אנשי המזימות

במקור: Matchstick Men
במאי: רידלי סקוט
תסריט: ניקולס וטד גריפין
על פי ספרו של אריק גארסיה
שחקנים: ניקולס קייג',
אליסון לוהמן, סאם רוקוול,

ברוס אלטמן

השם והטריילר הבטיחו סרט נוכלים קליל, מלא הפתעות, ועמוס בסטייל. ואכן, כותרות הפתיחה קיפצו במגניבות אל המסך, מוזיקת ג'ז קלילה נשמעה, וניקולס קייג' –

רגע, לעצור. ניקולס קייג' כנוכל חלקלק? גם אני, שמעריך אותו כשחקן אופי, יודע שהוא מתעקש להכניס את הפרצוף החמוץ שלו אפילו לסרטי אקשן פשוטים. עובדים עלינו, חבר'ה, משהו פה לא בסדר.

ואכן, תוך דקות הג'ז נמאס, הכותרות המרקדות עושות כאב ראש, וקייג', בסרט קוראים לו רוי וולר, מסתובב בדירה, פותח וסוגר דלתות, מתעמק באניצי השטיח, ומדגמן פרצוף אומלל ועייף ללא תקנה. מסתבר שהוא אמנם נוכל רב ניסיון, אבל סובל מסדרה בלתי-מוגבלת של תסמינים נוירוטיים, הכוללים עישון בשרשרת, טיקים בעין, אובססיה לניקיון, פחד היסטרי ממקומות פתוחים ונטיה לומר מלים ארוכות המתחילות באות פ'. אם זה לא מספיק, לפחות בתחילת הסרט הוא לא עוסק ברמאויות גדולות ומסוכנות אלא בהונאות דואר בסכומים קטנים, מהסוג שרפי גינת אוהב להרעים עליהן "לא להתפתות לעסקאות בשטח!".

גם "השותף לעסקים", פרנק (סאם רוקוול), מרגיש שרוי מידרדר, וכחבר טוב הוא מפנה אותו לפסיכיאטר חדש (ברוס אלטמן, אין קשר משפחתי). הפסיכיאטר נותן לרוי תרופות חדשות, ובהזדמנות ממליץ לו ליצור קשר עם אשתו-לשעבר, שהייתה בהריון כשנפרדו. תוך כמה דקות-סרט אנחנו מתוודעים לאנג'לה (אליסון לוהמן המתוקה, 'הרדוף לבן'), בתו בת ה-14 של הנוכל, המגיעה לביקור של חמש דקות ומיד משתלטת על חייו והופכת את הסרט לדרמה: התמודדותו של רוי עם הנויורוזות שלו ועם אבהותו לנערה שמעולם לא פגש.

וכאן זה מתחיל להיות מעניין. המפגש בין רוי האובססיבי לאנג'לה הטינאייג'רית יוצר סיטואציות קומיות ורגעים צובטי לב, באופן שהוא אולי קצת שחוק, אבל המשחק המצוין של קייג' (אמרתי לכם שאני לטובתו) ושל אליסון לוהמן מצליח להעביר את ההתקרבות הזהירה בקשר הנוצר "מן האוויר" בין האב לבתו. רוי מנסה אמנם בהתחלה לשמור מאנג'לה בסוד את העובדה המצערת שאבא שלה נוכל (הוא מעדיף להיקרא "אמן קונים"), אבל בסופו של דבר מביא את הבת לעבודה, מלמד אותה את חוקי המקצוע, ונהנה מזה הרבה יותר ממה שמותר. היא, מצדה, מגלה לו שפיצה זה טעים, ומביאה אותו למלמל לעברה בבלבול סדרת קלישאות אבהיות מתוך סדרות משפחה אמריקאיות, בסצינה שקשה להחליט אם היא יותר מצחיקה או יותר עצובה. בכל אופן, מתוך מערכת היחסים הפתאומית הזו, רוי הולך ומשתקם. הוא קורץ לקופאיות בסופרמרקט, מדבר הרבה עם הפסיכיאטר שלו, וגם מתקדם בעסקים: הוא והשותף נכנסים לרמאות קצת יותר מסובכת, אבל הרבה יותר רווחית.

בקיצור, רימו אותנו, שיחקו איתנו, עבדו עלינו בעיניים. מכרו לנו משהו קליל וכיפי, וקיבלנו דרמטי ומרגש. אבל זה לא משנה. הכימיה בין רוי הנוכל ובתו חסרת המעצורים (שגורמת לו כמעט להקיא כשהיא מאיימת לספר לו עד כמה ילדה בת 14 יכולה להיות לא-תמימה) היא מושלמת, והסצינות בכיכובם גונבות את ההצגה מההונאה הגדולה שפרנק ורוי מתכננים. גם הסצינות אצל הפסיכיאטר מצליחות להימנע מלהיות חיקוי עלוב של 'הסופרנוז' ומספקות כמה סיבות טובות לצחוק.

חבל רק שהבמאי (רידלי סקוט, שעשה פעם כמה סרטים טובים אבל לאחרונה הוא יותר זונה הוליוודית) הוסיף כמה פעלולי-מצלמה טורדניים בסגנון 'רקוויאם לחלום' כדי להמחיש לנו את התסמינים של רוי. לי הקטעים האלו רק עשו כאב ראש, ונראו כמו ניסיון פתטי להיות "צעיר" ו"מעודכן". מה גם שקייג' שני רק לוודי אלן במשחק של דמות נוירוטית, והוא עושה את זה מצוין גם בלי עזרים אודיו-ויזואליים. חבל גם על סאם רוקוול ('וידויים של מוח מסוכן') שמשחק את פרנק באופן חדגוני ומשעמם. מי שראה את 'וידויים' (או את 'גלאקסי קווסט') יודע שהאיש מסוגל ליותר.

ובכל זאת, בשורה התחתונה, 'אנשי המזימות' הוא מורכב, מרגש, מצחיק לפעמים ועצוב במידת מה. דווקא הערבוב בין האנושיות של יחסי אב-בת (איפה שניצקליין?) לבין סרט נוכלים שבו דבר אינו כפי שהוא נראה (איפה ג'ק באוור?), הופך את הסרט לטוב יותר מסרטים סטנדרטיים בכל אחד מהז'אנרים האלו בנפרד. ברגעים הקשים, בדיוק כשנראה שהסרט נכנס לשבלונה, הוא מצליח בדרך כלל לצאת ממנה לכיוון אחר ולהמשיך הלאה. ההמלצה שלי: ללכת לסרט בלי ציפיות, ולאכול אותו בגדול.