מארי אנטואנט

במקור: Marie Antoinette
תסריט ובימוי: סופיה קופולה
שחקנים: קירסטן דאנסט, ג'ייסון שוורצמן, סטיב קוגן, מריאן פיית'פול

די תכננתי לתעב את 'מארי אנטואנט'. השמועות סיפרו שסופיה קופולה, יוצרת הסרט, הפכה את המהפכה הצרפתית – אחד הרגעים המסעירים והחשובים בתולדות אירופה – לפרק של 'סקס והעיר הגדולה'. חמוש בזעם קדוש ובפנקסנות היסטורית, ניגשתי ל'מארי אנטואנט' במטרה להוכיח קבל עם ועדה שקופולה לא מבינה מהחיים שלה, ושזה בכלל לא היה ככה. אבל איך שהפציעו פניה הרעננים של קירסטן דאנסט על המסך, סדק קטן נפער בחומת הצדקנות שלי. הייתי צריך לדעת כבר אז שהרזיסטאנס, כמו שהצרפתים אוהבים להגיד, חסרת טעם.

אני מניח שרוב הישראלים, שהמלכים האחרונים שלהם עוד חילטרו ברעיית עיזים, לא ממש מבינים את מערכת היחסים המסובכת של הצרפתים עם המלכים שלהם. אבל מארי אנטואנט, שהיא בכלל מאוסטריה, היא חלק חשוב מהמיתוס של המהפכה: הסמל האולטימטיבי של המונארכיה המסואבת, אישה כה קרת לב, כה נהנתנית ודקדנטית, עד שהמהפכנים נאלצו להפריד בין ראשה המפודר וצאוורה הענוג. והנה מגיעה האמריקנית המפונדרקת הזו, סופיה משהו, ומחליטה להציג את הכלבה המלכותית בתור נערה מבולבלת ורגישה. צק צק צק, אני יכול לשמוע מטרוניתות צרפתיות נחרדות, האם שום דבר כבר אינו קדוש בימינו?

ואכן, דרך מצלמתה של קופולה הסיפור של מארי נראה אחרת לגמרי. כשהיתה אך בת 14, נשלחה מארי מאוסטריה לצרפת כדי להתחתן עם לואי אוגוסט, יורש העצר. בסצנה מוצלחת במיוחד, על גבול הרייך הקדוש וצרפת, עוברת מארי דרך מה שלא ניתן לתאר אלא כאוהל חיול, שבתוכו היא מופשטת מכל אביזר אוסטרי, כולל הכלבלב שלה, ומולבשת מחלצות צרפתיות מכף רגל ועד ראש. אחרי שהיא מצורפתת כיאות, פוגשת מארי את לואי, המתגלה כחנון שמנמן ומבוהל, שתחביבו העיקרי – בניית מנעולים – הוא כנראה המקבילה של המאה ה-18 ל'מבוכים ודרקונים'.

וזה עוד כלום. ורסאי, מקום מושבה של החצר המלכותית, מתגלה כמקום זר ומוזר, עמוס בגינונים מצועצעים וטקסים מוקפדים. נסיכות אינן מתלבשות לבד: הזכות להלביש אותן שמורה לבכירת החצרניות בסביבה, ועד שמבררים אם הדוכסית הזו אצילה יותר מהרוזנת ההיא, המלכה לעתיד מחפה בביישנות על אגסי שדיה ורועדת מקור. כיאה לחברה תחרותית וטקסית, ורסאי מלאה ברכלנים, מלחכי פינכה ואופורטוניסטים שמחכים לראות איך הנסיכה הזרה תתמודד עם חייה החדשים. מכל כיוון לוחצים עליה לשאת בן זכר ללואי – זו הסיבה שהיא שם, למעשה – אבל לואי מצידו בכלל לא מראה עניין באישתו הטריה (שמגולמת, אני חש צורך להזכיר, על ידי קירסטן דאנסט). ואתם חשבתם שלכם היה גיל התבגרות מחורבן.

קופולה מתארת היטב את הבלבול והניכור שחשים אנשים צעירים במקומות זרים – יהיו אלה טוקיו, ורסאי או אמריקה. בחצי הראשון של הסרט, דאנסט כמעט לא מדברת. היא בעיקר נעה להיכן שהאנשים הזרים הללו לוקחים אותה. קל מאד להזדהות עם מארי, לא רק משום שדאנסט מפעילה כל זיק של קסם אישי שיש לה כדי לצייר את הגיבורה שלה כמלכת-כיתה חיננית, אלא גם משום שכמו מארי, גם אנחנו לא בדיוק מבינים מה הצרפתים הדפוקים האלה רוצים מאיתנו. החצר המלכותית מוצגת במלוא הנהנתנות שלה, כולל הפילגשים הבהמיות והנימוס הדו-פרצופי והעושר המופרז, אבל התיאור של קופולה אינו גרוטסקי. להיפך, החברה הוורסאית מתגלה כגן חיות מרתק, שבו לכל סמול-טוק יש השלכות פוליטיות, והאדם הוא בדיוק מה שהוא לובש.

מהפרספקטיבה הזאת, כשמצבה הפוליטי של האימפריה הרומית הקדושה נשען על חיי האישות שלה ובעלה מעדיף לצאת לציד מאשר לפצח את המנעול שלה, אם אתם מבינים למה אני מתכוון, הבריחה של מארי לשיגרה של עוגות מרציפן, תסרוקות בלתי אפשריות וקרינולינות מרהיבות נעשית מובנת לחלוטין. ההיסטוריה מטפטפת מדי פעם אל תוך החצר, אבל הידיעות על המרמור העממי מעטות מדי ומאוחרות מדי. עד שלואי ומארי מבינים מול מה הם מתמודדים, ההמון כבר צובא על ארמונם.

אין ב'מארי אנטואנט' נבלים. ישנם רק אנשים, צעירים מאד לפעמים, שמנסים לשרוד בתוך מערכת תובענית. במקום מוזיקה נכונה תקופתית, קופולה בחרה למלא את הסרט בשירי אייטיז, העשור בה' הידיעה של סרטי ההתבגרות, מה שמזכיר לנו שהדמויות הללו, שגורל אימפריות היה תלוי בביוץ שלהן או בהחלטות התקציב שלהם, היו גם מתבגרים, שרצו להתאהב, לרקוד ו- שמו שמים – לעשן קצת גראס טוב.

השעה וחצי הראשונות של 'מארי אנטואנט' מצוינות. קופולה מוותרת על האיטיות המהורהרת של סרטיה המוקדמים לטובת קצב קליפי יותר, הפוליטיקה החצרונית משעשעת, והעיצוב – של הטפטים, התלבושות והתופינים – הוא תאווה לעינים. דאנסט עושה כאן את התפקיד הכי טוב בקריירה שלה, ואף על פי שיתכן שהיא לעולם לא תגלם אישה קשת יום באופן אמין, היא הפרינססה הכי מוצלחת שיש להוליווד להציע כיום. אולם, בדיוק כפי שלדאנסט יש מגבלות משלה, כך גם לגבי קופולה. היא מלכה בכל מה שקשור לתיאור חיי הנפש של נשים צעירות, אבל כשמגיעה העת ללכלך את הידים ולהתעסק בחרות, שוויון ואחווה, 'מארי אנטואנט' מתחיל לקרטע ולחזור על עצמו. אפשר ממש להרגיש את חוסר החשק של קופולה לפוצץ את הפנטזיה הקטנה שטוותה לעצמה ולהיכנע למשפט ההיסטוריה.

הגירסה של קופולה לחייה של מארי אנטואנט היא ניסיון חצוף, לא רק בתיאור חייה של דמות היסטורית מפוקפקת, אלא גם בעשיית סרט היסטורי. אין שום דבר מכובד, כבד ראש, בריטי, בהיסטוריה על פי סופיה. מבחינתה, נערות מתבגרות מתנהגות באותה צורה ורוצות אותם דברים בצרפת של המאה השמונה עשרה ובניו יורק של המאה העשרים ואחת. למרות שאינני מסכים איתה, ועל אף שבעיני הדיוקן של מארי סלחני מדי, לא היתה לי ברירה אלא להתאהב בנסיכה-ילדה הזו, משום שקופולה עצמה כל-כך מאוהבת בה. ואם אתם מוכנים למחול על חצי שעה אחרונה בינונית, הרי 'מארי אנטואנט' הוא הצ'יק-פליק הכי מעניין שמסתובב כרגע על מסכינו.