ביקורת: המאסטר

יש קבוצת אנשים שמעריצה את האדמה שעליה הוא דורך, אבל אל תצטרפו לכת: פול תומס אנדרסון הוא לא אלוהים

הוא משיח שקר.‏

קבוצה גדולה של אנשים מעריצה אותו כאילו הוא היה נציג אלוהים עלי אדמות. הם בוחנים ביראה ‏כל פנינה שהפיק, מנתחים שוב ושוב ומוצאים זויות חדשות ומשמעויות נסתרות, ומצפים לכל מוצא ‏פיו בחרדת קודש. הם יודעים מראש שכל מסר חדש ממנו יהיה גאונות בהתגלמותה. הם מצפים ‏שהוא יביא את האור ויראה להם את הדרך. החיים הם רק המתנה עד לרגע הבא שבו יחזו ‏במאסטר. אבל הם טועים. פול תומס אנדרסון הוא לא אלוהים ולא נביאו. הוא בסך הכל במאי.‏

אנדרסון אינו נוכל, והוא לא הגיע לסטטוס של מאסטר בטעות. "לילות בוגי", "מגנוליה" ו"מוכה ‏אהבה" הם פיסה מרשימה מאוד של פילמוגרפיה, וסרטו הקודם, "זה ייגמר בדם", קיבע את מעמדו ‏כאגדה: סרט שהושווה מיד עם צאתו לאקרנים לקלאסיקות הגדולות של כל הזמנים, שקיבל ‏ניתוחים אינסוף ואפילו מי שלא ממש הבינו על מה הוא מדבר לא יכלו להכחיש את העוצמה שלו. אבל ‏נדמה שההערצה הגורפת שלה זכה "זה ייגמר בדם" הביאה את אנדרסון לשלב המסוכן ביותר ‏בחייו של כל מנהיג נערץ: השלב שבו הוא מתחיל להאמין למה שאומרים עליו. הוא מוקף באנשים ‏שמספרים לו שוב ושוב שהוא גאון ושכל מה שיעשה יהיה יצירת מופת, והוא מאמין שזה באמת נכון ‏‏– ושהוא לא צריך להתאמץ. קשה להסביר אחרת איך מאסטר כמו אנדרסון יצר סרט כמו ‏‏"המאסטר". ‏

כידוע, הסרט עוסק בבן דמותו של ל. רון הבארד, מייסד כת הסיינטולוגיה. אבל הוא לא הדמות ‏הראשית: הסרט עוסק בפרדי (חואקין פניקס), איש הצי האמריקאי לשעבר, שסובל מפגיעה נפשית ‏שהופכת אותו למעין גבר קדמון אבוד – אוסף של חרמנות ואלימות באריזה קטנה ועצבנית. הוא ‏חומק במקרה אל הספינה של לנקסטר דוד (פיליפ סימור הופמן), יצור כריזמטי שהמציא תורה ‏בשם "התכלית", ואגר סביבו קבוצה של מאמינים-מעריצים.‏

כל כך הרבה היה יכול לקרות כאן. כל נגיעה ביקורתית בדת בכלל, ובסיינטולוגיה בפרט, היא חומר ‏נפץ, ואפילו בלי המקבילה בעולם האמיתי, זה נשמע כמו סיפור מרתק: פתאום קם אדם בבוקר ‏ומחליט שהוא נביא. הוא ולא האפיפיור, הוא ולא איינשטיין, הוא ולא יאיר לפיד, יודע את האמת על ‏החיים, על בני האדם ועל היקום, והוא יהיה זה שיספר לכולם את האמת. איך זה עובד בדיוק? מה ‏עובר במח של האיש הזה? האם הוא מרמה את מאמיניו בכוונה? האם הוא מודע לכך שהוא מדבר ‏שטויות? האם הוא מאמין בעצמו בדברים שהוא מספר? האם באמת יש לו משנה סדורה או שהוא, ‏כפי שהבן של דוד אומר בסרט, ממציא את זה תוך כדי התקדמות? אלה שאלות כל כך מעניינות, ‏והסרט לא עושה איתן כמעט כלום. לא פלא שהסרט לא עורר את הזעם הצפוי בקרב הסיינטולוגים: ‏קשה למצוא בו ביקורת על הדת. או תמיכה בדת. או אמירה כלשהי על הדת. ‏

‏"התכלית" היא משהו שבין דת לבין טיפול פסיכולוגי, וחלק משמעותי מהסרט עובר בהאזנה ‏לתורה ולטיפולים. אנדרסון בהחלט בנה כאן משהו שנשמע באופן אמין מאוד כמו דת ניו-אייג' ‏כלשהי, ובדיוק כמו כל אותם קשקושים, כל החומרים האלה – משהו על נשמות בנות אלמוות ‏שמחפשות את האני באמצעות המשמעות וחודרות ליש דרך התודעה, וכאלה – נכנסים לאוזן אחת ‏ויוצאים מהשניה. שמעתי הרבה מאוד מילים, ואני לא מצליח להיזכר אפילו במשפט שלם אחד. הטיפול כולל ראיונות רבים של אחד על אחד, עם שאלות אקראיות לכאורה, ‏שחלקן חוזרות על עצמן שוב ‏ושוב. ושוב נשאלת השאלה, האם לנקסטר דוד מודע לכך ‏שבעצם מדובר באוסף כמעט אקראי של משפטים, ושכל משמעות נמצאת במוחו של המטופל? ‏והאם פול ‏תומס ‏אנדרסון יודע את זה? ‏

יהיו מה שיהיו הבעיות של "המאסטר", הוא אחד הסרטים שהנקודות החזקות שלהם חזקות כל כך ‏ששווה לראות אותו רק בזכותן. במקרה הזה מדובר בחואקין פניקס בתפקיד פרדי. פניקס ענק. ‏גם אם שום דבר בסרט לא באמת מעניין אתכם ואתם רק רוצים רק לראות את הזוכה הבא ‏‏(כנראה) באוסקר לשחקן הטוב ביותר, זה הסרט בשבילכם. בתנוחת הגוף, בטוויצ'ים בפנים, ‏בצורת הדיבור הממולמל, במבט המשוטט, ההיעלמות של פניקס בתוך הדמות הזאת כל כך ‏מוחלטת שקשה לדמיין אותו מתנהג באופן אחר. גם פיליפ סימור הופמן, כמובן, אינו קוטל קנים, ‏אבל התפקיד שלו מספק לו בעיקר הזדמנות להיות כריזמטי ומסתורי, דבר שהוא עושה בקלות. ‏מדי פעם הסרט שולף סצינה שמבהירה איך אנדרסון הגיע לאן שהגיע: צילום אדיר, עיצוב מוקפד, ‏ולפעמים אפילו פיסת דיאלוג מבריק. הפסקול של ג'וני גרינווד לחלופין מרשים ומעצבן: הוא מטריד ‏ויוצא דופן, אבל דווקא משום כך לפעמים מושך יותר מדי תשומת לב לעצמו – בעיקר בנקודות ‏שבהן התקתוקים והצלצולים שגרינווד חיבר הם הדבר המעניין ביותר שקורה על המסך.‏

יש פה שחקנים אדירים, שתי דמויות מרתקות (ועוד לא אמרנו כלום על איימי אדאמס המצוינת ‏תמיד בתפקיד אשתו של דוד), עשייה טכנית מעולה וטונות של פוטנציאל. חסר רק סיפור. והוא ‏ימשיך להיעדר, עד סוף הסרט. יהיה מדויק למדי לומר ששום דבר לא קורה ב"המאסטר". גם ‏דוד וגם פרדי נמצאים בסוף הסרט באותו המקום שבו היו בתחילתו. ‏הסרט לא עוסק בעלייתה ‏של ‏‏"התכלית" (או הסיינטולוגיה), כיוון שאנחנו לא רואים אותה עולה; לא ‏ראינו את דוד ממציא את ‏הדת ‏הזאת ולא ראינו אותו מגיע לשלב שבו היא תופעה כלל-עולמית. פרדי ‏התחיל את הסרט ‏מצולק ‏ואלים, וכך הוא גם מסיים אותו. באמצע קורים דברים, אבל נדמה שלאף אחד מהם אין שום ‏משקל או משמעות.‏

אותן התרחשויות שכן מוצגות, לא מוסברות. למה, בעצם, דוד כל כך מחבב את פרדי? למה דוד נכנס לכלא ואיך הוא יצא ממנו?‏ איך ולמה פרדי קיבל את היכולת העל-אנושית לרקוח משקאות ‏אלכוהוליים גאוניים מרכיבים רעילים? גם "זה ייגמר בדם" השאיר דברים רבים בלתי פתורים, אבל ‏הוא נתן הרגשה שיש סיבה לקדוח מתחת לפני השטח. "המאסטר" הוא סרט מהסוג שיוצג ‏כ"חידתי" בקרב המעריצים, ו"תסריט דפוק" בקרב השאר. זה הסימן הברור ביותר לכת: כשאנשים ‏מצליחים לעוור את עצמם גם לכשליו של המנהיג. הוא זה שאינו יכול לטעות לעולם, ואם אנחנו לא ‏מבינים את הסרט שלו – האשמה היא בנו, לא בו. אנחנו לא התאמצנו מספיק. בפעם הבאה נשתדל ‏יותר. סליחה, מאסטר.

בעיניו של מי שמעריך מאוד את פול תומס אנדרסון כבמאי מוכשר אבל עדיין לא מוכן ללכת אחריו בעיניים עצומות, "המאסטר" הוא אכזבה אדירה: אוסף של סצינות, חלקן מצוינות, שלא מוביל ‏לשום מקום.‏

‏"אני לא מבין את זה!" אומר פרדי למאסטר באחת הסצינות.‏

‏"גם אני לא מבין. בגלל זה אנחנו פה" עונה לו המאסטר.‏

וואלה.‏


פורסם במקור בוואלה

תגיות: