ביקורת: איש הפלדה

סרט סופרמן החדש הוא ענק ואדיר וגדול ומהמם וחסר תקדים וממש לא משהו

את "איש הפלדה" אתם צריכים לראות על המסך הכי גדול שתצליחו למצוא. ואתם צריכים לראות ‏אותו כדי לדעת מה קולנוע יכול לעשות היום. מבחינת הגודל, העוצמה וההיקף, סצינות האקשן ‏ב"איש הפלדה" הן חסרות תקדים. אף פעם לא ראיתם משהו כל כך גדול. תמונות שהיו יכולות ‏להיות המאני-שוט של כל סרט קיץ מכובד מתחלפות במהירות בלי שתספיקו לעכל מה ראיתם ‏בכלל. היקף האקשן ב"איש הפלדה" גורם ל"הנוקמים" להיראות כמו דרמה קאמרית בחדר אחד, ‏וכמות ההרס המוצגת על המסך תגרום לרולנד אמריך לקנא. זה סרט יפהפה בקנה מידה שלא ‏יאומן.‏

כל זה לא אומר שהוא סרט טוב במיוחד.‏

הוא גם לא גרוע במידה יוצאת דופן; הוא פשוט, נו, אתם יודעים, סופרמן. מבין כל גיבורי העל, ‏סופרמן הוא אולי זה שכלפיו אני חש בניטרליות העזה ביותר. הוא אף פעם לא עשה לי שום דבר. ‏הבעיה של סופרמן כדמות ידועה: הוא הכי טוב. הוא חזק במידה מטורפת, עד כדי כך שאי אפשר ‏להציב לו אתגר כלשהו בלי להביא לסביבה אנשים כמוהו (קריפטונים) או להחליש אותו ‏‏(קריפטונייט). הוא נטול קונפליקטים, לבטים או אישיות. הוא הכי טוב והכי חזק והכי צודק מכולם. ‏וזה ממש לא מעניין. לכן האתגר הראשון של הסרט הזה היה להפוך את סופרמן לדמות שאפשר ‏להתעניין בה בעידננו האפל יותר והבוגר יותר. ‏

ובמשך זמן מה נראה שהוא די קרוב להצליח בזה. הסרט מחולק לשלושה חלקים ברורים מאוד: ‏הראשון מתרחש על קריפטון, בכיכובם של ראסל קרואו בתפקיד סופר-אבא ואיילת זורר כסופר-‏אמא, והוא בלגן פסיכי של עיצובים, טכנולוגיה ויצורים חייזריים מוזרים. החלק השלישי הוא כולו ‏סצינת אקשן אחת ארוכה. אבל בינהם נמצא מה שהיה אמור היה להיות, לדעתי, הסרט. קלארק ‏קנט הצעיר (הנרי קאוויל) מחקה את וולברין: הוא מסתובב בעולם, לא-מגולח ומסתורי, איש פשוט ‏אחד בין בני האדם. אין לו גלימה ואין לו שם של גיבור-על, ואף אחד, בעצם, למעשה אף אחד לא ‏יודע מיהו – עד ‏שהנסיבות מפגישות אותו עם לויס ליין (איימי אדאמס), שחוקרת אותו על מוצאו. ‏ ‏הוא אמנם יכול להרים צי משאיות ביד אחת בזמן שהוא יורה לייזרים מהעיניים, אבל מעדיף שלא ‏תדברו על זה. בין לבין, מגיעים גם פלאשבקים לילדותו של קלארק בחווה, וההתמודדות של הילד ‏שהיה עם העובדה שלמעשה הוא ילד מאומץ, וההורים שלו מהחלל.‏

יהיו שיקראו לחלק הזה של הסרט משעמם. הוא בהחלט שקט יותר מהחלקים האחרים, אם כי ‏צריך לקחת בחשבון שההגדרה של הסרט הזה לרגע משפחתי מרגש כוללת הוריקן שזורק ‏אוטובוסים באוויר. בכל מקרה, אם חיפשתם הסתכלות על סופרמן טיפה מתחת לעומק הטייטס ‏הכחולים, זה הדבר הכי קרוב שתקבלו. קלארק קנט, הידוע גם בשם קאל-אל, מנסה לענות לעצמו ‏על שאלות כמו האם הוא למעשה אנושי או קריפטוני, האם בני האדם ראויים שיצילו אותם, ומהו ‏למעשה תפקידו של גיבור בחברה אם לא להוות… ואז הגנרל זוד מגיע והם הולכים מכות במשך שעה.‏

ואיזה מכות. אף סרט עד היום לא הצליח להעביר את העוצמה האמיתית של גיבור-על כמו הסרט ‏הזה. אף סרט לא העביר את החוויה של תעופה באוויר במהירות מאך 12. עוד לא ראיתם איך ‏נראה קרב בין שני אנשים שיכולים שניהם לנוע במה שנראה כמו מהירות האור, ושלכל אגרוף ‏שלהם יש עוצמה של רכבת משא ללסת. בניינים נופלים כמו עלים, פלנטות רועדות. זה ענק.‏

אבל הסיפור והמורכבות, אם אי פעם היו כאלה, נשכחים לחלוטין. הסרט הזה, איך לומר, ‏לא מאוד חכם. רוב התסריט – בעיקר של החצי האקשני שלו – נראה כאילו לקוח מקומיקס מהעידן ‏שבו ההנחה הסמויה היתה שקומיקסים מיועדים לאנשים שהמח שלהם אינו מפותח דיו כדי לקרוא ‏ספרים בלי תמונות. "זה יכול להיגמר באחת משתי דרכים: אני אמות או שאתה תמות" אומר זוד ‏בנקודה כלשהי בסרט. ככל שזה נשמע לא ייאמן, מישהו קיבל כסף עבור כתיבת השורה הזאת. ‏

הסרט הזה יכול לשמש כהוכחה ניצחת לכך שסיפור חשוב יותר מאפקטים: העובדה שאנשים לא ‏נשפכים לחלוטין על הויזואליה שלו על כל האינטרנט מעידה על כך שאפקטים מדהימים זה לא ‏מספיק – צריך גם שיהיה אכפת לנו מהם. בכל הכנות, אני לא יכול לומר לכם מה בדיוק קרה בשעה ‏האחרונה של הסרט. לא משום שהאקשן היה בלתי מובן בנוסח עדות מייקל ביי (למרות שימוש ‏במצלמה רועדת, סצינות האקשן דווקא עשויות היטב וברורות). אבל כל כך הרבה קרה, היו כל כך ‏הרבה קרבות-על ופיצוצים ובניינים נופלים, ולמרות שניסיתי, לא היה לי נורא אכפת משום דבר ‏מזה, ולכן הכל עבר לידי. אני לא יכול אפילו לומר אם הנרי קאוויל מגלם את סופרמן טוב או לא, אם ‏כי אני יכול לומר שכחול הולם אותו. מייקל שאנון הוא נבל מוצלח, אבל אם אתם רוצים להתרשם ‏ממנו, לכו ל"אייסמן". ‏

בטריילרים מצוין בגדול שמו של כריסטופר נולאן, מי ששימש כמעין מורה רוחני לסרט, וכנראה ‏שזה עובד, כי השם הזה באמת גורם לאנשים לראות את הסרט. עוד מקרה של פרסום מטעה. מי ‏שהולך לסרט כדי לראות סרט של כריסטופר נולאן יתאכזב קשות: זה אחד הדברים הכי פחות ‏נולאניים שראיתי. מצד שני, זה בלי שום ספק סרט של זאק סניידר: סרט פומפוזי, מלא בחשיבות ‏עצמית, כמעט לחלוטין נטול הומור, מדהים מבחינת הויזואליה והפסקול, שיכול להיערך לטריילרים ‏מופתיים, אבל חלול וכתוב כסדרה של סיסמאות. זה לא נורא, רק משום שהסרט מבוסס על אחת ‏הדמויות האייקוניות ביותר בעולם, שהצ'יזיות היא חלק בלתי נפרד ממנה. אבל אם רציתם סרט ‏שיתעלה על היותו "סרט קומיקס" או "סרט קיץ" ויהפוך לסתם סרט טוב – כמו "האביר האפל", ‏לדוגמה – איש הפלדה הוא לא הכתובת.‏

אבל הוא כן גדול. מאוד גדול. בעצם, אולי הוא גדול מדי. כידוע, הסרט הזה אמור להוות בסיס ‏לעולם מרובה גיבורים, שייפגשו בסופו של דבר למבצע משותף בסגנון "הנוקמים". אבל קנה ‏המידה של האקשן בסרט הזה קצת מגחיך את הרעיון של סרט "ליגת הצדק". כשיש בסביבה ‏מישהו כמו סופרמן, חייזר שיכול לעשות ג'אגלינג עם פלאנטות, למי באמת אכפת אם באטמן – איש ‏עשיר שיודע קראטה – נמצא בסביבה או לא? עזבו את "ליגת הצדק" – קשה לראות אפילו מה יכול ‏לקרות בסרט ההמשך שיתעלה על אירועי הסרט הזה. מבחינתי היה עדיף אילו הסרט הראשון ‏כולו היה דומה יותר לחצי הראשון שלו, וזוד עצמו היה מגיע לתמונה רק בסרט ההמשך, כפי שהיה ‏בסרטי סופרמן עם כריסטופר ריב.‏

עם זאת חשוב לציין שאחרי שמונים שנה, סופרמן הפסיק ללבוש את התחתונים מעל למכנסיים.‏ אי ‏אפשר לומר שאין התקדמות.‏