ביקורת: מליפיסנט

אנג'לינה ג'ולי מושלמת בתור המכשפה הרעה מהאגדות. רק שהיא כבר לא רעה

יש ים של אפקטים ב"מליפיסנט", נופים ממוחשבים, יצורים אגדתיים וכוחות קסם צבעוניים; לאנג'לינה ג'ולי יש קרניים מפוסלות נהדר, וכנפיים נהדרות – אבל אף אחד מהם לא מרשים יותר מעצמות הלחיים שלה. אנחנו באמת חיים בעתיד ‏מופלא אם אפשר לפסל מחדש פנים של שחקנית באופן שבו יכולתם להישבע ששברו לה חלקים ‏מהלסת התחתונה והדביקו אותם מחדש במעלה הפנים. מהמם. וגם יתר האנג'לינה לא רעה בכלל. ‏זאת ההופעה הראשונה של אנג'לינה ג'ולי בקולנוע מזה ארבע שנים, והיה שווה לחכות. אנג'לינה ‏בתפקיד מליפיסנט היא פאקינג מושלמת. היופי, הקרירות, המינימליזם המחושב של כל תנועה, ‏הופכים אותה למכשפה הרעה האולטימטיבית. הבעיה שלה היא שהיא כבר לא כל כך ‏רעה.‏

מלפיסנט (שם הסרט כולל שני י'ים, אבל באופן שבו מבוטא שמה יש רק י' אחת) מקבלת כאן הזדמנות לספר את גירסתה לסיפור הידוע בהשתתפותה. מליפיסנט היא ‏המכשפה הרעה בגירסה המצוירת של דיסני מ-1959 ל"היפהפיה הנרדמת", שבעצמה שונה ‏מהותית מהגירסה של האחים גרים. זוהי אחת הדמויות ה"רעות" הזכורות, ה‏אהובות ‏והמפחידות ‏ביותר מסרטי דיסני. היא לא הסתפקה בהרעלת תפוחים, אלא הטילה כישופים אדירים והפכה ‏לדרקון ענק כשצריך. אבל הסרט המקורי לא מסביר מה בעצם גרם לה להיות כל כך מרושעת. ‏התירוץ הרשמי הוא שהיא התעצבנה על כך שהיא לא קיבלה הזמנה למסיבת הבריתה של בת ‏המלך, וזה באמת לא מנומס, אבל קצת פרופורציות. לא הורסים ממלכה ומטילים כישופים שגם השטן עצמו לא יכול לבטל בגלל מה שיכול היה להתברר כטעות של הדואר.

על פי הסרט החדש, מלפיסנט היא פיה, בעלת כנפיים מהממות, שחיה בממלכה הקסומה שמעבר ‏לביצות. בצעירותה היא נפגשה והתאהבה בבחור אנושי, אבל היחסים האלה עלו על שרטון, ובסופו ‏של דבר הסיכסוך על רקע רומנטי הזה הוביל אל הסיפור המוכר – מלפיסנט מטילה קללה על בתו ‏של המלך, שתידקר באצבעה בשנתה ה-16 ותיפול לשינה עמוקה, וכו'. ‏

עבור דיסני הסרט הזה הוא חלק ממה שהפך לנוהל רגיל, שכולל את "אליס בארץ הפלאות" ואת ‏‏"ארץ אוז" – ‏ביקורים מחודשים בעולמות של סרטים ותיקים. הסרטים האלה כבר פיתחו סוג של לוק אחיד, ‏אותה גרנדיוזיות היפר-צבעונית כזו שלא מרשה שתשכחו אפילו לרגע שהשקיעו פה ממש הרבה ‏כסף באנימציה ממוחשבת, ולכן כל פריים חייב להיות הדבר הכי מדהים ודחוס שראיתם. כל טירה ‏בגודל של הר, כל הר בגודל של האוורסט, כל אחו נמצא ליד מצוק נישא ממנו שופע מפל מים בגובה ‏של הניאגרה על סטרואידים. ב"ארץ אוז" כל זה נראה פלסטיקי לגמרי, אבל ב"מליפיסנט" אפשר ‏לסלוח על הגרנדיוזיות פשוט כי כאן היא מוצדקת. הסרט הזה מטמטם ביופיו. שוטים מעוצבים ‏להדהים ‏מגיעים בזה אחר זה, ואפשר ליהנות מהצפיה בסרט פשוט כגלריה של אמנות פנטזיה. ביצורי ‏הקסם שבממלכת הפיות אפשר ‏לראות השפעות גם של בריאן פראוד, גם של גיירמו דל טורו וגם של מיאזאקי. מליפיסנט עצמה, בעיקר בגירסה המכונפת שלה, היא פשוט יצור יפהפה. ‏נכון, הכל פה ממוחשב: כמעט שאין פה אפקטים פרקטיים, ונראה כאילו הסרט ההוליוודי הסופר-ענק הזה צולם באולפן זעיר שלא כלל שום דבר מלבד מסך ירוק אבל אין שום דבר רע באנימציה ממוחשבת כשהיא עשויה טוב. העולם ‏שמסביב אולי ‏לא נותן הרגשה "אמיתית" – ברור שהוא מלאכותי, כפי שברור שסרט מצויר הוא לא אמיתי – אבל זה לא הופך אותו ליפה פחות.‏

כאמור, מלפיסנט היא עכשיו הגיבורה, והיא נהדרת – אבל היא לא משאירה מקום כמעט לשום ‏דמות אחרת בסרט. כל הדמויות ה"טובות" בסיפור הפכו למרושעות או מטומטמות: המלך סטפן ‏‏(שארלטו קופליי, האיש עם המבטא הכי לא ברור בהוליווד) הוא אופורטוניסט מרושע. הנסיכה ‏אורורה (אל פאנינג) היא חיננית, אבל לא שום דבר מעבר לזה: היא מסתובבת בעולם בתמימות ‏עגולת עיניים שגובלת בטמטום. הנסיך עושה כאן עוד פחות ממה שעשה בסרט המקורי. הגרועות ‏ביותר הן שלוש הפיות הסנדקיות. הן מהוות גם את הכתם המכוער היחיד בעיצוב הויזואלי של ‏הסרט (הן נראות פשוט זוועה, כמו בובות חרסינה מעוותות) וגם את החור הגדול ביותר בעלילה ‏שלו: איזה טמבל היה מפקיד תינוקת למשמורת של שלוש המטומטמות האלה? הן חסרות כל ‏מושג בסיסי בגידול ילדים, מפגינות הזנחה נפשעת ומעצבנות באופן כללי.‏ זה בזבוז מזעזע של אימלדה סטונטון.

כחלק מהטוויטס המחודש על האגדה, הסרט מסתכל בעין עקומה על מוסכמות הרומנטיקה הותיקות של של דיסני, כולל אהבת אמת ממבט ראשון וכל זה. האופן שבו המסר מובנה בסרט בהחלט יפה, וטוב שדיסני מנסים לתקן במשהו את המסרים שהחדירו לדורות של ילדות, אבל זה היה מקורי ומעניין יותר אלמלא "לשבור את הקרח" האולטרה-מצליח, ‏גם ‏הוא מבית דיסני, לא היה עושה דבר דומה להפליא לפני כמה חודשים. ‏התסריטאים של ‏‏"לשבור את הקרח" ו"מליפיסנט" נפגשו זה עם זה יותר מדי, או לא מספיק.‏

ב"מליפיסנט" יש מעט דמויות, ההתרחשויות בו כמעט שלא מוסברות, ורק הקריינות מכריזה שמשהו קרה בלי נימוקים כלשהם – ובדרך כלל לסרט כזה הייתי קורא סרט גרוע מאוד. אבל כאן, יש משהו בסיסי בסרט שגורם לכל זה להיראות טבעי: זה סיפור אגדה. בסיפורים כאלה דברים קסומים קורים, ורק לעתים רחוקות הם מגיעים עם מבנה מוסבר ומוסדר של הגיון פנימי. הסרט הזכיר לי, גם באווירה וגם במראה (זהירות, הנה מגיעה מחמאה עצומה) את הסדרה "The Storyteller" ("סיפורי עמים") של ג'ים הנסון. גם שם דברים מופלאים ויפהפיים קרו בזה אחר זה, רק כי ככה המספר אמר, וזו לא היתה עלילה מחוררת – זה היה קסום. לאגדות מותר.

אבל הקסם של "מליפיסנט" אוזל לפני סוף הסרט; הוא לא מספיק כדי להשכיח את העובדה שאחרי הכל, לא מדובר בסיפור שמסופר ליד האח בפונדק, אלא בסרט שהושקעו בו הרבה מיליוני דולרים וצריך להחזיר את ההשקעה, לכל הרוחות – ולכן חייב לציית לחוקי ההיצע והביקוש, ולתת לקהל סיפוק מיידי. ולכן, הסרט הזה הוא לא באמת "היפהפיה הנרדמת", ומלפיסנט היא לא באמת המכשפה הרעה מהאגדה. בעצם הרעיון של הסרט, דיסני הכניסו את עצמם לתסבוכת בלתי אפשרית: מליפיסנט זכתה ‏לקבל ‏סרט משלה משום ‏שהיא ‏דמות פופולרית, והיא פופולרית כי היא רעה. אבל ‏הסרט הזה גורם ‏לה ‏להפסיק להיות רעה, ובכך עושה לה סוג של רצח אופי. הניסיון לרצות את כולם גם לכך שסוף הסרט הוא הסוף הלא נכון. כדי להסביר למה בדיוק, אני איאלץ להיעזר בספוילרים.

"מליפיסנט" הוא לא "היפהפיה הנרדמת" והוא היה יכול להיות יותר ממה שהוא, אבל הוא ‏סיפור אגדה יפה, מעוצב יפה שאפשר לבכות, עם אנג'לינה ג'ולי בהופעה ששווה ללכת לקולנוע בשבילה. כמו כן, עצמות לחיים שיכולות ‏לחתוך יהלומים, וכנפיים.‏


פורסם במקור בוואלה

ביקורת ההמשך: מליפיסנט: באושר ועושר (כולל ספוילרים)