ביקורת: מנאייכ, עונה 1

לכבוד עליית העונה השנייה, ביקורת על אחת מהסדרות הטובות ביותר שהופקו בישראל אי פעם.

אפתח את הביקורת הזאת דווקא עם השורה התחתונה שלה – "מנאייכ" היא אחת הסדרות הטובות ביותר שהופקו בישראל אי פעם. מבחינתי, היא בטופ 5 בוודאות ואולי אף גבוה מכך. אבל כאן מגיעה הבעיה בלכתוב עליה: ובכן, אין יותר מדי מעבר לזה. אין ל"מנאייכ" איזשהו גימיק, וקשה לומר שהיא מהווה מהפכה כלשהי, לא מבחינה אומנותית ולא מבחינת המסר שלה. היא פשוט סתם סדרה עשויה בצורה מדהימה.

אם בכל זאת צריך לחפש איזשהו "קטע" עם הסדרה שאפשר לרכב עליו, כנראה מדובר בהיותה "הסדרה ההיא עם שלום אסייג בתפקיד דרמטי". אני אישית אכן מהמאמינים שקומדיה היא כנראה הרמה הכי גבוהה של משחק, ומכאן שמי שמעולה כשחקן קומי, יהיה מעולה גם כשחקן דרמטי, רוב הפעמים. ולכן מה ששלום אסייג עושה פה כל כך מדהים – כי הרי בואו, זה שלום אסייג. הוא לא קומיקאי טוב. לפחות לא בעיניי.

"מנאייכ" מוכיחה שייתכן שאסייג פשוט כבר 30 שנה במקצוע הלא נכון, כי המשחק שלו בתפקיד חוקר מח"ש (המחלקה לחקירות שוטרים) איזי בכר פשוט מדהים, ולרגע לא מזכיר שום דמות עבר ושום מניירה של שלום אסייג ה"מצחיק".

קשה לומר שאיזי הוא דמות עמוקה ורבת רבדים – מתחילים לצפות בסדרה בציפייה לראות את הבלוף מאחורי הדמות הזו: הרי לא יכול להיות שמישהו הגיע מהמשטרה למח"ש מתוך אמונה אמיתית בזה שצדק צריך להיעשות עם מי שעובר על החוק, כפי שכל הסובבים את איזי טוענים עליו (בקטע ביקורתי, דווקא). אבל עם הזמן לא רק שהבלוף לא מתגלה, הוא באמת לא קיים. איזי באמת מאמין במה שהוא עושה.

מצד שני, בניגוד לדמויות אידיאליסטיות אחרות, זה לא הופך אותו למטומטם. הוא מקצוען אמיתי שאת העקרונות שלו הוא מקדם דווקא מתוך היכרות עם המערכת, כנראה כי הוא שוטר לשעבר, והדיסוננס הזה של אידיאליזם שאיכשהו חי בשלום לצד הכרה צינית במצב הקיים פשוט עובד, ואסייג מצליח להציג אותו בצורה מושלמת. מצד אחד הוא מבטא היטב את האנרגיה והמקצוענות של הדמות ובכך הופך אותה לכזאת שכיף לעקוב אחריה; ומצד שני עושה את כל זה עם איזה מבט עצוב בעיניים, שלפעמים אומר הרבה יותר מרוב המילים שיוצאות לו מהפה ומבהיר שלדמות הזאת יש עבר לא קל, והופך את הדמות לכזאת שקל להזדהות איתה. המדגם קטן, אז עדיין מוקדם לכנות את אסייג "שחקן ענק" – אבל זאת בהחלט הופעה ענקית.

"הזדהות" ו"אנושיות" הן אולי לא המילים הראשונות שתחשבו שייאמרו על סדרה שעוסקת בשחיתות משטרתית, אבל תכלס זה מה שיש כאן. אני לא יודע בדיוק למה, אבל גם מעבר לעלילות המתח והתפניות הבלשיות שלה, מצאתי את עצמי מתעניין ומאוחר יותר חוזר אל "מנאייכ" גם בשביל הדמויות, שכתובות בצורה כל כך טובה שהיא גורמת להרגשה שיש שם עולם שלם גם מחוץ ומעבר לעלילה המשטרתית.

זה מתחיל בדברים כמו הדיאלוגים שבאופן נדיר לסדרות בנות ימינו (ובמיוחד הפקות ענק ישראליות שלעיתים מדברות בעברית "אמריקאית", כנראה כדי להקל את המכירה לקונים בחו"ל) נשמעים כמו שאנשים ישראלים רגילים מדברים – כשיש פאתוס, זה ברגעים מהחיים שמתאים בהם פאתוס; וכשהדמויות עוקצניות ומצחיקות הן לא עושות את זה כדי לבדר את הצופים, אלא את עצמן ואת הסובבים אותן. זה מתבטא גם בדברים קטנים יותר – סתם, דוגמה שרירותית: חילופי מילים קצרים שבהם מוזכרת העובדה שבנו של איזי נמצא כרגע עם הפלוגה שלו בעזה וטוחן 21. הבן הזה לא מופיע בסדרה בשום שלב ולא מוזכר בשום שלב לפני או אחרי הסצנה הזאת, אבל רגעים כאלה – והסדרה מלאה בהם, גם בהקשר של דמויות הרבה פחות מרכזיות – מבהירים שיש כאן חיים שלמים שמושפעים מהעלילה העיקרית של הסדרה, והיו קיימים הרבה לפני שהעלילה הזו התחילה, וגורמים לכל העסק להרגיש, אם אעז לומר זאת, כמעט אינטימי. לפחות עבורי.

והאנשים שבסדרה הם רבים – הקאסט מאוד נרחב, ולמרבה המזל לא רק אסייג זורח כאן. מספר 2 של הסדרה הוא עמוס תמם בתפקיד ניצב משנה ברק הראל, חברו הטוב ובן טיפוחו של איזי מימיו במשטרה, שחקירתו בחשד לניהול ארגון פשע בתוך המשטרה מהווה את עיקר עלילת הסדרה, שעושה גם הוא עבודה נהדרת בתור הסוג-של-אנטגוניסט של הסדרה ומשחק בצורה חכמה ומורכבת עם הטייפקאסט החתיך והכריזמטי שמזוהה עמו. לירז חממי, בתור השוטרת טל בן הרוש, שותפה לחקירה שנכפית בעל כורחה על איזי, היא עוד מצטיינת. היא מצד אחד מקצועית כמו איזי אם לא יותר, מצד שני הרבה יותר אנרגטית ופרועה ממנו, ומצד שלישי ממש לא איזה אשת ברזל חסרת אנושיות, ויש לה שיט משלה להתמודד איתו. כל אחת מ"הפרסונות" האלה מורכבת לגילום בפני עצמה, אבל חממי עושה את כולן מצוין, לפעמים באותה סצנה.

שאר הדמויות, חייבים לומר, הרבה יותר חד ממדיות, אבל במקרה של חלקן זה בדיוק הקטע – ובסופו של דבר כולם בלי יוצא מן הכלל ניצלים על ידי, ניחשתם נכון, ביצוע מוצלח. ראויים לציון קצר מיה דגן, שפשוט תענוג לראות בתור הבוסית המעצבנת והעוקצנית של איזי, ודורון בן דוד בתפקיד קצין בילוש מושחת בצורה קיצונית, שנותן את הופעת ה"אני כל כך שונא את הדמות הזאת ועדיין מחכה שהיא תופיע על המסך" הכי חזקה שאני זוכר מאז ג'ופרי ב"משחקי הכס".

ריבוי הדמויות היה עשוי לעורר בעיות ב"בשר" של הסדרה, אבל גם כאן אני שמח להודיע שאין בעיות, אלא להפך. התסריטאי רועי עידן טווה כאן סיפור באמת נהדר, שמצד אחד הוא מסועף ומורכב, מלא בתפניות וסודות שמתגלים, ומצד שני לרגע לא הופך למסובך ומבולגן מדי רק לשם הסיבוך. הסדרה לא מאבדת פוקוס, תמיד ברור מי הנפשות הפועלות ומה תפקידן בכוח, אין טוויסטים שמגיעים משום מקום מבלי שנבנו היטב קודם לכן, ואין הפתעות שהן לא תוצאה של מלאכת מחשבת של כתיבה שעושה את הדברים בדיוק כפי שצריך לעשות אותם. מעבר אולי לבוטות שבה הסדרה צורחת על עד כמה המערכת – המשטרה, הפרקליטות ומוסדות מדינה אחרים – מושחתת, אין לה כ"כ גימיקים. אפילו העשייה הטכנית שלה – צילום, פסקול, עריכה, הבימוי של אלון זינגמן – מאוד מינימליסטית, אפורה כמעט, בלי טריקים או יצירתיות יתרה. אני יכול להבין אנשים שבעיניהם זה יהיה חיסרון בפני עצמו, אבל לי זה לא הפריע – כנראה כי זה מאוד הולם סדרה על אנשים מקצועיים באווירה מאוד מערכתית: אם זה טוב ועושה את העבודה, למה להתעקש בכוח על יותר?

אם אתעקש על למצוא פגמים, זה כנראה יהיה משהו שקשור לדמויות הנשיות בסדרה. קשה להסביר את זה בלי להיכנס לטריטוריה מספיילרת, אבל ככלל אומר שהדמויות הנשיות לא ממש יוצאות טוב מהסדרה הזאת – לא מבחינת ההתנהגות שלהן (כלומר, כמה הן דמויות מעוררות אמפטיה כבנות אדם) ולא מבחינת תפקידן בעלילה, אולי חוץ מטל בן הרוש שכבר צוינה קודם, והיא יוצאת דופן בקטע הזה. זאת ביקורת שכבר הופנתה כלפי הסדרה בעבר, ואני די מסכים איתה, אם כי בניגוד לאחרים אני לא חושב שזה נובע מאיזושהי אג'נדה מכוונת אלא נטו מזה שרועי עידן – שכמו שכבר ציינתי, אחראי לכתיבה המדהימה של הסדרה – כנראה פשוט אינו מקומץ הכותבים הגברים שיודעים לכתוב דמויות נשיות בצורה טובה. בהקשר של היחס לנשים ישנו גם קו עלילה מאוד בעייתי שנוכח באחד הפרקים, שכבר עורר סערה קטנה בשידורו המקורי. לדעתי האישית הסדרה דווקא יוצאת סבבה מהעניין הזה משום שהפרובלמטיות הזאת בדיוק זוכה להתייחסות אמיתית בגוף הסדרה – אבל אני לחלוטין מבין אנשים שיגידו שזה לא מספיק, ושהפרובלמטיות הזאת פשוט לא הייתה צריכה להיות שם מלכתחילה.

כמו שפתחתי, השורה התחתונה היא שבעונתה הראשונה, "מנאייכ" הגיעה לשיאים שעבורי היו משמעותיים הרבה יותר מסדרות ישראליות אחרות, ואפילו מהרנסנס של כאן. נותר רק לקוות שהעונה השנייה לא תשנה את המצב. זאת בעיקר, כאמור, סדרה מאוד מאוד סולידית. בארצות הברית זאת כנראה הייתה סתם עוד סדרת משטרה בלי יותר מדי משהו שיבדל אותה מהקהל, אבל וואלה, אצלנו גם להיות פשוט ממש מהוקצע וסולידי, גם בלי יותר מדי רוח וצלצולים, שם אותך ברמה אחרת, וטוב שגם סדרות כאלה יש לנו.

תגיות: