משחק מכור

מאת
לונג ג'ון
– פורסם ב 2 במאי 2002Posted in: ביקורות

Mean Machine!ימין!
במאי: בארי סקולניק
תסריט: צ'ארלי פלטשר, כריס
בייקר, אנדרו דיי
שחקנים: ויני ג'ונס, ג'ייסון
סטתהאם, דייויד קלי, דייויד
המינגס, סאלי פיליפס

ברוכים הבאים כאן למגרש, למשחק המותח – אומרים שהוא משחק מכור אבל איש אינו יכול לאשר או להכחיש. אומרים שהוא צפוי אבל איש אינו יודע בוודאות למה לצפות.

הכוכב הראשי הערב, צופים יקרים, הוא דני מיהאן (ויני ג'ונס), לשעבר שחקן נבחרת אנגליה בכדורגל. איזה טיפוס הוא דני, איזה טיפוס. נהוג לומר שאדם נמדד בצלחתו, סליחתו והצלחתו, ואכן היה לו הכל: קריירה מצליחה, מכונית חדישה, כסף – הרבה כסף, ואלכוהול. לו רק היה רוצה, הוא היה מוחתם או באירופה או בספרד, אלא שדני דני מלוכלך "מכר משחק" משום מה (לגרמניה! מכל המדינות בעולם!) ומאז הוא כבר לא חביב במיוחד על אוהדים. כל זה לא משנה לו, לדני, כיוון שיש לו כסף (ואלכוהול. האלכוהול הוא חבר טוב יותר מכל אחד אחר). ובכל זאת, דני – שבוי באשליה שהוא חסין מהכל – מגלה שהכדור הוא עגול: לאחר שתקף שני שוטרים (היתה פה עבירה ברורה, צופים יקרים!) הוא מקבל כרטיס אדום ונשלח אחר כבוד לכלא.

איזו דרמה, צופים יקרים, איזו דרמה.

דני מעדיף להנמיך קצת פרופיל ולא להסתכסך עם אף אחד, אלא שלא חסרות לו צרות: אסירים רבים מבקשים להתחכך בזוהר ולהשתמש בו לקידום מטרותיהם האישיות, אחרים נוטרים לו טינה ורוצים לעשות לדני דין על המשחק ההוא שמכר. זהו עניין של גאווה, רבותי, ובגאווה כמו באהבה – אין זמן פציעות.

לא הכל שחור שם בכלא, ועוד לא אבדה תקוותנו, רבותי שם בבית. שני אסירים לוקחים את מיהאן המעצבן תחת חסותם, ומלמדים אותו את אורחות הכלא. האחד הוא זקן חביב שצריך לחנוך את הכדורגלן בעבודה שהוקצתה לו, ואני רק יכול לרמוז לכם צופים יקרים שם בבית – אל תתנו למראה שלו להטעות אתכם. לכלא הוא לא הגיע סתם כך.

ידידו השני של דני דנן הוא יצור קומפקטי בעל חיוך-תירס תמידי, הנושא את השם המטעה "מאסיב". רק אוסיף עוד, ידידי הצעירים שם בבית, שהטבלה לא משקרת והבישולים שמאסיב הקטן מארגן ראויים לקבל בקבוק יין משלהם.

אוהדי כדורגל חיים משבת לשבת, צופים יקרים, ומאסיב מלמד את מיהאן אטום הפנים ונבוב המבט שאם ברצונו להשאר בחיים עד השבת הבאה כדאי שיתרחק – ייעלם, יתעלם – מ"הנזיר", הגרסה הבריטית לסטיבן סיגל: אדם שהרג במו ידיו (במובן המילולי) מספר רב של אנשים, ואז חזר בתשובה והחליט לחיות חיי פרישות. אך היהפוך כדור עורו, צופים מכורים? אף אחד – כולל הסוהרים – לא מוכן להתקרב לאותו נזיר מאיים, שמי יודע מה עובר לו בראש.

המציאות בוחרת להתל בדני מיהאן, המגה-סטאר שהפך למגה-סתם: מנהל הכלא (טיפוס לא קל בכלל, רבותי. הבנאדם נפוח מחשיבות עצמית עד שאפשר לחשוב שיש לו יהלומים על השפיץ של הנעל) מנסה לשכנע את מיהאן לאמן את קבוצת הכדורגל של הסוהרים, כי כידוע – הכרטיס של השכן צהוב יותר. מיהאן מסרב בנימוס (וחסר לו שלא) וכהצעת פשרה מציע להקים נבחרת אסירים שתתמודד מול נבחרת הסוהרים, כדי שאלו יזכו לאימון הטוב ביותר – משחק חי.

אומרים שזה בסך הכל כדורגל ומה כבר יכול להיות מעניין בכמה חוליגנים שרצים אחרי כדור, אבל כדורגל בכלא הוא לא הכדורגל שאתם רגילים אליו. כן, כן, רבותי, פה הם משחקים על כבוד – הקבוצה המארחת, סוהרי שאטה יונייטד, לא מוכנים לחשוב על האפשרות שהפועל קונוויקטד תנצח אותם. בשבילם זה יותר גרוע מרצח אופי – זו תהיה השפלה פומבית!

המתח בעיצומו, צופים יקרים, עד שאפשר לחתוך את האוויר עם לימון, אח, איזה משחק אלים! נראה ששתי הקבוצות נלחמות על חייהן, ולא על איזה כדור מצ'וקמק. והשופט? חי על כוכב לכת אחר! לו הייתי מקבל שקל על כל צהוב שלא הוציאו, הייתי יכול להיות היום שדה חמניות סיניות.

גם שחקני כדורגל יכולים לטעות, ידידי אשר בבית. הרבה סרטי ספורט מקדשים את העלילה הקיטשית במטרה לבנות מתח לקראת המשחק המכריע, ולפיכך נהנים מהם רק אוהדי הספורט (בין אם זה כדורגל, פוטבול או כדורסל), ואני רוצה להגיד לכם משהו – ככהלאבוניםחומה! ככה. לא. בונים. חומה! וזו הסיבה, גבירותי ורבותי הצופים, שמ'משחק מכור' יוכלו ליהנות גם אלה שאינם מבדילים בין מדונה למראדונה, או בין כרטיס אדום לכרטיס לתאילנד: הדמויות המטורפות, שגם אם אין בהן שום דבר מקורי והן כולן בנויות על שטיקים מוכרים, הן קיצוניות בצורה מרנינה. אני אסתכן ואומר, רבותי הצופים בבית, שלסרט הזה לא באים בשביל הכדורגל. סרט ה-fun הזה הוא קודם כל אוסף של דמויות, ורק אחר כך המשחק. אל תתפלאו אם באמצע הסרט תמצאו את עצמכם מעודדים את השחקנים (ערוץ הפרשנות שמאחורי הפליאה בהתרגשותה: "אוי לא! דני, לא! אל תעשה את זה!" עד שגם הסצינות המרגשות הפכו לקומיות ביותר). 'משחק מכור' הוא מה שמכנים "נכון לאותו הרגע": סרט מהנה וכיפי – עד השבת הבאה, כמובן.

כדורגל משחקים 90 דקות והסרט באמת לא חורג מכך (למעט זמן פציעות). אני רוצה להודות לטכנאים שלנו שאפשרו את שידור המשחק המרתק הזה באופן כל כך מקצועי, וכמובן – להודות לעצמי על שעשיתי עבודה כה נפלאה. לו הייתי קיא ירוק בים לא הייתי יכול לתאר את המשחק טוב יותר ממה שעשיתי היום. וכך, מלא סיפוק עצמי, אני מחזיר את השידור אליכם הקוראים בבית.

תגיות: