נקודת מפגש

במקור: Match Point
תסריט ובימוי: וודי אלן
שחקנים: ג'ונתן רייס-מיירס, סקרלט ג'והנסן, מתיו גוד, אמילי מורטימר

כריס וולטון, צעיר אירי עני ושאפתן, נאחז בשתי ידיים בכל דבר שיקדם אותו. זו הסיבה שהפך לשחקן טניס מקצועני. אבל בכל המשחקים, תמיד חסרה לו טיפת המזל הנוספת – זו שהיתה גורמת לכדור שפגע ברשת ליפול בצד השני שלה, ולזכות אותו בניצחון על אחד משחקני הטניס הגדולים בעולם. ובכל זאת, אי אפשר לומר שלכריס (ג'ונתן רייס מאיירס, 'שחקי אותה כמו בקהאם') אין מזל בכלל. מיד כשהוא פורש מקריירת ספורט פעילה, והופך למדריך טניס בקאנטרי קלאב יוקרתי ליד לונדון, הוא מתיידד עם טום יואיט, בחור קל דעת ועשיר מופלג.

טום מפגיש אותו עם יתר משפחת יואיט, וכריס שואף עמוק אל ריאותיו את הריח המתוק, שאין שני לו – הניחוח המשכר של ההון. זהו הבושם של הנוחות העילאית, הגדושה בכל המותרות והעוצמה שמעניק הכסף הגדול בבריטניה. אופרה; מסעדות יוקרה; מכוניות טובות, שמאחורי ההגה שלהן נמצאים נהגים מנומסים ביותר; אחוזות בכפר, בהן רוכבים על סוסים או מתאמנים בירי ברובי ציד. בני משפחת יואיט מראים לכריס מהם החיים הטובים – וכריס מלטש את עצמו במהירות כדי להתאים להם, ועמל קשות כדי לרכוש את ליבם של ידידיו החדשים. לא שהוא צריך: אחותו של טום, קלואי (אמילי מורטימר, 'פרנקי היקר'), מתאהבת בו מיד. גם אמה ואביה, אלינור ואלק (בראין קוקס, 'טרויה'), נכבשים בקסמו השקט של האיש הצעיר, שיודע לומר את כל הדברים הנכונים לכל האנשים הנכונים. דרכו של כריס למעלה נראית סלולה.

בבית הנופש של היואיטים, כריס פוגש את נולה רייס (סקרלט ג'והנסון. תזרקו אבן על סרט בשנים האחרונות, ויש סיכוי שתפגעו בה. החל מדיבוב ל'בובספוג – הסרט' ולגמרי לא כלה ב'נערה עם עגיל פנינה'). נולה היא שחקנית אמריקנית צעירה, יפה, ומושכת במיוחד, למרות – ואולי בגלל – אופיה הסוער והבלתי יציב. והיא גם ארוסתו של טום יואיט. לנגד עינינו, מתגבשת הצורה הגיאומטרית המסוכנת מכולן: משולש רומנטי.

'נקודת מפגש', בעיקר בחלקו הראשון, הוא סרט איטי. כמעט כמו מחזה מודרני, הוא מורכב מסדרה של סצינות קטנות, שכל אחת מהן דוחפת את העלילה רק קצת קדימה. למרות שיש בו בעיקר דיבורים, נשארתי רוב הזמן מרותק, כי כל הזמן מתרחשות תפניות באירועים, והדיאלוגים (שכתב תסריטאי צעיר ומבטיח בשם ו.א.) מנוסחים היטב. כל זה יוצר, יחד עם המשחק הסביר, דמויות מעוררות מחשבה. לא ברור מהו אופיו האמיתי של כריס המופנם, היפה והאטום, שכלפי חוץ נראה כאילו נעשה מעץ מהגוני חלק ונוקשה, ודבר לא מותיר בו סימן אמיתי. האם הוא מתאהב בנולה, או רק מתאווה אליה? וגם: קלואי הפשוטה והתמימה, אך הנודניקית, רק רוצה תשומת לב וחיבה מכריס. האם היא ראויה לחמלה, או לבוז? ומה על נולה, המפתה גברים ומתפתית לאשליית הביטחון – הפיסי והרגשי – שהם מציעים לה? כמו הדמויות האחרות, גם היא מעוררת אהדה וסלידה בו זמנית. במקרה של סקרלט ג'והנסון, התפקיד הזה תפור עליה: גם כשהיא צועקת, נדמה שהיא ממשיכה למלמל, והיא כמו נולדה כדי לגלם דמות מבולבלת ומבלבלת.

בשלב מסוים, ההתחבטויות הפנימיות של כריס ושל הדמויות האחרות, נראות חסרות תכלית. למשך זמן מה, 'נקודת מפגש' הופך מעיק, ויוצר תחושה שהוא נמתח ללא מטרה. מעט אחר כך, מתברר שהאירועים הקודמים לא הצטברו סתם באקראי, אלא נבנו לקראת נקודה מכרעת. כריס, שמנסה לתמרן בין תשוקתו לנולה, והביטחון שמציע לו הקשר עם קלואי, מוצא עצמו במלכוד. הוא הופך נואש. ואנשים נואשים עושים מעשים נואשים, שמותחים עד הקצה את גבולות מזלם הטוב.

'נקודת מפגש' הוא סרט של וודי אלן. ככזה, הוא גרם לי שתי הפתעות. ראשית, זה סרט ממש טוב, וזה לא כזה מובן מאליו, בטח שלא לאור הסרטים המשמימים שעשה אלן בשנים האחרונות. שנית, ויותר חשוב: אי אפשר לדעת בכלל שזה סרט של וודי אלן. אני לא מדבר על המובן מאליו – שזה לא סרט על ניו יורקרים נוירוטיים, והגיבור בו אינו יהודי שמפזר בדיחות. אני אפילו לא מדבר על זה שהסרט הוא לא קומדיה, אלא מין דרמת מתח שלא ברור לאן היא מתפתחת. אני מדבר בעיקר על זה ש'נקודת מפגש' הוא סרט איטי ומאופק. לא רק שאין בו רגעים קלילים, גם הקדרות העמוקה שלו שקטה, בטח שיחסית לאלן. לוודי אלן היו כמה סרטים "רציניים", אבל גם בהם, התרגלתי לכך שאנשים שוברים דברים, צועקים בקולי קולות, ובאופן כללי מוציאים הכל החוצה. ואילו ב'נקודת מפגש' הכל מרוסן. גם סצינה כמו מריבה גדולה של כריס ונולה טובעת מיד בתוך אווירה של דממה טורדנית. כתפאורה מושלמת לכך, ניצבת ברקע לונדון המעוננת; ובדומה לה, הגורל אף הוא מעורפל מתמיד. המזל משחק בסרט תפקיד מכריע, ובסופו של דבר מפתיע.

אפשר להשתעמם ב'נקודת מפגש' מאד, או להישאב אל תוכו. אני נשאבתי, גם אם היו בו דקות שבהן הוא העיק עלי מדי, נמשך מדי, ושמר מדי על המתח – מתח שהיה כדאי לשבור קצת, כדי שלא יתפוגג מעצמו. ולמרות זאת, בסוף הסרט חשבתי לעצמי: "היי, זה היה בלתי צפוי. זה היה טוב. כדאי יהיה לראות גם את הסרט הבא של הבמאי החדש הזה, וודי אלן".