ביקורת: משקלו הבלתי נסבל של כישרון ענק

הסרט שבו ניק קייג' מגלם את ניק קייג' לא ממצה את פונטציאל הטירוף שלו, אבל הוא מספק במקומו תחליף ראוי: חברות.
שם רשמי
משקלו הבלתי נסבל של כשרון ענק
שם לועזי
The Unbearable Weight of Massive Talent

"הרשימה השחורה" היא רשימה שמתפרסמת בסוף כל שנה וכוללת תקצירים של התסריטים הכי פופולריים שמסתובבים בהוליווד ועדיין לא נכנסו להפקה. כבר כמה שנים שאני עוקב אחריה ומנסה לחשוב איזה מהסרטים יהיה מגניב לראות, את מי הייתי מלהק וכו'. אחד מהשמות שתפס את עיניי ברשימה של 2019 היה "משקלו הבלתי נסבל של כשרון ענק", שלפי התקציר נשמע כמו חלום רטוב של כל אחד שאפילו קצת מחבב את ניקולס קייג'. אני מחבב את ניק קייג', בלשון המעטה – יעיד על כך פרויקט "אייג' אוף קייג'" שהעלינו לפני שנתיים – ולכן ממש קיוויתי שהסרט הזה יצא לפועל. והנה, כמעט שנתיים וחצי אחר כך, אני כותב עליו. אל תפסיקו לחלום.

לפני הכול, קצת תיאום ציפיות. אחרי שהסרט התחיל בהפקה, התקציר הרשמי שהסתובב הוא שניק קייג' מגלם גרסה בדיונית של עצמו שמגיעה להתארח במסיבת יום הולדת של מעריץ גדול, העניינים מסתבכים והוא נאלץ לתעל כמה מתפקידיו האייקוניים כדי לשרוד. כמעט כל זה נכון, חוץ מהחלק האחרון. כן, יש בסרט הרבה מאוד רפרנסים לסרטים מוכרים של קייג', מוכרים יותר ("עימות חזיתי", "הפריצה לאלקטרז") ופחות ("Guarding Tess", ולא, גם אני לא שמעתי עליו לפני הסרט הזה). אבל בפועל מה שקורה זה פחות "ניק קייג' מתעל דמויות ספציפיות מהסרטים שלו ומחקה אותן" ויותר "ניק קייג' השחקן נכנס למוד של ניק קייג' גיבור סרטי האקשן". מדי פעם מופיע גם "ניקי", גרסה דמיונית וצעירה יותר של קייג', שהוא מעין סאטירה על הצד היותר פרוע שלו. בקיצור, יש לנו כאן את השחקן ניק קייג' שמגלם גרסה קצת אחרת של ניק קייג', שמתישהו צריך להתנהג כמו ניק קייג' הקולנועי בזמן שהוא גם מדמיין את אותה גרסה קולנועית. ואלו רק כמה משכבות המטא של הסרט הזה.

הגרסה הבדיונית הזאת של קייג' היא קלישאה של מישהו שהעדיף עבודה על פני משפחה וכעת יש לו גרושה, בת מתבגרת מנוכרת וחובות למלון שבו הוא מתגורר. הוא מתכנן לתלות את המגבת ולפרוש ממשחק, אבל רגע לפני כן הסוכן שלו (ניל פטריק האריס, בליהוק קצת תמוה בהתחשב בכך שכל עובד אקראי בצוות של הסרט יכול היה לבצע אותו באותה מידה) מספר לו על אותו מעריץ-על עשיר שמארגן מסיבת יום הולדת ומוכן לשלם לקייג' מיליון דולר רק כדי להגיע. האחרון מסכים בלי הרבה התלהבות וטס לאחוזה של המעריץ, חאווי (פדרו פסקל), באחוזה שבה הוא מתגורר. אבל לפני שקייג' מספיק להגיד "אני עומד לגנוב את הכרזת העצמאות", הוא מוצא את עצמו עוזר לסי.איי.איי, שחושדים שחאווי לא כזה חמוד כמו שהוא נראה.

אז מצד אחד, מי שציפה שהסרט הזה יהיה איזו חגיגה פרועה של כל תפקידיו הקולנועיים האייקוניים של קייג', מצטער, זה לא הסרט הזה. אפילו לא צריך בקיאות כזאת מרשימה בפילמוגרפיה של השחקן. זה עוזר כמובן, אבל בעיקר כדי להבין איזו בדיחה פה ורפרנס שם, זה לא שתרגישו אבודים אם אין לכם היכרות מעמיקה עם עבודתו של השחקן. מה שכן יש פה זה סרט מסוג שלא רואים ממנו מספיק בקולנוע לאחרונה: קומדיה מוצלחת שבמרכזה חברות בין שני גברים. עם מי צריך לדבר בשביל סדרת ספין אוף לסרט על הרפתקאותיהם של ניק קייג' וחאווי?

למרבה הצער, הסרט בוחר שלא להתמקד רק ב"ברומאנס" של קייג' ופסקל, אלא מחליט לקראת הסוף שהוא צריך גם קצת יריות, והחל מנקודה מאוד ספציפית הוא משנה פתאום כיוון וקצת מתפזר. מילא זה, אבל הסרט גם מודע להתפזרות הזאת: במהלך הסרט קייג' וחאווי עובדים על סרט משותף, ומדי פעם מעירים דברים כמו "רגע, אז עכשיו יקרה הדבר הזה? זה כזה קלישאתי." אני שונא כשסרטים עושים את זה. מודעות עצמית זה טוב ויפה, כל עוד משתמשים בה כדי לעשות משהו מעניין או לחתור תחת קונבנציות מוכרות. אם הסרט אומר "איזה מטומטם זה X" ואז עושה את X, בשביל מה זה טוב? זה גרוע יותר מאשר סתם לעשות את X כי אתה גם נופל לקלישאות וגם מודה בכך שאתה מודע לזה.

ובכל זאת, מדובר רק במערכה השלישית. במהלך רובו, מבנכ"ע הוא קומדיה מוצלחת למדי. ניתן לראות בבירור שקייג' ופסקל פשוט נהנים וכל סצנה שלהם ביחד מעלה חיוך. הם כל כך מוצלחים שזה עוזר להתעלם מהעובדה שהם די סוחבים את הסרט על גבם: שאר הדמויות שטוחות כמו פלקט, הפסקול לא כזה מעניין וקשה להגיד שיש משהו ויזואלי בסרט שהימם אותי. אבל זה בסדר, כי הם לא צריכים את כל זה. אני מוכן לשלם גם כדי לצפות בהם יושבים על במה ומנהלים שיחה. באמת שהייתי בשמחה מחליף את כל המערכה האחרונה בסצנות של קייג' וחאווי דנים על הסרטים האהובים עליהם. זהו, זה כל מה שצריך. ובהמשך לכך, אם תסלחו לי, אני הולך להשלים את "פדינגטון 2".