ביקורת: לבד על מאדים

או "להציל את מארק וואטני", או "כמו כח משיכה אבל במאדים ועם מאט דיימון", או "רובינזון קרוזו, אבל עם פחות במבוק ויותר חלליות"
שם רשמי
להציל את מארק וואטני
שם לועזי
The Martian

(הערה הכרחית: השם העברי הרשמי של הסרט הזה הוא "להציל את מארק וואטני", כי המפיצים חושבים שאתם מטומטמים כל כך שאתם תברחו מכל מה שמזכיר חלל, ומצד שני שאתם צריכים שיזכירו לכם מי זה מאט דיימון על ידי איזכור של "להציל את טוראי ראיין". "לבד על מאדים" הוא התרגום העברי לשם הספר שעליו הסרט מבוסס, ואני לא רואה שום סיבה להשתמש בשם אחר מלבדו).

העתיד הגיע לא מזמן, והאדם כבר עשה עוד צעד גדול לאנושות או שניים, ונחת על מאדים. משלחת קטנה של אסטרונאוטים נמצאת על פני כוכב הלכת, ומתנהלת כסדרה ‏‏– האסטרונאוטים אוספים דוגמאות של סלעים ומנסים להחליט באיזו תכניות לייט-נייט יתארחו כיחזרו – ‏כשסופת אבק, שנראית די דומה למה שכולנו עברנו בחודש שעבר, מאלצת אותם לנטוש את ‏המשימה ולהמריא חזרה הביתה מוקדם מהמתוכנן. אבל בדרך לרקטת המילוט, אחד מהאסטרונאוטים מוכה, ‏נופל ונעלם מהעין. אין שום אות חיים. הזמן קצר והרוח חזקה. האסטרונאוטים חייבים לנטוש, ‏ולהשאיר את החבר על מאדים. הוא בטח ממילא מת.‏

אבל מארק וואטני לא מת. הוא מתעורר, ומגלה שהוא נמצא במצב ממש לא נעים – הוא, למעשה, ‏האדם הבודד ביותר בהיסטוריה, בהפרש של כמה סדרי גודל. הוא נותר לבדו על מאדים, יצור אנושי בודד על פני פלאנטה שלמה. ‏העולם הזה צחיח ועויין, ובתרחיש האופטימי ביותר, המשלחת הבאה מכדור הארץ אמורה להגיע ‏בתוך ‏ארבע שנים. לעומת מארק וואטני, רובינזון קרוזו יצא לסוף שבוע של זולה בקאריביים.‏

וכמו אצל רובינזון קרוזו, כדי לשרוד, האדם הבודד צריך למצוא תשובות לשורה ארוכה של שאלות ‏פרקטיות. איך לבנות בית מגזעי במבוק, להבעיר אש, למצוא מים, לגדל אוכל, לאלף קופים לעשות לו מסאז'. רק ‏שהפעם כל זה קורה בגירסה המאדימאית, שכוללת הרבה פחות במבוק וחיות והרבה יותר חול ‏אדום, ושבה כל טעות זעירה עלולה להרוג אותך. מרבה המזל, מתברר ‏שמארק וואטני הוא גירסת ‏נאס"א של מק'גייוור.‏ מהרגע שבו הוא מגלה שהוא חי, ושהוא בודד על מאדים, הוא מתחיל לתכנן ‏איך יוכל לשרוד. וכך בתוך דקות בודדות מתחילת הסרט כבר תשמעו על חישובי מסלולים ‏בינכוכביים, ההרכב הכימי של מים ואיך ניתן ליצור אותו משאריות מחוממות, ואיזוטופים ‏רדיואקטיביים.‏

התיאור המדויק ביותר של הסרט הזה הופיע ב-XKCD, כמובן. זה היה נכון בספר ובטריילר, וזה נכון גם לגבי הסרט עצמו:

the_martian

זה לא רע. למצוא פתרונות יצירתיים לבעיות שנראות בלתי אפשריות הוא תהליך מרתק. זה מה שקורה ברובו הגדול של הסרט, ובכל זאת הסרט הזה ארוך, עמוס, ולא מפסיק ‏לעניין. והוא נשאר כזה בלי שום יריב או נבל: האויב היחיד הוא חוקי הפיזיקה והחלל.‏

פעם היה דבר כזה, "מדע בדיוני קשה": ספרים שכותביהם לא ממש התעניינו בדברים כמו רגשות אנושיים או מי אבא של מי, אלא ברעיונות מדעיים מעניינים ומה אפשר לעשות איתם. ‏"לבד על מאדים" הוא סרט המדע-בידיוני ה"קשה" ביותר שהגיע מהוליווד מזה שנים רבות. הסרט מתרחש ‏בעתיד הקרוב, ומשתמש בטכנולוגיות שברובן קיימות כבר היום, לכן וואטני לא יכול לשלוף לייזר ‏קוואנטי, טלפורטר או מחולל מזון. הוא יוצר רושם שמחבר הספר, אנדי וויר, וכמוהו גם יוצרי הסרט, ‏הקדישו הרבה מאמץ לתחקיר ולווידוא שכל דבר שנעשה בסרט על מאדים ובדרך אליו באמת ‏אפשרי, לפחות ברמת העיקרון. ‏המסעות המאוישים הראשונים למאדים ייראו, קרוב לוודאי, דומים יותר למה שמוצג בסרט ‏הזה מאשר בכל סרט אחר. משום כך, הסרט גם עושה את הבלתי-נתפס ומניח רמה מסוימת של ידע ואינטליגנציה מצד הצופים. הוא עושה ‏כמיטב יכולתו להנגיש את כל המדע הזה לקהל, ובכל זאת, אם לא הגעתם לסרט עם תואר ‏בפיזיקה, ביולוגיה ובוטניקה, חלק מזה יישמע כמו "אני לא יכול לשרוד בלי הקשממקזקזון, אבל ‏למרבה המזל הצלחתי להפעיל את הזרזמשפון במקומו". ‏

הגישה הזאת אומרת שיש כמה דברים שבולטים בהיעדרם בסרט. הנה כמה דברים שמארק וואטני לא עושה במהלך שהותו על מאדים: הוא לא מתבונן נוגות בתמונתה של אשתו שנותרה על פני כדור הארץ (כנראה שאין כזאת), הוא לא מתגעגע לילדיו ‏‏(כנ"ל), או בכלל, למישהו מבני משפחתו, הכלב ‏או חייו בכדור הארץ. הוא לא מהרהר בטראומה ‏שעבר בילדותו, שבה שיחק עם חבריו במגרש גרוטאות ונתקע במשך שעה בתוך מקרר. הוא לא עובר תהליך סמלי של ‏לידה מחדש דרך סדרה של מטאפורות. והוא לא מתחרפן. העובדה שהוא בודד ‏לחלוטין, בלי שום קשר אנושי, במשך ‏שבועות על גבי שבועות, איכשהו לא גורמת לו להזות או לרדת מהפסים ברמה כלשהי – תגובות אנושיות נורמליות לחלוטין למצב כזה, שהרבה סרטים אחרים עסקו בהן. אבל הסרט הזה לא מתעניין בשום ‏דבר מכל זה, כי הוא לא מסוג הסרטים שעוסקים בנפש האדם. הוא עוסק באתגרים המדעיים נטו. ‏זאת בחירה מודעת, והיא מונעת מהסרט להידרדר לכמה קישקושים שניתן למצוא בסרטים כאלה לעתים קרובות – ומצד שני, יש לה חסרונות. אין ספק שהסרט מעניין, אבל מרגש הוא לא. מארק וואטני הוא סימפטי כי הוא מאט דיימון, אבל אני לא יכול לומר שהזדהיתי במיוחד עם הדמות שלו, כי כמעט שאין לו דמות: האמת שאין לי שום מושג מי זה האיש הזה בכלל, מלבד העובדה שהוא חכם, בעל תושיה ואסטרונאוט.

מתבקש להשוות את הסרט הזה ל"כח משיכה" ומבחינה שטחית הם אמנם דומים – ‏בשניהם ‏אסטרונאוט בודד נאבק כדי לשרוד מחוץ לכדור הארץ – אבל כאן הדמיון כמעט נגמר. ‏‏"כח משיכה" ‏היה רכבת-הרים שמתרחשת כמעט בזמן אמיתי, והגדולה של הסרט היתה היכולת ‏שלו להכניס את ‏הצופים אל תוך חליפת החלל של סנדרה בולוק ולתת להם להרגיש שהם בחלל למשך שעה וחצי. העלילה של "לבד על מאדים" ‏מתפרשת על פני ‏חודשים רבים, ועוקבת במקביל אחרי האסטרונאוט איש המאדים ואחרי אנשי ‏נאס"א השונים שמנסים ‏לחלץ אותו, וגם חבריו שנטשו אותו ועכשיו נמצאים בחלל, ‏בדרכם בחזרה לכדור הארץ.‏ מאט דיימון אמנם מעביר חלק גדול מהסרט לבדו, מדבר לעצמו, אבל ‏זה לא מופע יחיד: הוא נתמך בצוות שחקנים גדול ומשובח במידה תמוהה, שברובם מקבלים ‏תפקידים קטנים למדי (ג'סיקה צ'אסטיין, שון בין,קייט מארה, צ'יווטל אג'יפור, קריסטין וויג, ג'ף ‏דניאלס ועוד).‏ המתח הוא הרבה פחות מיידי, ויש מעט "אקשן" של ממש – לפחות עד הסיום שבו הסרט ממש מנסה להיות "כח משיכה", ובדרך מותח את גבולות הייתכנות והסיספונד ממש עד לקצה.

רידלי סקוט, במאי ענק לשעבר, עשה בשנים האחרונות שורה של סרטים שנעו בין סתמי לאיום. אחד הגרועים שבהם היה "פרומתיאוס", הסרט שבו סקוט הצליח לחרב אפילו את המורשת של עצמו. "לבד על ‏מאדים" הוא לא רק, בקלות, הסרט הטוב ביותר שסקוט עשה מזה עשור לפחות: אפשר לראות אותו גם כמעין התנצלות של סקוט על "פרומתיאוס" באופן ספציפי. אמנם שני הסרטים עוסקים בחללית ‏של בני אנוש שנוחתת על כוכב מרוחק ונתקלת בסכנות, אבל מכל בחינה אחרת, הסרטים האלה ‏הם הפכים מוחלטים. "פרומתיאוס" היה סרט "מדע בידיוני" שכל קשר בינו לבין מדע מקרי בהחלט, ‏ובו אנשים טיפשים עשו דברים מטומטמים בעולם בלי שום הגיון. "לבד על מאדים" הוא ההיפך: יש חוקים ‏ברורים מאוד, וכל התרחשות מעוגנת היטב במדע אמיתי, לא בדיוני.‏

לרוע המזל, "לבד על מאדים" הוא ההיפך מ"פרומתיאוס" מעוד בחינה. הדבר הטוב היחיד ‏בקישקוש ההוא היה שהוא נראה נפלא, בעיקר בתלת-מימד. "לבד על מאדים", לעומת זאת, בהחלט לא מכוער, אבל מסרט שמתרחש ברובו על פני עולם אחר ציפיתי ליותר ממה שנראה כמו הנגב הדרומי עם פילטר כתום. ובעניין התלת – זה ‏אחד הסרטים שבהם התלת-מימד לא רק שאינו מוסיף, אלא ממש מפריע. ה-3D נראה כאילו הודבק ‏כלאחר יד על הסרט, ומדגיש את המלאכותיות של העולם: הוא גורם למאדים להיראות כמו אולפן ‏קטן על רקע טפטים אדמדמים. כדאי לראות את הסרט הזה, וכדאי מאוד למצוא הקרנת דו-מימד שלו.‏

זה לא סרט ענק, אבל זה סרט מעניין ומבדר, ובתחום המדע הבדיוני ההוליוודי, הוא ראוי לציון בזכות עוד דבר שאין בו: בשום נקודה מארק וואטני לא עוצם את עיניו ונותן לכח, ‏או לרוח האלוהים, או לרוחו של בודהא או קספר הרוח הידידותית או ווטאבר, להנחות את ידיו. וגם זה ‏נדיר להפליא. האסטרונאוט הזה נמצא במצב בלתי אפשרי ושום דבר לא יחלץ אותו משם חוץ ‏מכוחן של מחשבה, המצאה ומדע, כי זה מה יש. בני אנוש, יצורים בעייתיים ככל שיהיו, יודעים ‏לעשות ולגלות בעצמם דברים מופלאים ולפתור בעיות מסובכות. אנחנו הולכים לטוס למאדים ‏ואנחנו הולכים ליישב אותו, ואנחנו לא עושים את זה בעזרת השם, אלא בעזרת אייזק ניוטון, ‏אלברט איינשטיין, אלן טיורינג ועוד אלפי אנשים שעבדו קשה כדי להבין איך העולם עובד. או, אם לחזור שוב למילותיו של הוגה הדעות רנדל מונרו:

science


פורסם במקור בוואלה, רק בלי הקומיקסים