ביקורת: גברים בשחור

הנה באים הגברים בשחור, מגני הגלקסיה.
שם רשמי
גברים בשחור
שם לועזי
Men in Black
סרט מס' 1 בסדרת גברים בשחור

הסתכלו לפה. חכו רגע…  תודה על שיתוף הפעולה, אתם יכולים להמשיך עם מה שעשיתם. לא קרה שום דבר.

גם אם לא ראיתם את "גברים בשחור", קרוב לוודאי שהדימוי של סוכן חשאי בחליפה ומשקפי שמש מוחק את הזיכרון של אדם שראה משהו שלא היה צריך לראות מוכר לכם. אחת ההצלחות של הסרט הייתה בהטמעת הדימוי הזה בתרבות הפופולרית, לפחות למשך כמה שנים. 

אז "גברים בשחור" הוא, כמובן, סרט כבד ורציני שעוסק בשאלת הזיכרון. האם מה שראיתם ונשכח ממכם היה אמיתי? האם הזכרונות שלנו אינם אלא הבניה חיצונית? האם ניתן להבדיל בין אמת לבדיה והאם זה משנה? האם אני מקשקש בקומקום? 

בהחלט! לשאלה האחרונה, זאת אומרת. יכול להיות שתוכלו למצוא עיסוק מעמיק במשהו ב"גברים בשחור", אבל במקרה הזה אתם כנראה אנשים הורסי שמחות שלא באים לסרט כדי ליהנות, ובכל הכנות – אין לכם סיבה לראות את "גברים בשחור", כי הוא כיפי מדי. 

"גברים בשחור" מספר על שני סוכנים חשאיים (וויל סמית' וטומי לי ג'ונס, שיש להם גם שמות אבל את מי זה בכלל מעניין. עובדה, בכרזות של הסרט הציגו את "מר ג'ונס' ו"מר סמית'". יום אחד אפתח תיאוריית קונספירציה על כך שמדובר בכלל במטריקס. אחרי הכל, מה הסיכויים שיהיו שני סוכנים חשאיים שנראים ממש טוב בחליפות ומשקפי שמש ולשניהם קוראים סמית'?), בסוכנות הממש מאוד סודית במיוחד של ממשלת ארצות הברית שאחראית על קשר עם חייזרים, ובמיוחד על הסתרת קיומם. יש הרבה סוגים של חייזרים: יש טובים, יש רעים, ויש כאלה שמכורים לסיגריות ארציות. בשביל הטובים יש תפקידים מקוריים למדי בכדור הארץ, בשביל המכורים לסיגריות יש מרלבורו, ובשביל הרעים יש מגוון כלי נשק שנועדו לחסל אותם. 

אז וויל סמית' (וויל סמית') שוטר יעיל מדי ועצבני למדי, מגויס לסוכנות הסודית (שנוכל לספר לכם עליה כי ממילא נמחק לכם את הזיכרון אחר כך) ויחד עם שותפו הסוכן K (או שזה הסוכן J, מי בכלל שם F) יוצא למרדף אחרי החייזר הנורא והאכזר והמסוכן ביותר, שהגיע במקרה לכדור הארץ (אם כי קרובי משפחתו, מסתבר, נמצאים פה כבר הרבה זמן) ורוצה לגנוב את הפריט שצריך לגנוב כדי להניע את העלילה קדימה. נדמה לי שקוראים לו ספייסגאפין. בנוסף יש המון חייזרים. ממש המון. ושורות מחץ, וחליפות, וכלי נשק, ורובים, ואת לינדה פיורנטינו בתור פתולוגית שתמלא תפקיד יותר משמעותי בעלילה מאשר ניתוח חייזרים מתים. בקיצור, כל טוב הוליווד חוץ ממבטא בריטי.

העלילה טיפשית במידה סבירה, אבל היא לא באמת משנה, כי הסרט מצויד באנסמבל שחקנים שנהנים נורא ממה שהם עושים: שני גיבורים שלוקחים את קלישאת "הצמד הלא סביר" לשיאים – טומי לי ג'ונס המנוסה והרטנוני המתמודד מול הטירון הצעיר והיותר מדי אנרגטי, הלא הוא וויל סמית', כששניהם מטיחים זה בזה שורות מחץ שנונות בקצב; אוסף של שחקני משנה מכובדים; ונבל מצוין – במיוחד בדמותו האנושית (וינסנט ד'אונופריו), המתקשה להסתגל לגוף החדש. 

גם העיצוב של הסרט מצוין: החל מהדמויות של הגיבורים על חליפותיהם ומשקפי הריי-באן שלהם, דרך החייזרים השונים והמוצלחים ברובם למרות חלוף השנים (דווקא יותר ברור שהתפלץ הראשי בדמותו המקורית הוא מגומי, אם תתפנו לשים לב אליו, כי הוא מפחיד בכל זאת), ובמיוחד האופי של חלק מהם. "גברים בשחור" לא מסתפק בחייזרים טובים וחכמים או מרושעים וקטלניים: הוא מכניס פנימה גם חייזרים סטלנים, חייזרים מעצבנים, חייזרים משועממים העובדים בביורוקרטיה ממשלתית וחייזרים שיודעים להתאים לקצב של שיר פופולרי. לא במקרה דאגלס אדאמס, מחבר סדרת "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה", אמר שהוא קיבל תחושה של דז'ה-וו רציני כשראה את "גברים בשחור" (למרבה הצער, כשהסרט של "מדריך הטרמפיסט" יצא סוף סוף, הוא פחות שמר על רוח הספרים מאשר "גברים בשחור"). הסרט מתגלגל מסצנה מצוינת לסצנה מצוינת והעלילה היא בעיקר הזדמנות לחבר בין הסצנות, תוך כדי שימוש בכלי נשק מקוריים למדי.

הערבוב הזה – המון רעיונות טובים, המון שחקנים טובים, עיצוב יצירתי, וקצת מכימיקל X – הפך את "גברים בשחור" לאחת מהקומדיות הטובות של שנות התשעים, ולסרט שעדיין ממש, אבל ממש, כיף לראות. אם אתם לא מסכימים, אין בעיה – תתקרבו, תסתכלו בבקשה לפה – כן, בדיוק ככה – ויותר לא תצטרכו לחשוב עליו.