כשקוראים על ההשפעות של יצירת סרטי פסטיבלים מצפים למצוא שם סרטי פסטיבלים אחרים, או אולי מוזיקה קלאסית, או ספרות או ציורים של אמן כלשהו. מה שפחות מצפים לראות שם זה אנימה. אבל "הילדה בוערת", סרט ספרדי שהגיח לפה לרגע בפסטיבל ירושלים 2015 ומאז לא שמענו עליו או על הבמאי שלו הרבה, נוצר בהשראת אנימה. וכן, בסדר, האנימה היא "מאדוקה מאג'יקה" – אנימה שלוקחת את עקרונות ז'אנר ה"נערות הקסומות" ומתעללת בו קשות – ועדיין, נחמד לראות במאי רציני שאומר שאת ההשראה שלו הוא לוקח משיטוט בקראנצ'ירול. אז האם "הילדה בוערת" הוא ניסיון לקחת את הז'אנר ולהעביר אותו לספרד? ובכן, לא. כנראה הדבר העיקרי שמשותף בין שתי היצירות הוא האכזריות שיש בהן.
העלילה קצת מסועפת, אז אני אהיה מעט אניגמטי: שתיים מהדמויות הראשיות הן אבא יחידני וילדתו בת ה-12, שהיא חולה בלוקמיה במצב מתקדם שממנו אין החלמה. עוד מחלה חשוכת מרפא שיש לילדה זה שהיא חובבת אנימה, ולכן בחודשיה האחרונים הוא רוצה להגשים את המשאלה שלה ולקנות לה שמלה מאוד יקרה של נערות קסומות, בתקווה להגשים את אחד מהחלומות היחידים שלה לפני שהיא תמות. יש עוד שתי דמויות ראשיות לסיפור הזה – אחת נפגוש עשרים דקות לתוך הסרט, אחת הרבה לאחר מכן – אבל נעצור כאן כי כבר מנקודת הפתיחה אפשר להבין משהו על העולם הבלתי-קסום שקרלוס ורמוט יצר פה: הוא חסר רחמים.
יש תת-ז'אנר כזה, שלא ממש הצליח לתפוס כמותג – אולי כי הוא מתפרש על יותר מדי שנים, אולי כי חסרה לו דחיפה ביקורתית – אבל בעשור האחרון יש כמה וכמה סרטים דוברי ספרדית שהם פשוט אכזריים. לאו דווקא אלימים בצורה קיצונית, לאו דווקא פנטסטיים בהתרחשויות שלהם – הם פשוט נהנים להתפלש ברפש ולגרור את הנפש שלך יחד איתם: סרטים כמו "שולחן הקפה", "כשהרוע אורב" ו"הילדה בוערת" הם רק שלוש דוגמאות כמעט-פופולריות מהעשור האחרון, אבל אני אהיה מופתע מאוד אם הן היחידות.
האכזריות הזאת היא מצד אחד ממגנטת ומצד שני מתסכלת. היא ממגנטת כי היא מאפשרת לעלילה ללכת למקומות שקשה ומרתק לראות, והרי מילא חלק מהעניין בצפייה בסרטי אימה היא האפשרות לחוות את התרחישים הכי גרועים שיש בצורה בטוחה ומוגנת מהספה בבית שלך. אבל היא מתסכלת כי סרטים לרוב חותמים על איזשהו הסכם מול הצופים: בניגוד למציאות, שם קיימים סיפורים חסרי פואנטה ואנשים שמקבלים החלטות חסרות היגיון, דמויות בסרטים צריכות למצות את כל האפשרויות האחרות לפני שהן יפנו לאפיקים טיפשיים, אכזריים או כאלה שיובילו אותן לאבדון.
האחים כהן הם מומחים בזה: גם בסיפורים הכי טרגיים שלהם, הסוף הידוע מראש מרגיש לא אכזרי אלא הוגן. אבל "הילדה בוערת" לא מרגיש הוגן. וזה יוצר חוויה קשה, אבל גם ייחודית. מתחשק לך לצעוק על האנשים האלה, שעושים מעשה קיצוני אחד אחר השני בלי לחשוב לשתי שניות, אבל זה חלק מהפואנטה. כמה מעט מחשבה אנשים משקיעים בהחלטות שהם עושים כדי להתחמק מלעשות את הדבר שהם הכי מפחדים ממנו: לבלות עוד קצת זמן עם מי שאתה יודע שיילך, או להיות כן לחלוטין עם האדם שאתה נשוי לו.
על כן, ולמרות ש"הילדה בוערת" הוא לא סרט אימה או אפילו גרפי במיוחד – הצפייה מומלצת בעיקר לאנשים שיודעים להתמודד עם המתח הזה. העניינים מתחילים להדרדר לאט לאט, ובהתחלה הטון נראה קומי ונאיבי, אבל מהר מאוד התגובה המצופה מכם היא לשבת על קצה המושב ולהגיד "לא, נו, די, לא!". שזה מרשים במיוחד כי אין שום דבר טכני מרשים במיוחד בסרט. הצילום, המשחק, הסאונד, העריכה – כולם משרתים את התסריט, אבל אף אלמנט בפני עצמו לא גורם לך לחפש מה עוד עשו טכנאי הסאונד, הצלם או השחקנים.
טוב, אולי לגבי השחקנים אני בדעת מיעוט: השחקנית הכמעט-ראשית, ברברה לני, זכתה בפרס השחקנית הטובה ביותר בפרסי גויה ואין ספק שהתפקיד שלה תופס את תשומת הלב. היא מקבלת דמות שצריך להבין בין השורות ובין המבטים, והיא אכן עושה עבודה מאוד טובה בנושא – פשוט אולי יש משהו טיפה סביל מדי בדמות הזאת, טיפה "קולנוע אירופאי אוהב נשים צעירות מסכנות" שכזה, שמונע ממני להצטרף לשבחים שהיא מקבלת. גם השחקנים הראשיים האחרים עושים עבודה טובה בלי להגיד במפורש מה שעל ליבם ומשאירים הרבה השערות ותהיות בראש הצופים – בעיקר גרסה כזאת או אחרת של "למה, מה, לא, תקשיב שנייה, תעצור ותנשום עד עשר, בסדר?".
אבל כמו שמובהר לנו במונלוג באמצע הסרט: אין זמן לנשום. ספרד היא מדינה שכלואה בין הרגש לשכל, ובמקום שזה יצליח להציל אותם באיזשהו כיוון, זה רק תוקע אותם בתוך זירה עם שוורים עצבניים. וכך גם הסרט, במובן מסוים, הוא כמו צפייה במטדור – זה מרהיב, תחושת הסכנה מדבקת, זה אכזרי ללא צורך וכל הזמן אי אפשר שלא לחשוב "יא אידיוט, פשוט אל תעשה את מה שאתה עושה, כמה זה כבר קשה".
הביקורת הזאת היא ביקורת שביקש אבי (נורטון) עקב זכייה בהכה את האוסקר. ואם גם אתם רוצים ביקורת, אתם יכולים לחכות להכה את האוסקר הבא – או פשוט לקנות אחת ב-קו-פי שלנו.
מבחינתי
הסיבה האחת האמיתית בגללה ביקשתי כתבה על הסרט הזה דווקא היא המבנה שלו, שכמותו לא זכור לי שראיתי באף אחד סרט אחר. כל אפיזודה חדשה מתחילה בערך מנקודת האמצע של האפיזודה הקודמת אך מנקודת מבט שונה, וכזה מבנה מעולם לא יצא לי לראות באף.סרט אחר. אסם כן, גם האכזריות הזאת שלו, נפלאה. סרט אדיר בעיניי
שמתי לב לאכזריות הזאת באמת
אפילו לפני העשור האחרון: נגיד סרטים כמו Rec, Darkness, La Comunidad. אבל מעניין באיזו מידה זה "ספרד" ובאיזו מידה זה "דובר ספרדית". כי נניח "כשהרוע אורב" הוא ארגנטינאי.
כמו כן, השאלה החשובה: כמה חשוב להכיר את ז'אנר הנערות הקסומות כדי להבין וליהנות מהסרט?
לא צריך היכרות אפילו קצת
זה משהו שאחת מדמויות המשנה אוהבת. אפשר לחלוטין להבין את כל הסרט בלי לדעת מה זה יותר מאשר "סדרת טלוויזיה כלשהי".