ביקורת: הקדושים של ניוארק

"הקדושים של ניוארק" הוא סרט נהדר - אבל רק למי שצפה ב"סופרנוס".
שם רשמי
הקדושים של ניוארק
שם לועזי
The Many Saints of Newark

אין לי דרך מתוחכמת יותר להתחיל את הביקורת הזאת מאשר להגיד שאני ממש, ממש, אבל ממש אוהב את "הסופרנוס". זאת לא רק הסדרה האהובה עליי – אני סבור שהפער בינה לבין כל סדרה אחרת כל כך גדול, שלמעשה כל הסדרות שהיו, ישנן ועוד ייווצרו בעתיד רק מתחרות אחת מול השנייה על המקום השני במקרה הכי טוב. ייתכן שמדובר בפיסת המדיה האהובה עליי אי פעם. החיבור שלי אליה לא נובע רק מהערכה אומנותית, אלא גם מקשר רגשי אמיתי שמקורו בנסיבות ולתקופה שבהן ראיתי את הסדרה, שהפכו אותה למשהו שבאמת יקר לליבי.

ולכן, "הקדושים של ניוארק", סרט הפריקוול לסדרה, הוא סרט שחששתי שיפיל אותי למלכודת שמעולם לא רציתי ליפול בה. עקרונית, אני שונא את מה שנקרא Fan-Service, אותם אלמנטים בסרטים שכל תכליתם היא לאזכר, לקרוץ ופשוט לפרוט לצופה שמכיר את הנפשות הפועלות על מיתרי הרגש והזיכרון, במקום להשקיע באיכות אמיתית. ועם כמה שאני מעריך את יוצר הסופרנוס, דייוויד צ'ייס, שהימנעות מקתרזיס זול וזריקת זין מכוונת על מה שהצופים שלו הכי היו רוצים לראות הם מסימני ההיכר שלו, ידעתי שפרוייקט כזה, שלפחות מהשיווק נראה כמו "מעללי טוני סופרנו הילד ועוד כשהוא משוחק על ידי הבן של ג'יימס גנדולפיני המנוח, נו, הזלתם דמעה כבר????" כנראה יגרור איתו הרבה, הרבה, הרבה פאן-סרביס שמכוון לאותם מעריצים שרופים ואני ביניהם.

זה לא שלסרט הזה לגמרי אין איכויות עצמאיות ונפרדות. אחת מהן נובעת מהפתעה נעימה ושיווק מטעה, כשמסתבר שבניגוד למה שהטריילרים הראו, הסרט הזה לא באמת מתמקד בטוני סופרנו הצעיר. הדמות הראשית היא דיקי מולטיסנטי, אביו של כריס מהסדרה המקורית, מעין דמות "דוד" עבור טוני הצעיר בניוארק של שנות ה-60. טוני הצעיר הוא דמות משנית בלבד וסיפורו של דיקי, ה-wiseguy הוותיק שכמו טוני לימים מנסה לשלב בין חיי המשפחה וחיי המאפיה ושהיה לו שיט משלו במסגרת הזאת, הוא העיקר כאן. ומסתבר שדיקי מולטיסנטי, שצלו ריחף על חלקים ודמויות מסוימות בסדרה המקורית למרות שמעולם לא הופיע בה, היה דמות מעניינת למדי.

הסיבה לכך שדיקי מעניין היא שהוא בעצם הדהוד לטוני המבוגר מהסדרה, והסיפור שלו הוא הסיפור של טוני בזעיר אנפין – דיקי, בגילומו המצויין של אלסנדרו ניבולה, הוא גם, כמו טוני, הבוס בפועל גם אם לא בשם של המאפיה המקומית בצפון ג'רזי. דיקי הוא דמות שאפילו בזמן הקצר יחסית שסרט מאפשר מצליחה להיות עמוקה ומעניינת בגלל הסתירות המובנות שקיימות בו – רגוע ומתוק רוב הזמן, ומצד שני מפלצת של ממש במעט הרגעים שבהם הוא לא. ודווקא בגלל הטבעיות והיומיומיות שבהן הוא גולש מהמצב האחד לשני, הוא דמות כל כך מפחידה.

אפרופו "הזמן הקצר יחסית שסרט מאפשר" – זאת נקודה שכדאי להרחיב עליה. זה באמת עניין יחסי מאוד, הרי "הסופרנוס" הצליחה להפוך את טוני לדמות כל כך עמוקה ועגולה בגלל שהיו לה 80 פלוס שעות להכיר ולבחון אותו לעומק מכל זווית אפשרית. זה יתרון שיש לסדרות על סרטים ואינו אפשרי בקולנוע – אפילו סרטי מחקר דמות הכי טובים ומפורטים שיש יכולים באופן מובנה להגיע רק לקמצוץ ממה שאפשר אפילו בעונה אחת של סדרה (טובה). וכאן נכנס הקאץ' הגדול בסרט הזה, שהוא בעצם לאו דווקא קאץ' וגם ככה מתברר רק לקראת סוף הסרט: בסופו של דבר, מדובר בעונה של הסופרנוס באורך שעתיים וחצי.

יש לזה צדדים טובים ורעים כאחד. בכל העונות של הסופרנוס הייתה תמיד העלילה, הצד ה"אקשני" של היצירה, שהיווה בעיקר תירוץ ומעטפת לנראטיב האמיתי, הנפשי שטוני עובר. הדחיסה של עלילה של עונה שלמה לזמן קצר כל כך לא מאפשרת לפתח את הצד היותר "אקשני" של הסיפור (מאבק בין המאפיה האיטלקית לבין כנופייה אפרו אמריקאית שבעבר פרסו עליה את חסותם) למשהו באמת מעניין. מצד שני, זה כן מאפשר לסאבטקסט, ולסיפור על ניסיונו הפתטי והצבוע של דיקי להיות "אדם טוב" בעיני עצמו בזמן שהוא לוקח חלק פעיל, נלהב ואידיאולוגי כמעט במפעל שאחראי למותם וסבלם של אנשים רבים, להגיע ל"תכלס" הרבה יותר מהר. את ה"תכלס" הזה, אגב, מספק ריי ליוטה, בהופעה קטנה ומפתיעה שבה הוא משמש כמעין הגרסה של הסרט לד"ר מלפי מהסדרה המקורית.

אם לא צפיתם בסדרה, חלקים מסוימים בסרט עלולים לתסכל אתכם: הסוף הפתאומי ייראה סתמי למי שלא ראה עשרות פרקים של הסופרנוס ומבין שזה בדיוק חלק מהקטע. בנאדם שלא ראה את הסדרה עלול להרגיש מרומה כשיש בסרט הורדה מכוונת של רמות האדרנלין דווקא ברגעים בהם הכי מרגיש שצריך כאלה – אבל מי שראה, ידע שזה בדיוק מה שדייויד צ'ייס עושה. ואולי חשוב מכל: מי שלא צפה בסדרה כולה, תחלוף לו מעל הראש ההבנה שכל הרעיון של הסרט הוא "אין חדש תחת השמש, מה שהיה הוא שיהיה". לבד, זה סתם סרט סבבה על מאפיונר עצבני. עם המטען של הסדרה, זה כבר הופך להיות עוד חלק בפסיפס שמחדד את המסר, הרעיון והאמירה של הסדרה על גבריות, על צביעות ועל אמריקה, מרחיב את היריעה ומבהיר שהסיפור של טוני מהסדרה הקודמת הוא לא באמת רק הסיפור של טוני, אלא של משהו גדול ממנו.

לפני סיום, מילה אחת על הפאנסרביס. יש בהחלט דברים שמהווים שירות-מעריצים בפועל, אבל בניגוד להרבה מקרים בסרטים אחרים – זה מרגיש טבעי ונובע מהעולם של הסרט, ולהוציא שתי סצינות זה לא מרגיש סופר מאולץ. כך לפחות נראה לי – אני מודה שאני לא בדיוק יכול להעריך אילו מהרגעים הקטנים יותר, גם אם טבעיים, של פאן סרביס בסרט שעשעו אותי ע"פ הידע הקיים שלי, או שהיו טובים גם ככה. האם ההופעה של קורי סטול בתור ג'וניור, למשל, מצחיקה כי היא באמת מצחיקה, או כי הוא פשוט חיקוי מצוין ומדויק של ג'וניור המבוגר מהסדרה המקורית שהיה דמות מצחיקה גם ככה? האם זה שדמות מסוימת אומרת על עצמה שהיא "לא משוגעת" זה קורע מצחוק בגלל שאני יודע טוב מאוד שהיא משוגעת מהסדרה, או שגם הייצוג שלה בסרט בלבד לפני הנקודה הזאת מספיק כדי לחדד את הנקודה עוד יותר? באמת, אני לא סגור. אני רק יכול להגיד שהיו פשוט פחות רגעים כאלה ממה שציפיתי, ואני אומר את זה לטובה, כי סרט צריך לעמוד בפני עצמו.

בסופו של דבר, בשורה התחתונה: האם זה סרט טוב? כן, לרגעים מצוין. אבל האם למי שלא צפה בסדרה יש משהו לחפש בו? ממש לא. להגנתו, הסרט לא מתיימר להיות משהו אחר, כשכבר הפריים הראשון מתייחס באופן הכי מפורש שאפשר לאירוע שהתרחש בפרק בסדרה ומבהיר שכן, מי שלא מתמצא בחומר – עדיף שילך לסרט אחר.