ביקורת: סיפור נישואים

הסרט האלים של השנה הוא בכלל דרמה רומנטית.
שם רשמי
סיפור נישואים
שם לועזי
Marriage Story

"סיפור נישואים" הוא הסרט השני ברצף שנטפליקס מוציאים פה, אחרי "האירי" של מרטין סקורסזה, והתחרות שלו בסוף השבוע שבו יצא הוא תעלומת הרצח המגניבה והחכמה של ריאן ג'ונסון, "רצח כתוב היטב". קשה מאוד להתעלות על שני הסרטים האלה, שעשויים ביד אמן והם חוויה קולנועית במלוא מובן המילה. "סיפור נישואים" מצליח. 

השם הוא, כמובן, אירוני. הסרט הוא לא סיפור על נישואים: הוא סיפור על גירושים. ניקול ברבר (סקרלט ג'והנסון) וצ'רלי ברבר (אדם דרייבר) החליטו לפרק את החבילה, והם רוצים לעשות את זה בצורה נעימה – בלי עורכי דין או צעקות. 

ואכן, הסרט מתחיל בכך ששני הצדדים מפרטים, בקריינות, מה הם אוהבים בבן הזוג הבקרוב-לשעבר שלהם. אבל אם אתם חושבים שהסרט הולך להסתיים באיזה איחוד רומנטי כנגד כל הסיכויים, אתם לא בסרט הנכון. אחדד: אם אתם מדמיינים שהסרט הזה יעשה לכם טוב בנשמה וזה סרט מושלם לדייט וכאלה, תברחו ממנו כמו מאש. 

כי "סיפור נישואים" לא בא סתם לגרום לכם לבכות בדרמה מרירה על נישואים שמתפרקים. הוא בא לרסק אתכם מבפנים. הוא בא לגרום לכם להרגיש את הכאב הבלתי אפשרי של הסיטואציה והוא לא יעצור עד שתפסיקו לנשום. הוא ה"פשיטה" של סרטי הדרמות הרומנטיות – יעיל, קטלני ועשוי ביד אמן כדי להוציא את מירב האלימות הרגשית שבכל סצינה. 

הקושי ניכר בייחוד לנוכח ההבטחה שהזוג הבטיח לעצמו ואז מפר בכל צעד וצעד. מ"גירושים חביבים שלא מערבים עורכי דין", הזוג הולך ומסבך את עצמו בתסבוכת משפטית שבמרכזה שני הדברים החשובים בחיים שלהם: הילד שלהם, ושאלת הזהות שלהם. 

על למה הילד לא צריך לפרט – אם "קרמר נגד קרמר" היה חלוץ כשהראה שאבא (שוק!) יכול להיות מטפל והורות זה עניין מסובך, הרי ש"סיפור נישואים" לא עושה מזה סיפור. אולי זה גם כי ניקול וצ'רלי מנסים להחביא ולהקל בעניין ליד הילד, אבל זה גם בגלל שבאמת ברור לכולם, כולל לאמא, שהילד צריך להיות גם עם האבא שלו והשאלה היא רק כמה ובעיקר – איפה. 

כי בעוד שצ'רלי תופס את המשפחה כמשפחה ניו יורקית (כי שם הם חיו עשור מהחיים שלהם ושם זוג ההורים עבד), ניקול טוענת שהמשפחה היא בכלל משפחה מלוס אנג'לס (כי שם הם התחתנו, שם הם עושים את החגים, שם ניקול עובדת כרגע ושם הילד נולד). זאת לא שאלה של מה בכך, אם תהיתם: זאת שאלה שקובעת איפה הילד יחיה, איזו משפחה הם הולכים להיות, ובמובנים מסוימים – איזו משפחה הם היו. 

בניגוד לסרטי גירושים אחרים, בעיקר כאלה מעשורים מוקדמים אבל גם כאלה של ימינו (למשל "גט"), "סיפור נישואים" מנסה לא להטיל אשמה ולא לבחור צד. הוא מבין שבמערכות יחסים יש הדדיות ושאם צד אחד לפתע רוצה להתנתק זה לא באמת "לפתע". ואכן, הרבה אנשים יוצאים מהסרט ודעתם על הדמויות ומה שקרה שם משתנה (אפשרי שיש גם עניין מגדרי). 

אבל בכל זאת, הסרט לא נכתב על ידי זוג אלא על ידי במאי, וספציפית במאי שעבר גירושים, ולכן הסרט נראה בעיקר כמו "סרט שמנסה להציג את שני הצדדים אבל ברור שהוא נכתב על ידי גבר". זו לאו דווקא האשמה, אבל אין ספק שבשלב כלשהו הדמות של ג'והנסון נדחקת הצידה לטובת הסיפור והמהלך הרגשי שהדמות של דרייבר צריכה לעשות. 

זה באמת זמן טוב לדבר על השחקנים כי תקשיבו, וואו. אני לא יודע מה יותר מרשים: העובדה שלמרות שכבר הייתי בטוח שראיתי את דרייבר מוציא מעצמו את הטוב ביותר, הוא ממשיך בכל הופעה להפתיע ולהפציץ (ו"סיפור נישואים" הוא כנראה ההופעה הטובה ביותר שלו עד היום) או שסקרלט ג'והנסון לראשונה (מבחינתי) באמת נותנת עבודת משחק שדורשת ממנה יותר מ"תהיי נורא יפה ותראי מגניב". 

אבל מה שיותר וואו זה שחוץ משתי ההופעות הנהדרות האלה, גם תצוגות המשחק של דמויות המשנה נמצאות באותה רמה, ומדי פעם אפילו עוקפות אותן. לורה דרן, כעורכת הדין שהיא גם גיבורה וגם נבלית אבל תמיד עם שני טון סטייל, מלאה באנרגיה מדבקת, ריי ליוטה משחק את עורך הדין הכריש בפרצי כעס מבריקים, ג'ולי האגרטי כאמא של ניקול מציגה את הדמות המצחיקה ביותר בסרט, אך גם כזאת מלאה באנושיות, ואלן אלדה, שחקן ותיק, נותן לסרט את דברי החוכמה שאתה כל כך רוצה שהדמויות יקשיבו להן. 

את הסרט יצר נואה באומבאך – מהיוצרים האלה שמאוד חביבים על המבקרים ולקהל הרחב הם היוצר ההוא ש"כן, נראה לי שראיתי את הסרט שלו, זה ההוא עם בן סטילר? לא רגע, אולי אני מתבלבל". עד כה הוא היה במיטבו בשיתופי הפעולה שלו עם ווס אנדרסון או גרטה גרוויג, אבל "סיפור נישואים" נותן לו את כל הבמה ומראה שגם כאן הוא מצליח ליצור סיפור עוצמתי ונוגע ללב – כנראה בגלל שהוא באמת פורק כאן את סיפור הגירושים שלו (הוא היה במאי, היא הייתה שחקנית). אבל במקום להתמקד בעצמו, הוא נתן לשחקנים ולשחקניות לשתף גם מסיפורי הגירושים שלהם, וככה יצא סרט שהוא יותר מרק "נואה מעבד את התסביכים שלו", והפך למשהו שהוא יותר גדול מסיפור אחד ספציפי.  

"סיפור נישואים" הוא מסוג הסרטים שהיו להיטים קופתיים בשנות ה-80 ואחורה: סיפור שאמנם אין בו שום אלמנט ז'אנרי, או פיצוצים, או אקשן, ואין בו טריקים של עריכה או סאונד מפוצץ או משהו כזה – אבל חייבים לראות אותו בקולנוע. זה סיפור שצריך להישאב לתוכו, לתת לו לסחוט אותך ולצאת בצד השני מעורער בצורה החיובית ביותר.