ביקורת: רדופה

אישה בורחת מבשורה.
שם רשמי
רדופה
שם לועזי
Men

יש סוג של סרטוני יוטיוב שאולי יצא לכם להיתקל בהם: אלו שנקראים "הסוף של X מוסבר". לכאורה, אנשים טובים שרוצים להסביר לנשמות מבולבלות סופים של יצירות. אני רק אשמח להסבר מי הם האנשים שצופים ב"הסוף של 'דורה והעיר האבודה' מוסבר" או סרטונים דומים לסרטי "רובוטריקים". אני יודע שמייקל ביי קצת מזיז את המצלמה, אבל זה לא עד כדי כך קשה לעקוב אחרי מה שקורה שם. בכל מקרה, אלכס גרלנד מייצב את עצמו כבמאי שכל סרטיו שולחים אנשים ליוטיוב למצוא את "הסוף של X מוסבר" ולהבין מה הוא רוצה מהחיים שלהם: זה היה בקטנה ב"אקס מאכינה", התפתח ב"העולם שאחרי: הכחדה", ועכשיו פרח ל"???" יפהפה בשיא שלו: "רדופה", שהוא שני שליש סרט מאוד ברור ולא מעודן ואז מערכה אחרונה שכאילו בשבילה נוצר אותו ז'אנר של סרטונים.

הרפר (ג'סי באקלי) נוסעת לאזור כפרי נידח אחרי מותו של בעלה. שם היא פוגשת את בעל הבית שאותו השכירה (רורי קיניר), את השוטר המקומי (שוב רורי קיניר), את הכומר (פעם שלישית קיניר) ותושבים אחרים (נראה לי שהבנתם את הקטע). זאת בחירה יותר תמטית מעלילתית, כי לא נראה שלהרפר מפריע במיוחד שלכל הגברים שהיא פוגשת יש את אותו פרצוף. חוץ מהפרצוף, יש עוד משהו במשותף לכל הגברים האלו – הם לא מאוד נחמדים: גם הכומר וגם השוטר עושים לה מניפולציות רגשיות לגבי דברים שחוותה ואני בטוח שהסיבה היחידה שהסרט הזה לא נקרא "גזלייטינג: הסרט" היא כי רצו משהו קצת יותר מעודן (אבל רק קצת).

לאט לאט הדברים הולכים ונהיים יותר ויותר מלחיצים בשביל הרפר, וגם אם אתם חושבים שאתם יודעים לאן הכול הולך על סמך הטריילר, שום דבר לא יכין אתכם למערכה השלישית של הסרט. מי שצפה ב"העולם שאחרי: הכחדה" ודאי זוכר את הקטע המצמרר ביותר, שכלל יצור דמוי-דב שהקול שלו הוא הדהודים של הצעקות האחרונות של קורבנותיו. אם חשבתם שזה היה מטריד, "רדופה" כאן כדי לבקש שתחזיקו את הבירה שלו שעשויה מחלקי גוף ואיברים שסועים.

התסריט הוא כנראה החלק הכי חלש של "רדופה". כאמור, הוא שילוב של דברים מאוד ברורים כמו אימג'ים תנ"כיים – שהסרט גם מסביר במילים אחר כך למי שפספס – וסימבוליזם פגאני שלא יגיד הרבה למי שבא בלי ידע מוקדם (אלא אם "האיש הירוק" הוא זה מ"הכבש הששה העשר", אבל נראה לי שהוא דווקא מסיפור אחר). הסוף שלו משאיר מקום לדיונים ופרשנויות, אבל נראה שהאבחנה שמרחפת מעל כולו היא "ידעתם שלהיות אישה בעולם פטריאכלי זה לא מדהים?" וואלה, כן, יצא לי לשוחח עם נשים. ועם כל השבחים שיש לי לעבודת הצילום – ייתכן שזה הסרט הכי יפה שראיתי השנה עד כה – לפעמים נראה שהוא מתעסק יותר מדי בלהיות יפה וכך מקבלים שוטים של שדות ועלי דשא למשך שמרגיש כמו כמה דקות טובות. אוקיי, אווירה זה סבבה והכול, אבל בואו נתקדם.

בצד החיובי, יש פה תצוגות משחק מעולות. ג'סי באקלי הועמדה לאוסקר ממש עכשיו על הופעתה ב"הבת האפלה" ונותנת כאן עוד הופעה מעולה. רורי קיניר הוא ליטרלי מופע של איש אחד, והוא מצליח לגרום לכל דמות להרגיש שונה. בין התפקידים שלו כאן יש גם נער, ואם אפקטים של דיאייג'ינג לפעמים נראים מטרידים למרות הניסיונות הכי טובים של ההפקה, כאן המראה המטריד של קיניר הצעיר מכוון מאוד. כמו כן, אני מרגיש צורך לתת ח"ח לגרלנד על כך שהסרט מאוד מאופק מבחינת ג'אמפסקיירס ומסתמך בצדק על האימג'ים הקריפיים שלו והאווירה עוכרת השלווה שלו.

עד כה זאת שנה לא משהו בשביל סרטי אימה – לפחות אלו שאני ראיתי – בין אם זה חידושים משעממים לסרטים ישנים ("המנסרים מטקסס", "משחקת באש") או גרסאות מטומטמות של "מראה שחורה" ("תבחר או תמות" של נטפליקס). "רדופה" אולי מגושם ושטחי מבחינת המסרים שלו (אלו שהבנתי, לפחות), אבל בתור סרט אימה הוא בהחלט אפקטיבי. ספק שתצאו ממנו עם איזו תובנה מיוחדת, אבל בהחלט ייתכן שתשקלו לבטל את החופשה שתכננתן בצימר המבודד.