ביקורת: מטריקס: התחייה

יש דברים שעדיף שיישארו מתים.
שם רשמי
מטריקס: התחייה
שם לועזי
Matrix: Resurrections
סרט מס' 4 בסדרת מטריקס

כולנו ידענו שזה יגיע. לא רצינו שזה יגיע, נכון, אבל ידענו כי מתישהו, מישהו ידרוש סרט "מטריקס" חדש – ומישהו אחר יספק אותו. ויודעים מה? אני בחרתי לקבל את זה. כזה אני, אופטימיסט. הרי סרט הוא לא רק פרויקט של אדם אחד, אלא זה מכלול של אנשי מקצוע שמשתפים ביניהם פעולה. אז מי יודע, אולי אנשי המקצוע האלה יודעים מה הם עושים. לכן במקום להתמרמר בחרתי לקבל את זה. טעיתי.

מבלי לרדת לפרטי העלילה (לאו דווקא מחמת ספויילרים אלא מחמת 'עזבו, זה מטומטם'), בסיס הסרט עוסק בקבוצת לוחמים מחתרתית בראשות צעירה בשם באגס (ג'סיקה הנוויק, נקודת האור של הסרט) שמחפשת את ניאו שלנו, אשר קבור כ"תומאס אנדרסון" בגרסה חדשה של המטריקס – ושם, בתוך המטריקס, אותו תומאס אנדרסון מאמין שהוא מפתח משחקים מיתולוגי של טרילוגיית משחקים בשם "המטריקס".

תקשיבו, אם היה צל של ספק לגבי הסיבה האמיתית בגינה "מטריקס: התחייה" קיבל אור ירוק, הוא נמחה בדקות הראשונות עם הציטוט האמיתי הבא שיוצא מפיה של אחת הדמויות: "חברת האֵם האהובה שלנו, האחים וורנר, החליטה ליצור המשך לטרילוגיה". בזמן שניסיתי להבין אם אני חווה הרעלת פחמן, אותה הדמות מוסיפה "והם יידעו אותי כי הם יעשו את זה איתנו או בלעדינו".

המילים האלה מצטרפות לטרנד שאני לא כל-כך אוהב, כזה שנתקלתי בו בעיקר בעולם הטלוויזיה: יוצרים שמאייתים לצופים את הכעסים והתסכולים שלהם. "ריק ומורטי" הייתה עוקצנית כלפי מעריציה, "סאות'פארק" אמרה מפורשות שכבר אין לה יותר כוח ו"שרלוק" פשוט צחקה בפרצוף של צופיה האדוקים. ואני יכול להבין מאיפה לאנה וצ'אוסקי באה, הרי אף אחד לא ביקש עוד מטריקס. ולא משנה כמה היא ניסתה להתרחק מהטרילוגיה שפרסמה אותה ואת אחותה (שלא חזרה לכס הבימוי) – הנה היא פה שוב. ייתכן והתסריט הזה נכתב מתוך בושה, אך הצורך להסביר מדוע יש סרט נוסף של מטריקס בתוך הסרט הנוסף של המטריקס, לא רק שלא עושה איתו טוב אלא מזכיר סרט אחר שעשה משהו כזה רק לאחרונה (גם הוא באמצעות דחקה על הבוסים בוורנר): "ספייס ג'אם: אגדה חדשה". וכשסרט חולק נקודות דמיון עם פאקינג ספייס ג'אם, זו לא התחלה טובה.

השליש הראשון מוקדש לחייו הבדיוניים של ניאו שלא יודע מה אמיתי סביבו. הוא חווה הבזקים מחיים אחרים, חיים שיש להם מדד של 88% עגבניות טריות, וזאת בעודו נמשך באופן לא ברור אל טריניטי, כעת טיפאני, רעיה מסורה לצ'אד (בגילומו של במאי ג'ון וויק צ'אד סטלסקי) ואֵם לשלושה ילדים מעצבנים. במקביל הוא נפגש עם הפסיכיאטר ניל פטריק האריס.

שיהיה ברור, אני לא נגד הקונספט. הוא אפילו נשמע לי טוב. מותחן פסיכולוגי א-לה "אינסומניה" זו דרך נהדרת לאתחל את המטריקס. דמיינו סרט שמביא אותנו לפקפק בטרילוגיה המקורית והאִם היא אכן עסקה ב"האחד", או שמא היא התקף שיגעון של איזה אחד. אבל זה לא מה שקיבלנו משום שסיפור המסגרת של באגס מבהיר, כבר על ההתחלה, שניאו כלוא במטריקס. מה שאומר שאין באמת הכרח לראות את קיאנו ריבס מתהלך עם פרצוף מבולבל במשך השליש הראשון, וניתן היה לסיים את השטיק תוך עשר דקות (ואני נדיב).

למזלו, ובעיקר למזלנו, "התחיה" חוזר בשלב מסוים להיות סרט המד"ב-קרבות-רובוטים-חליפות-קונג-פו-פילטר-ירוק-משקפי-שמש שאנחנו מכירים ואוהבים, ולמשך כמה רגעים צפיתי בסרט שיכולתי להגדיר כ"מהנה". לא יצירת מופת אמנם, אבל הסיפור שמחוץ למטריקס נהיה מעניין, באגס הנהדרת תופסת נפח משמעותי ואילו מורפיאוס החדש (יאיא עבדול-מאטין השני) אומנם לא מרגיש כמו מורפיאוס שהכרנו, אבל הוא מגניב אז מה זה משנה?

אולם כל אותם השחקנים הורסיטליים והמוכשרים שיש בסרט, ואפילו סתם אלה שיודעים לעשות דברים בסיסיים שמצופה מכל שחקן לעשות כמו להתרגש, לשמוח או להיות עצוב, מדגישים למעשה את חוסר היכולת של קיאנו ריבס להביע משהו שהוא לא המבט התמוה המפורסם שלו. כאשר ריבס מגלם את הלוחם המיתולוגי וקר הרוח "האחד", זה עוד איכשהו עובד לו (וזו הסיבה שגם בג'ון וויק הוא מוצלח), אבל גם בנעליו של הבחור הרגיל תומאס אנדרסון הוא נותר עם אותה הבעת פנים קפואה – בין אם הוא קונה קפה, מתחיל עם מישהי או בורח ממתנקשים.

ככל שהסרט ממשיך גם התסריט מתחיל להתבלגן, ויש תחושה שדמויות עברו כריתת אונה מחוץ למסך כי אין הסבר אחר למעשים של חלקן. בנקודה מסוימת אף נלחמתי עם עצמי כדי לא להירדם בזמן מונולוג ארוך עד כדי עינוי, כזה שאם לא הייתי יודע אחרת הייתי מאמין שאלגוריתם של מארוול כתב אותו. יכול להיות שלאנה וצ'אוסקי תכננה שנילחם בעייפות כדי שלא נזכור מה אמיתי ומה לא (בדומה לְמה שעובר על ניאו), ואם זה המצב אז כל הכבוד לה – היא עמדה במשימה בגאון.

אבל אני מתעכב פה על שטויות, לא? כי חלק חשוב בסרטי מטריקס, יש שיגידו החשוב ביותר – זה האקשן והאפקטים. ובכן, אני מצטער להיות זה שמבשר זאת אבל "מטריקס: התחייה" מאכזב גם בתחום הזה: חלק גדול מהאפקטים לא עומד בסטנדרטים של 2012 (זו לא טעות הקלדה) והשימוש המוגזם בהילוך איטי נהיה פארודי. אפילו כוראוגרפיית הקרבות, שמנו וסלתו של הזיכיון, היא לא יותר מבסדר. למעשה, קרבות קונג-פו טובים יותר תמצאו בשאנג צ'י (וזה לא שאני מחשיב את שאנג צ'י למשהו מיוחד). ג'סיקה הנוויק, שיודעת קונג-פו גם במציאות (ואגב, היא ויתרה על אודישן בשאנג צ'י כדי להשתתף בסרט), מצילה אותו מלהיות שממת אקשן מוחלטת. מעבר לכך, ולא האמנתי שזה משהו שאי פעם אכתוב, אבל מסתבר שגם ג'ונתן גרוף יודע ללכת מכות.

כדברי המם, לא ציפיתי לכלום ועדיין התאכזבתי. אין למטריקס החדש שום דבר להציע מלבד רגעים בודדים שמזכירים סרט טוב, קומץ שחקנים (בעיקר החדשים) שכן אכפת להם וסצנת הפוסט קרדיטים הכי גרועה ומיותרת בהיסטוריה של סצנות הפוסט קרדיטים (כן, יותר מהאחת של "ספיידרמן: השיבה הביתה"). האבסורד הוא שלמרות הביקורת, "התחייה" מכין את הקרקע לסרט המשך שדווקא עשוי להיות מוצלח (רק במטותא, שיהיה קצר יותר. שעתיים וחצי זה הרבה זמן גם לסרט טוב של מטריקס). אבל אחרי מה שראיתי, לא הייתי בונה שבאמת נקבל משהו מוצלח, לפחות לא מצידן של מי מהוצ'אוסקיות. נכון הציטוט לפיו וורנר איימו כי "הם יעשו את זה איתנו או בלעדינו"? אז החלק של "בלעדינו" כבר לא נשמע כמו איום.