהילות קטנות, שמשום מה בדרך כלל עומדים בראשם עריצים מעוותים החובבים תלבושות ‏מצומצמות ומתחבאים מאחורי מסיכה. הם דוהרים ברחבי המדבר בכלי רכב שהותכו משלושה עד ‏שבעה כלי רכב אחרים. בתחילת הסרט, מקס שבוי בקהילה אחת כזאת בלי רכב ובלי הרבה סיכוי ‏לשרוד, מה שאמור להוציא אותו מעסקי המרדפים לכמה זמן. אבל אז הוא מצטרף למרדף בכל ‏זאת – לא על תקן נהג, על תקן הקישוט שעל מכסה המנוע, המשולב במתקן לעירוי דם. העובדה ‏שהשימוש בטום הארדי בתפקיד לוגו של מרצדס לא מושכת תשומת לב מיוחדת בצי הרכב הזה – ‏כנראה משום שאפילו עם התוספת הזו, זה עדיין רחוק מלהיות הרכב המופרך ביותר בלהקה.‏

מכאן והלאה הסרט לא עוצר. ברצינות. טכנית, זה לא לגמרי נכון לומר שהסרט הוא סצינת מרדף ‏אחת ארוכה מהרגע הראשון ועד האחרון. ישנן דקות בסרט שמתרחשות בעמידה, ולא בנסיעה, ‏אבל באמת שהן מיעוט. אחוז עצום מהסרט הוא מרדפים, ואקשן שמתרחש על ומתחת וליד ‏ומסביב לכלי רכב, והולי שיט. לג'ורג' מילר היו כמעט 30 שנה לחשוב על רעיונות מופרעים ‏לסצינות אקשן, לברור מתוכם רק את המובחרים, היפים והכמעט-לגמרי-מופרכים-אבל-לא-ממש ‏ביותר, ולתכנן את הסצינות האלה בקפדנות עם סטוריבורדים מכאן ועד אוסטרליה. ‏

אם אתם חושבים שזה קל, תחשבו שוב. לעשות אקשן זה קשה. תקציב גדול ואפקטים לא מספיקים ‏כדי לעשות אקשן טוב, ואפילו יצירתיות לא מספיקה. כדי ליצור סצינת אקשן טובה צריך להבין ‏קולנוע לעומק. כדי לצלם סצינת אקשן עצומה שהיא הופעת קרקס שלמה, כולל אקרובטים וליצנים ‏ומוזיקה, וכוללת מספר גדול של כלי רכב ודמויות שעושות כמה דברים במקביל, ושכולנו נהנה ‏מהקינטיות וגם נבין, בלי להתאמץ, מי עושה מה בכל רגע נתון – בשביל זה צריך תכנון קפדני ‏ביותר משלב הסטוריבורד ועד העריכה. ו"מקס הזועם" הוא כולו סצינות כאלה. זאת אף פעם לא ‏מכונית שרודפת אחרי מכונית אחרת: זה עדר שלם של כלי רכב שלכל אחד מהם בטח יש כינוי ‏ואופי משלו, ודמויות בעיצובים מטורפים וכינויים כמו "ריקטוס ארקטוס", "צ'ידו השביר" ‏ו"‏Capable‏". ‏ "מקס" לא מפסיק לשבור את השיאים של עצמו. בכל פעם שנדמה לכם שראיתם את ‏סצינת האקשן ‏המופרעת של השנה מגיעה מיד אחריה אחת עוד יותר גדולה ומרהיבה. ‏

הסרט הזה יפהפה. ‏הסרט מצולם בתלת-מימד ונראה בו מצויין, ויש בו אפקטים דיגיטליים, אבל ‏רוב פעלולי הרכב בוצעו וצולמו במציאות. השילוב של כתום וכחול הוא אמנם קלישאה ויזואלית, ‏ובסרט הזה כמעט אין שום דבר שאינו כתום וכחול, אבל זה נראה כל כך טוב שלמי אכפת ‏מקלישאות. ‏

לגיבור הסרט יש שם – מקס – אבל לצורך העניין הוא היה יכול להיות האיש ללא שם. טום הארדי ‏‏(שמחליף את מל גיבסון, שגילם את התפקיד במקור) הוא בסדר גמור, אבל מקס הוא גיבור כללי ‏כזה. הוא לא מדבר הרבה, הוא נרדף על ידי צללים מהעבר, הוא טוען שהוא דואג רק לעצמו אבל ‏תמיד מסתבך בעשיית הדבר הנכון. רגיל. זה לא משנה, כי מקס הוא דמות שולית לגמרי בסרט ‏הזה לצד הכוכבת האמיתית שלו – פיוריוסה, בגילומה של שרליז תרון. השם של מקס אולי נמצא ‏על הפוסטר, אבל הסרט הוא על פיוריוסה. היא זו שמתניעה את העלילה וזאת שמקפידה שהיא ‏תישאר בתנועה; והיא אמזונה לוחמת עם יד אחת והאישה הכי באד-אסית מהצד הזה של אלן ‏ריפלי, ואולי גם מהצד השני. מקס הוא בסך הכל טרמפיסט. ‏

‏"מקס הזועם: כביש הזעם" הוא אולי לא הסרט הטוב ביותר שנוצר אי פעם, אבל הוא סרט "מקס ‏הזועם" הטוב ‏ביותר שנוצר אי פעם. זה סרט שיודע בדיוק מה הוא רוצה לעשות, ובתחום שלו – ‏אקשן מוטורי מטורף – אין שום תחרות, זה פשוט הכי טוב שיש. אם אתם אוהבים אקשן, צפו ‏ב"כביש הזעם". זה עד כדי כך פשוט.‏